הרפתקאות‭ ‬ההקמה של‭ ‬גדוד‭443 ‬

חיילים בעייתיים ובלתי מנוסים, מכשולים לוגיסטיים וחוסר אמון מצד הפיקוד: אל"מ (מיל') פרופ' אמנון יוגב חוזר לימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים עת נתבקש להקים גדוד מילואים חדש

אל"מ (מיל') פרופ' אמנון יוגב

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמו יחידות נוספות בצבא והוטל עלי להקים גדוד מילואים חדש של תותחים מסוג "רועם". היה זה פיתוח ישראלי של תותח 155 מ"מ על מרכב של טנק שרמן שהותקן בו מנוע דיזל. לתפקיד הסמג"ד מונה מנחם (מנה) בכרך שהכיר את התומ"ת משירותו בסדיר. אני גדלתי על תותחים אחרים ולא הייתי יכול להסתדר בלעדיו.

התומ"ת, שתוכנן על-ידי שחקן כדורסל, הגיע לממדים מדהימים. כדי להסיר את מכסה הלוע היו הלוחמים מטפסים איש על כתפי רעהו וחלק מהפעולות החיצוניות נראו כמעשה לוליינות. התותח עצמו היה מיועד לירי לטווחים ארוכים והשתתף גם במלחמת יום כיפור. הבעיה העיקרית הייתה שהסדן היה תריסי ולא בורגי ולא הייתה אטימה מספקת; בירי במטען גבוה הייתה בריחה של גזי בעירה לתא הלחימה, דבר שגרם לפיצוץ תחמושת.

כתוצאה ממחסור בכוח אדם, נבנה הצוות ברובו מחיילים שאינם פליטת סדיר ושלא שרתו בצבא שרות חובה מפני שבשעתו לא נמצאו ראויים. עם גיוסם עברו החיילים המיועדים אימון תותחן בבסיס שבטה. כשבאתי לבקר אותם ביחד עם הסמג"ד המיועד, מני בכרך, הזהירו אותי לבל אבהל ממראה עיניי. כשהגעתי ראיתי חיילים עסוקים בטיפול שבועי והכול נראה היה סביר. מסתבר שאלה היו המדריכים שרצו סוף סוף שהתותח יעמוד לביקורת ויוכלו לצאת לחופשה.

האימון נערך באזור שדה בוקר בשיא החורף. החיילים הובאו למקום האימון באוטובוסים על ידי שליש האגד. ליתר ביטחון, האוטובוסים היו נעולים והשליש מסר לי את המפתחות. רק חלק קטן מהחיילים שרתו לפני כן בסדיר. חלקם היו עבריינים וחלקם אלימים. מזג האוויר היה קשה מאוד ואת הראיונות עם החיילים ערכתי ברכב רנו 4 צבאי שקיבלתי.

לאחד החיילים שראיינתי הודעתי שאינו מתאים ועליי לשחררו מן היחידה. החייל פרץ בבכי ואמר שזו הפעם הראשונה שהוא נמצא במסגרת מסודרת וביקש להישאר. זה לא היה מקרה חריג. התהליך כולו היה ניסוי חברתי יוצא מן הכלל. חייל אחר נפקד כמה ימים וטען להגנתו שעליו לדאוג לאשתו שנפצעה. שלחתי את הפקידה לברר והיא אישרה שהאישה אמנם מאושפזת בבית חולים, מפני שבעלה פצע אותה.

הקתמ"ר דאז, תא"ל (מיל') נתי שרוני, הגיע לראות האם כצעקתה. הוא ביקר עמי באחד הצוותים שהיה אמור לעסוק בירי. הוא מצא את מפקד הצוות מנסה להסביר לאחד החיילים שעליו לטעון פגז. הקתמ"ר נתי שרוני נדהם וצעק למפקד: "למה אינך אומר לו "טען"? מפקד הצוות נשבר ואמר לו: "תגיד לו אתה "טען"! נתי, שהיה מהיר חימה, טלטל את החייל בכתפיו וצעק לו: "אתה לא יודע מה זה טען"? החייל נרעד וצעק: "ניפונימיוש טען"! נתי קפץ מהתומ"ת ואמר: "הגענו לתחתית מקור כוח האדם. לא נקים עוד יחידות חדשות וגם את הגדוד הזה אני מפרק". ביקשתי ארכה, והגדוד סיים בסופו של דבר את האימון. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי בה נאלצתי לשפוט חיילים, אך הקפדתי לשלוח למאסר רק בסוף האימון. בתום האימון שלחתי לכלא רכב מלא עבריינים. כשהגיעו לכלא, הסוהרים פחדו מהם ושיחררו את כולם.

