"כדי להיות איש אש טוב צריך להבין הקשרים רחבים"

תא"ל בני מר פורש לאזרחות אחרי שירות ארוך שרובו בחיל התותחנים. בראיון פרישה מרתק הוא חושף את הלקחים שלמד לאורך הדרך וגם כמה סודות מן העבר הרחוק (כולל ישיבה בכלא). מיוחד לתמיד תותחן

עמיר רפפורט

תא"ל בני מר (צילום: מאיר אזולאי)

כאשר בני מר נכנס לתפקיד ראש מטה פיקוד הצפון, לפני כשלוש שנים, רמת הגולן נחשבה לאיזור הכי שקט ורגוע במדינה. עד שנפרד מהפיקוד ופרש לאזרחות לקראת סיומה של שנת 2013 - הרמה כבר הפכה לזירת לחימה לכל דבר.

בימים אלה, חילופי האש והקרבות שנערכים בצד הסורי של הרמה כדבר שבשגרה, זולגים לעיתים קרובות לעבר הצד הישראלי. אנשי ג’יאהד עולמי נראים בברור באיזורים שנכבשו על ידיהם בדרום הרמה. בתגובה לאש שנורית לעבר ישראל מידי פעם, בין אם בשוגג ובין אם במכוון, הפעיל פיקוד הצפון לא פעם אש נגדית, כולל של יחידות החימוש המונחה המדויק של חיל התותחנים.

כרמ”ט פיקוד הצפון, עסק תא”ל בני מר בלחימה הזאת מקרוב. הוא מילא תפקיד שאותו יכול למלא כל מפקד שצמח בכוחות היבשה, אבל הההיסטוריה מוכיחה כי בדרך כלל מאייש אותו איש חי”ר או שריונר. אבל תא”ל בני מר הוא תותחן בנשמה, והעובדה שהתפקיד המרכזי בצפון אויש בשנים האחרונות על ידי איש ארטילריה כבר אינה נחשבת בגדר “תופעת טבע נדירה”: עובדה, עד לפני כמה שנים כיהן בתפקיד מקביל כראש מטה פיקוד הדרום תא”ל דוד סוויסה (שפרש בינתיים לאזרחות אחרי תפקיד קתמ”ר). הקריירה הארוכה של התותחן אלוף דן הראל הובילה אותו באחרונה לתפקיד מנכ”ל משרד הביטחון, לאחר שכבר כיהן כסגן רמטכ”ל וכאלוף פיקוד. האלוף התותחן איתן דנגוט פורש משירות צבאי בתחילת שנת 2014 לאחר קריירה ארוכה בפני עצמה, ואילו איש התותחנים, אלוף יואב הר אבן, מכהן כיום כראש אגף המבצעים ועתידו (הצבאי) עוד לפניו.

תא”ל בני מר, מבכירי הקצינים שהצמיח חיל התותחנים, גדל בחיל מלמטה. הוא יליד חולון, בן להורים ששרדו את השואה. את חופשת הפרישה שלו מצה”ל, שנמצאת בעיצומה, ניצל בין היתר למסע שורשים בעקבות המשפחה שנכחדה ברובה. 

מר, בן 47, התגייס אחרי מלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1984. “הקוריוז הוא שבכלל לא רציתי להיות תותחן, ואחרי שכבר התגייסתי סירבתי לצאת לקורס קצינים”, מספר מר בראיון פרישה מיוחד לתמיד תותחן.

“בסוף קורס מפקדים בשבטה פשוט לא רציתי ללכת לקורס קצינים”, מספר מר. “פרנקו שהיה אז סגן קתמ”ר לקח אותי לשיחה והרים בה את הקול, אך לא הצליח לשכנע את דעתי. אמרתי לו שאני רוצה להתנסות בפיקוד ואז להחליט, והוא אמר אמר ש’אם לא עכשיו אז לא תהיה קצין לעולם’. עניתי שמבחינתי זה לא הפסד גדול, וכך הפכתי למפקד צוות בגדוד 55. 

“שימשתי כמפקד צוות צעיר במשך שמונה חודשים, טעמתי את עולם הפיקוד ואהבתי אותו, וזה הביא אותי לצאת כמפקד ותיק לקורס קצינים. קורס ‘יסוד’ היה אמור להיות השלמה של חצי שנה, אבל באמצע הקורס התפוצץ לי האפנדציט וכך הפכתי לקצין רק עם בני הקורס שאחריי, כמעט בגיל 21. מבחינתי, מרגע שהחלטתי להיות קצין, ‘ננעלתי’ על הרעיון, והמאמץ היה שווה”.

