הקרבות על משלט עיבדיס

בתום מלחמת השחרור התגייס זאב בנימין פון וייזל לשירות קבע, והוטלה עליו המשימה לכתוב את תולדות מלחמות התותחנים. פרי עטו היה כתב יד שטרם ראה אור, וישב למשך שנים רבות בארכיון צה"ל. פרק מתוך סיפור התותחנים מובא לפניכם – קרבות 10 הימים: חזית גבעתי

מאת סרן ד"ר זאב בנימין פון וייזל ז"ל | ערך והביא לדפוס: סימן טוב שגיא

קרבות עשרת הימים היו סדרת מבצעים שנערכו במהלך מלחמת העצמאות. “ההפוגה הראשונה” במלחמה נמשכה כחודש ימים, והסתיימה ב-8 ביולי 1948. ביום זה חודשו הקרבות ביוזמת מדינת ישראל למשך עשרה ימים, עד 18 ביולי, אז הוסכם על “ההפוגה השנייה”. בסדרת קרבות אלו הצליח צה”ל לשפר את מצבו או לשמור על עמדותיו בכל החזיתות, למעט אזור לטרון שניסיון לכיבושו העלה חרס, וכן שטח קטן שישראל איבדה לצבא העיראקי באזור הגלבוע.

קרבות עשרת הימים חוללו תמורה ניכרת ביחסי הכוחות בשטח. המאמץ הערבי היה מפוצל וחסר תיאום ואילו צה”ל השכיל לרכז את המאמץ שלו ולזכות ביתרונות מקומיים משמעותיים.

הקרבות בחזיתות השונות היו – בחזית הצפון מבצע “ברוש” ומבצע “דקל”; בחזית המזרחית מבצע “דני” ומבצע “קדם”; בחזית הדרום מבצע “אנ-פר” (אנטי פארוק – קרב עיבדיס) ומבצע “מוות לפולש”, וכן קרבות באוויר ובים.

היום הראשון: המצרים מתקיפים

בגזרת גבעתי לא חכו המצרים עד תום ההפוגה הרשמי: הם קוו כנראה להפתיע אתנו ותקפו במרץ רב בכל החלק הדרומי של החזית – מבית דרם עד ג'וליס. בבית דרס התקדמו 13 משוריינים מצרים לסיוע לחיל הרגלים הסודאני, שמפקדם, קצין בדרגת ראא'ד (רס"ן) נפל בשבי. סוללה ד' מגונדה א' מגדוד 402 (תותחי 65 מ"מ), בפיקודו של סרן יעקב מיודבסקי (מידד), פעלה נגדם מעמדתם בבאטני. 

המשוריינים התקדמו לשדה התעופה הנמצא בין בית דרס לבאר טוביה וירו על מטה גדוד 53 של גבעתי. אז נכנסה גם סוללה ו' מגונדה ב' בפיקודו של סרן בנימין גרין (גרנות), לקרב ושתי הסוללות ירו מ-8 הכלים במשך היום 153 ו-108 פגזים. גם מרגמות כבדות (120 מ"מ) בפיקודו של גלוש הופנו לעבר המטרה הזאת. המשוריינים התקדמו למרות הירי. פגזי 65 המ"מ לא גרמו כל נזק לשריון, טור הרכב המצרי התקרב עד למרחק של 2,000 מטר מן המחנה, ושם – נעצר. התותחים שלנו הפסיקו את אשם. הרכב נשאר בשטח עד אחרי הצהרים בלי לפעול – התותחים נשארו מוכנים לחדש את האש בלי לפעול גם הם, ועם החשכה נסוגו המצרים. התקפתם נכשלה.

בלילה שבין 8 ל-9 ביולי, עברה חטיבת "גבעתי" להתקפת נגד במטרה לפרוץ לעבר הנגב, לכבוש את המשטרה עם הכפר עיראק סואידן ולחבור לחטיבת הנגב. כוחותינו כבשו את בית עפה שאיים על נגבה. כבשו את הכפר עיראק סוידן וניתקו את כביש מג'דל – פלוג'ה, אולם המשטרה לא נכבשה והמבצע נכשל. המצרים עברו למחרת להתקפת נגד, כבשו את בית עפה, ואת עיראק סוייאדן פינינו אחר כך ללא קרב.

בקרבות אלה נלקחו שלל 4 תותחים 6 ליטראות נ"ט מצריים, עם מעט תחמושת. הקצין דגני נשלח מבסיס גדוד 1 נ"ט (411) לחצור כדי להקים שם יחידה מתותחים אלה. 2 תותחים נכנסו לקרב כבר ביום 13 ביולי. זאת הייתה סוללת הנ"ט הראשונה עם תותחי שלל, שמילאו תפקיד חשוב מאוד בקרבות חיל התותחנים.

היום השני של המערכה בדרום

מפקדת חטיבת "גבעתי", עם מפקד התותחנים בחזית ד', מג"ד 402 רס"ן אפרים שורר, דלגה לגדרה כדי להיות יותר קרוב לחזית.

המצרים תקפו במרץ רב את כוחותינו בבאר טוביה, בית דרס והסביבה, אך ההתקפה הייתה מכוונת לבית עפה. לאחר כיבוש הכפר (כמצויין לעיל), נשלח טור משוריין צפונהֿ, בכיוון שני הסאוופירים, כדי לנתק את הכביש מכפר וורבורג דרומה. ידיעה על כך הועברה למג"ד 53, רס"ן יצחק פונדק.