בני מר מילא את תפקידי הפיקוד הראשונים שלו בגדוד 55 כאשר עדיין היה מצויד בתותחי “רומח” מיושנים בקוטר 175 מ”מ. “אני לא יודע אם כיום מישהו זוכר את התותח הזה”, הוא אומר בנוסטלגיה. “אני זוכר את הימים היפים של גדוד 55. הספקתי להיות בלבנון לפני הנסיגה הראשונה, וככלל השירות בלבנון עם כל הארועים ליווה אותי די הרבה שנים, גם בתקופת רצועת הביטחון. החוויות מלבנון עיצבו אותי כמפקד. באותם ימים, ראינו מה זה לשמור על הבית מרחוק, למדנו על בשרנו מה זה לאבד חברים, ונוכחנו עד כמה ארץ כל כך יפה יכולה להיות קטלנית”.

לאחר “יסוד”, בני מר התחיל את דרכו כקצין סיור. “הייתי ק”ס בתקופה שבה עדיין רצו עם המכוונים והמוטות, ואחר כך הייתי קע”ת בקורס מפקדים, ושם פגשתי את מי ששיכנע אותי בפעם הראשונה לחתום קבע - שרי שאנן, שהיה ראש ענף מפקדים.

“זה היה בניגוד מוחלט לתכניות המוקדמות שאיתן התגייסתי, אבל האהבה של שרי את האדם, הירידה שלו לפרטים והדרישות הגבוהות שהציב לנו, משכו אותי. בעקבות דברים שאמר לי חזרתי לגדוד 55 כמפקד סוללה. שימשתי כמסו”ל בתקופה מאוד מאתגרת, שבה הגדוד עבר הסבה מתומ”ת ‘רומח’ ל’רוכב’.

 “אחד הדברים היפים ב’רומח’ זה שבגלל שמדובר היה בכלי יותר מיושן, כל תהליך חישוב נתוני הירייה הצריך מקצועיות רבה, והדבר גרם לנו גאווה רבה, מעבר לטווח המוגדל. כשכבר הייתי מסו”ל השפיע עלי מאוד כמפקד הרצל גדז’, שהלך באחרונה לעולמו בגיל צעיר.

“הרצל היה איש יקר”, אומר בני מר, וחושק שפתיים בכאב. “כשהייתי מסו”ל בלבנון, הוא היה מפקד הסיוע בעוצבת הגליל ולימד אותי המון. במקרה מסוים ההתעקשות שלו הצילה את חיי. זה קרה בשנת 1987, אחרי שקצין האג”מ של הרצל, אילן בן חיים ז”ל, הגיע לערוך ביקורת במוצב שלי בטוליפ. עברנו בהצלחה את הביקורת, והסיכום היה שאחרי זה ניסע ביחד לג’זין. אלא שהקע”ת לא היה בעמדה, ולכן הרמנו קשר לגדז’ כדי לקבל ממנו אישור שבעמדה יישאר רק קצין אחד. הרצל סירב בתוקף ולכן נשארתי בעמדה.

“אחרי 20 דקות שמעתי מטוליפ פיצוץ אדיר של מכונית תופת בשער פאטמה. אילן בן חיים נהרג ויחד איתם גם רון ורנר והנגד מוריס דהן. מי מהם מילא מילא את המקום שלי אצל אילן אני לא יודע, אבל ברור לי שאני הייתי אמור להיות שם. לאחרונה ציינו 25 שנה לנפילתו של אילן, מבחינתי זה היה הפעם הראשונה שבה נתקלתי עם אובדן של חבר”.

אילו עוד מפקדים השפיעו עליך במיוחד? 

“יעקב זיגדון היה מפקד ‘יסוד’ כשהייתי חניך ואחר כך נתקלתי בו שוב כאשר הייתי סמג”ד 403 והוא היה מפקד אגד 215. התקופה הייתה מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991, זיגדון נתן לי משימה לא טריוויאלית לסמג”ד  - לפקד על מרחב בבקעת הירדן שחולק לשלושה בין שני גדודים. בתוך המרחב הזה מצאתי את עצמי מפקד על סוללות מהגדוד שלי מתוגברות בסוללות מילואים.

“ההתייחסות הייתה שאנחנו הולכים למלחמה, ולנסות לעמוד בדרישות של זיגדון זה היה פשוט בית ספר מבחינתי. בדרישות של זיגדון אתה לא עומד בפעם הראשונה, אתה עובר כמה מדורים, ובסוף התהליך למדתי המון על המקצוע וגם על הראיה הרחבה של הדברים.

“אדם נוסף שהשפיע עלי בשירות, והוא לא מחיל התותחנים, היה בריל ז”ל (האלוף משה בר-כוכבא). עוד לפני תפקיד סמג”ד הייתי קצין אג"מ במת”פ מרכז”, מספר בני מר. “איציק מרדכי היה אלוף הפיקוד, היה תרגיל ומאגפי הפיקוד השונים הפרישו אנשים ל’בריל’ כדי להכין את התרגיל. בריל שיחק חזית מזרחית מול פיקוד המרכז. בשפה של החבר’ה הוא קרע לי את הצורה והביא אותי לדקלם את מערך האש של הצבא העיראקי לפחות כמו שידעתי את המערך של צה”ל. גם המפגש הזה לימד אותי אותי מהם יסודיות וירידה לפרטים. הוא גם חשף אותי לראייה מערכתית ברמה הגבוהה ביותר. אני חושב שכל איש אש חייב להתנסות בתפקידים כאלה, כדי להבין את התמונה במלואה. כדי להיות איש אש טוב אתה צריך להבין את כל המעגל ההקשרים בין הגורמים השונים, ולדעת מה יכולה להיות נקודת הכשל.

 “אני קורא לזה ‘מעגל אש’. אני לא יודע איך הקצינים הצעירים מפרשים זאת כיום, אבל דן הראל היה הסביר זאת היטב כקתמ”ר – ‘מעגל אש’ זה מה שיורה, מה שרואה, מה שחוקר וגם מה שמשנע, לא רק להוציא את הפגז. 

“בפיקוד המרכז נחשפתי לעניין הזה בפעם הראשונה, ושם גם למדתי פעם ראשונה עבודת מטה. אתה מבין שבסופו של דבר אתה יכול להיות מפקד דגול אבל הרבה מאוד דברים בצבא מתחילים ונבנים דרך עבודת המטה”.

לדברי בני מר, אחד הקצינים שהשפיעו עליו לא כמפקד, היה עמיתו אשר בן אריה, כיום פרופסור באקדמיה, ששיכנע אתו ללמוד עבודה סוציאלית. כן, זו אינה טעות: בני מר הוא עובד סוציאלי בהשכלתו האקדמית, ובעברו גם ניסיון בטיפול בגמילה של נרקומנים בשכונת ממילא בירושלים. “דווקא תוך כדי עבודה עם האוכלוסיות הקשות ביותר, התחזקו בי אהבת האדם והרצון לכבד תמיד את האחר”, מר מספר.

בני חושף עוד פרט בלתי צפוי מעברו: מסתבר שיש לו עבר בבית הכלא הצבאי. “כאשר פיקדתי כמסו”ל על מוצב שרייפה, חשבתי שפקודה שנתן מח”ט הגזרה, שקצינים הם אלה שפורקים תמיד את הנשק של החיילים ולא החיילים עצמם, היא בלתי הגיונית”, מספר בני מר את הסיפור הזה. “חשבתי שאם החיילים שומרים מול פני האויב, הם יכולים לפרוק נשק בעצמם. לאור זאת, מילאתי תיק אבטחה עם הוראות אחרות, והעברתי אותו לחתימת המח”ט. לרוע מזלי, חודש וחצי לאחר מכן היה ארוע פליטת כדור במוצב.

“השיחה עם המח”ט עלתה לטונים מאוד צורמים. אמרתי לו שאני לא מאמין בהוראה שנתן, ושעשיתי  את הכל כדי לשנות אותה, והוא אפילו היה חתום על השינוי, כנראה מבלי ששם לב לכך. המח”ט רצה לשלוח אותי ל-35 יום בכלא, לבסוף ישבתי 14 יום בכלא 6. זו הייתה חווייה מלמדת, מבחינתי.  נכנסתי לכלא עם החייל שלי. הלקח שלקחתי איתי היה שאם טעית - תשלם. אין שוני בעניין הזה בין חייל לקצין .לימים, כשהייתי מג”ד, הכנסתי קצין לכלא, ואמרתי לו ש’הדם שלנו הקצינים -  כמו של החיילים’”. 

בני מר מספר עוד כי מי שהצילו את הקריירה הצבאית שלו לאחר פליטת הכדור בשרייפה היו מפקד אוגדה 91, תא”ל נחמיה תמרי ז”ל, והקתמ”ר בזמנו, תא”ל שמואל רשף ז”ל, שהבינו את התנהלותו, והחליטו כי ה”פז”מ” שלו בדרגה לא יתאפס, כמקובל במקרים של כניסה לכלא.