המגד קרא לד"ר פון וייזל אל המטה והסביר לו את המצב במילים ברורות: לא היו לגדוד כוחות חי"ר כל שהם, אף לא כיתה לאבטחת פלגת התותחים (2 תותחי 65 מ"מ בפיקודו של זאב בנימין פון וייזל, עמוסים על שתי משאיות 3 טון בחצר בית העם בבאר טוביה).

פון וייזל יצא ללא אבטחה. ברור היה שהתקדמות הטור המשוריין לעבר הסאואפירים הייתה עלולה לסכן את כל קו ההגנה שלנו – שני הכפרים, בנויים אבן, השתרעו לאורך שני קילומטרים משני עברי הכביש. הכפרים נכבשו על ידי כוחותינו באמצע מאי – התושבים הערבים גורשו, אך כוחות קבועים שלנו לא התבססו שם. מעת לעת ביקרו סיורים שלנו וירו על המסתננים אשר חזרו אל בתיהם. כעת הפכו סאואפירים לעמדת המפתח של כל החזית – הקשר עם ג'וליס ועם נגבה, הדרך אל הנגב – הכל היה תלוי בשליטתנו בסאואפירים.

המג"ד וקצין התותחנים בדקו את המפה כדי למקם את עמדת התותחים. הנקודה המרכזית בגזרה הייתה בסאואפיר המערבית, מקום בו נפגשו כמה דרכי-עפר מעיבדיס, חתה, בית עפה וג'וסייר עם הכביש הראשי. מאחורי צומת הדרכים הייתה גבעה, שעליה היו הבניינים המרכזיים של הכפר. הגבעה הזאת הייתה העמדה הטבעית לתותחי ההרריים שלנו. ד"ר פון וייזל בחר, נגד כל עקרונות התותחנות, עמדה אחרת, לפני הגבעה הזאת. העמדה אשר קבע לפי המפה הייתה במדרון קדמי, כ-200 מטר דרומית מהכביש, מאחורי גדר-חי של שיחי צבר. הנימוקים לבחירה זו: קלות הכניסה לעמדה מן הכביש ושפריסה תהייה מהירה, שהטווח יהיה קצר ב-1,000 מטר או יותר, ואפשרות לראות את הטנקים מעמדת התותחים כדי שמפקדי הצוותים יוכלו לעבור לכינון ישיר נגד טנקים בעוד מועד.

המג"ד הסכים, ופון וייזל נתן את הפקודה לתזוזה, בשעה 12:00. מפקדת הסיוע התנגדה ליציאה לשטח ללא אבטחה. התותחים נכנסו ויצאו מהעמדה, בוזבזו למעלה מ-3 שעות. לבסוף הם פרסו בעמדה. התותחים הוצבו תחת עצי אשל כ-30 מטר מאחורי משוכת הצבר. למזלה של הפלגה התברר שהטנקים המצריים נשארו באותו מקום.

16 כלי רק"מ, רובם טנקים, עמדו כ-4 ק"מ מהכביש לתל אביב, שהיה ריק בלי הגנה, בלי תותח נ"ט אחד בכל החזית, והם לא התקדמו במשך 3 שעות! האם הצוותים יצאו להפסקת צהריים ולמנוחה?

הפלגה נכנסה לעמדה, סרן דברבי עלה לתצפית על עיבדיס. המצרים נותרו במקומם עד שקצין התצפית התמקם והקים קשר עם העמדה, ורק אז החלו להתקדם לעבר הסאואפירים. התותחים פתחו באש – אבל הפגזים לא עשו שום רושם על הטנקים. הם לא יוכלו לחדור את השריון. הטנקים התקדמו באיטיות אבל בהתמדה. לאחר רגעים מספר נכנסו לשטח מת, שלא נצפה מעמדת התצפית של דברבי. פון וייזל טיפס על עץ אשל וטיווח משם את הפלגה. זאת הייתה הפעם הראשונה במלחמת השחרור שהשתמשו ב"פריסה מנוהלת מהעמדה". 

הירי על השריונים נמשך. אך הירי לא היה יעיל. הטנקים התקדמו עד שלתותחים לא היה "מרווח הרכס" לגדר הצברים. פון וייזל נתן פקודה להמשיך בירי בטווחים הקצרים, בלי להתחשב במרווח הרכס. פגז אחד פגע בגזע של צבר, התפוצץ ופתח את הדרך לירי הנוסף. הפגז השני עבר דרך העלים הירוקים והתפוצץ בין הטנקים המתקדמים. בטווח של 15.5 מטר התפוצץ פגז אחד בקרבת הגלגל הקדמי של טנק והגלגל ירד מן השרשרת והטנק נעצר.

המצרים יצאו מן הרכב, עלו על נושא-ברן, וכל הטור המשוריין הסתובב ונסע הביתה. הם ויתרו על כיבוש הסאואפירים (סה"כ תחמושת – 50 פגז).

הטנק נשאר במקום ונגרר יומיים אחר כך, לשטחנו. זה היה הטנק הראשון אשר נפל שלל במצב טוב וללא שום נזק חוץ מסדק קטן בגלגל השמאלי הקדמי אשר נגרם, מרסיס של פגז 65 מ"מ.

בקרב הזה נפצע קצין התצפית רברבי על ידי רסיס – הוא לא התפנה. 