 “אני מהרהר עד היום במה שקרה בשרייפה – והמסקנה שלי היא יש לנו מקצוע מורכב ואין מישהו שהוא חסין מטעויות. הדילמה לגבי הפקודה עצמה עדיין יושבת לי בראש. אני חושב שהפקודה של המח”ט לא הייתה נכונה, אבל אל מול החוקים של הצבא אני הפרתי פקודה, ולכן הגיע לי להיענש. המקצוע שלנו מסובך, אין אנשים חפים מטעויות ולא תמיד תובעים מהאנשים לשלם את המחיר. מצד שני, ראיתי עם השנים מקרים שבשביל שקט תובעים מחיר גבוה מידי.

“אני חושב שהיום אנחנו תובעים ממפקדים לשאת בתוצאות רק כאשר יש ארוע קשה. לצערי, מבחן התוצאה הוא זה שקובע, ולא מבחן התהליך, ולדעתי אסור לנהוג בקיצוניות”.

את רוב שירותו כקצין צעיר מילא בני מר באגד 215, אבל לימים מונה לקצין אג”מ דווקא באגד 282, וכן למפקד גדוד 404 באגד. בתפקיד זה שוב היה מעורב בהסבה של אמצעי לחימה: הפעם מ”דוהר” ל”רוכב”. ראובן בנקלר היה אז מפקד האגד.

“רק בטקס ההחלפה שנערך בשדות הניסויים על חוף הים בראשון לציון, הבנתי שאני קולט אמל”ח חדש לחלוטין. היינו גדוד ה’דוהר’ הראשון וזה היה אתגר עצום. באותם ימים גדוד 404 נחשב גדוד ‘אינדיאנים’ מבין גדודי אגד 282, בדיוק כמו הדימוי של גדוד 55 באגד 215. לקראת סוף תפקידי בגדוד הרגשתי שעשיתי בו סדר...אמרתי לחיילים ‘אינדיאני לאינדיאני עושה סדר’..”.

“לא בשביל קרדיטים”

בתפקידיו הבכירים ביותר בשורות חיל התותחנים, עוד לפני המינוי היוקרתי כראש מטה פיקוד הצפון, כיהן בני מר כמפקד אגד ארטילרי 215 וכמפקד בית הספר לתותחנות שדה בשבטה. 

על שירותו כמפקד אגד 215 מספר בר כי “עם כניסתי לתפקיד קיבלתי משימה לא שגרתית. שבוע מיום כניסתי לתפקיד הקמנו את חטמ”ר מכבים, חטיבת מרחבית באיו”ש שהוקמה לצורך הקמת הגדר בחלק הצפוני-מערבי של ירושלים. תחת ההבנה שבניית הגדר מצריכה הרבה כסף, וחטמ”ר בנימין היה מאוד גדול וערוך, הוחלט להקים חטמ”ר באיו”ש, חטיבה מרחבית חדשה, ואני הקמתי אותה. זה היה אתגר להקים משהו חדש, משימה לא טריוויאלית למפקדי תותחנים, להיות מפקדים של מפקדות תע”מ, כל זה שבוע מכניסתי לתפקיד. בימי הראשונים ובתקופה הראשונה, טענת המג”דים הייתה שהם לא רואים מספיק את מפקד האגד, כך שזה היה באמת אתגר - גם להקים, גם לפקד על חטיבה מרחבית, וגם לפקד על האגד - להמשיך להשפיע בתכנון האימונים ובניין הכוח של האגד. 

“אני חושב שסה”כ בתקופה הזו האגד יצא מחוזק, וזאת בכמה היבטים: קודם כל ההוכחה שגם אנשי תותחנים יודעים לפקד על גזרת תע”מ, אני חושב שהפעילות הייתה מוצלחת. מטה האגד נאלץ לעבוד הרבה יותר קשה, היה צריך לעסוק במקביל באגד ובחטמ”ר, ובסופו של דבר העומס הזה עשה את המטה טוב יותר, בטוח בעצמו. למרות כל המורכבות האגד יצא מחוזק. הנחנו את התשתית לחטמ”ר חדש שהמשיך להתקיים עוד 4 שנים. בחטמ”ר הייתה תחלופה בין האגדים - 215 ו-282, אבל לאגד 215 הייתה זכות ראשונים והוא יצר את התשתית לכל הפעילות.

"בהמשך, יום אחד קרא לי קתמ”ר והציג שרוצים להפעיל אש בעזה. הייתה שם תפיסה חדשה שלא נוסתה, שהגה אותה אביב כוכבי (בזמנו היה מפקד עזה, כיום ראש אמ”ן). כשסיימתי את התקופה בחטמ”ר מכבים, במקום שהאגד ינוח, מפקדת האגד שוב התפצלה והגוף האג”מי ירד לעזה (זה היה לפני הנסיגה). ישבנו במפקדת האוגדה, שם פיתחתי את תפיסה הפעלת האש בעזה, שם למעשה הונחו היסודות להרבה מאוד ממה שמתקיים עד היום - סגירת מעגלים מהירה המבוססת על מודיעין מדויק. 

“שוב, לאגד הייתה זכות ראשונים לבצע פעילות שלא בוצעה עד אז, ולמעשה ליצור כמעט יש מאין. התפיסה שהחלה להיווצר לא הייתה קיימת קודם, וגם לא קיימת בשום מקום בעולם. הפעילות הזו בעזה, כמו הרבה פעילויות אחרות, ליוותה אותי במהלך השנים, כי אני מאוד מאמין בחתירה למגע, להיות רלוונטי ובכל מקום ומקום להשפיע”. 

לאחר מכן מונה מר למפקד בית הספר לתותחנות בשבטה. “להתמנות למפקד שבטה לא היה טריוויאלי, כי בד”כ לא מגיעים אחרי תפקיד מפקד אגד לשבטה”, הוא נזכר. “הקתמ”ר אז, דני כסיף, ביקש ממני ונעתרתי לאתגר. נחשפתי לעולם מרתק. בשבטה יש לך את היכולת לצקת את היסודות המקצועיים והערכיים של כל חיילי ומפקדי חיל התותחנים. בית הספר הוא בהרבה מאוד מובנים הסמן הימני והראי של חיל התותחנים, ומכאן חשיבותו וחשיבות השירות בו. בשבטה שדרגתי את סביבת ההדרכה, כך ששבטה, אני חושב שעד היום, הוא מבין הבה”דים המובילים ביבשה. 

“במקביל, בגלל הפעילות הקודמת כמפקד אגד בעזה, מפקד פיקוד הדרום, שהיה בזמנו יואב גלנט, קרא לי וביקש שאהיה מפקד התותחנים של פיקוד הדרום, וזאת במקביל לתפקידי כמפקד שבטה. כך מצאתי את עצמי עוסק שוב בשני עולמות תוכן מאוד שונים, עולם ההדרכה והפעילות המבצעית בעזה. מרבית מהלו”ז של שבטה התנהל בכלל במפקדת פיקוד הדרום. שם לראשונה הגינו ותכננתי את הפעלת הארטילריה והחמ”ם בעזה, ושדרגנו את תפיסת האש - סגירת מעגלית מהירה על ידי אמצעים שונים ומגוונים, תפיסה שעובדת עד היום, ומחייבת מקצועיות מאוד גבוהה, הבנה במודיעין, חתירה למגע והבנת המשמעויות והסיכונים במזג אגבי”. 

כשהיה עדיין קצין צעיר יותר התמודד עם משימה יוצאת דופן, שלימדה אותו עוד לקח: “דן הראל, שהיה הקתמ”ר, אמר לי שחיל התותחנים צריך ספר כשירויות, אז כתבתי ספר עם הצוות של תורת חיל התותחנים. בזכות כך, חיל התותחנים היה הראשון ביבשה עם ספר כשירויות. שאר החילות כתבו ספר כזה שנים מאוחר יותר. הוא אמר שמדובר בספר של חיל התותחנים ולא באמת משנה מי כתב אותו. הסכמתי עם יפה לחלוטין, ומהשיעור הזה למדתי שכמפקד אתה עושה כל דבר למען המדינה- ולא בשביל קרדיטים”.

ומה לגבי העתיד? יש לך כבר תוכניות?

“קודם כל בשנים האחרונות התחלתי לעסוק בספורט, אז היעד הראשון הוא לצלוח את תחרות 'חצי איש הברזל’, ואחר כך להמשיך ולדבוק באותם עקרונות שהיו לי תמיד - לחתור למגע ולהמשיך ולהיות מסוגל להשפיע בכל תחום שבו אעסוק. אני מקווה להתברג בתפקידי ניהול במגזר העסקי, אך לא פוסל שום דרך ופתוח לכל הצעה”.