בגיוס הבא של הגדוד היינו מלאי תקווה. האימון התרחש בסיני. מטה האגד היה מגורף למשעי ומסויד לפי מיטב המסורת הבריטית. כאשר נשלח חייל עם קומנדקר למפקדה, דרך בלי משים על סימון השביל המסויד. מפקד האגד הורה להחרים את הרכב – הקומנדקר, בלי לשים לב שזה הרכב המנהלתי היחידי שעמד לרשות הגדוד.

כל מחאותיי לא הועילו. למחרת יצאנו לשטח האש ולא ניתן היה להביא אוכל. התומ"תים נסעו חזרה לאכול, ולא רק שבזבזנו שעות מנוע, אלא גם האוכל התקלקל והתחילו השלשולים הקלאסיים של חיל תותחנים. התקשרתי שוב למפקד האגד לבקש חנינה לרכב. נאמר לי שהוא אינו נמצא, למרות שבמשקפת ראיתי אותו בקרבת המבנה. קראתי לרס"ר הגדוד והוריתי לו לסמן בסיד שביל מסביב לאוהל של מפקדת הגדוד ולהחרים כל רכב שידרוך על השביל. תוך זמן קצר נאספו שם כמה מרכבי המנהלה של האגד. הצעקות לא אחרו לבוא. הצעתי להחליף בני ערובה ולשחרר את רכבי האגד תמורת הקומנדקר. ואכן, כך בוצע.

למרבה הצער, תוצאות האימון היו מאכזבות. הגדוד השתתף בתרגיל גדול אך כמעט לא הצליח לפגוע באף מטרה. יתרה מכך, בירי האחרון הגדוד היה מוכן ראשון והיה צפוי לבצע את הירי, אולם לא היה ברשותו פגז מתאים. מפקד הצוות מיהר לצוות שכן על מנת לקבל פגז מתאים. בינתיים, קצין העמדה החרד לתוצאה ערך סדרת כינון לבדוק את הכינון. כשחזר מפקד הצוות, לא היה מודע לשינוי ולפני שהתהליך הסתיים – ירה את הפגז שהחטיא אך במעט את פורום המטה הכללי שצפה בתרגיל. מפקד האגד בצעקות זעם הורה לי באלחוט להכניס לכלא מיד את מפקד הצוות, שהיה הטוב בחיילי הגדוד. אמרתי לו שאיני מוכן לנהל משפט באלחוט, והחייל יזכה למשפט הוגן.

בגיוס הבא, גויס הגדוד לסיני. לאור טראומות העבר, החלטתי לבצע אימון בתנאי הלם על מנת להכניס את הגדוד למסלול מבצעי. תחילה גויסו רק המפקדים, וסירבתי לגייס חיילים שחשבתי שאין סיכוי שישתלבו. הקמנו סוללה של מפקדים, ומפני שרוב הגדוד היה חסר ניסיון אש, סבבתי בין הגדודים הפרוסים בגזרה – שרוב מפקדיהם היו חניכים שלי בעבר – ו"שנוררתי" מהם פגזים לצורך אימון. חזרתי עם רכב מלא תחמושת. לאחר שהמפקדים התאמנו, הצטרף שאר הגדוד לעמדה גדודית, ולאחר ריענון קצר התחלנו תרגילים גדודיים עם הרבה אש.

לאחר מכן עברנו לתרגיל הגנת עמדה. הצבנו תצפיות, עמדות מקלע ובזוקות באגפים. התרגיל החל במצב של ירי לסיוע, ואז, בדימוי התקפה. עברנו במקביל לירי מקלעים בזוקות וירי תותחים בכינון ישיר, למטרות שהוכנו מראש. תוך כדי כך, דילגו הצוותים לעמדות חילופין והמשיכו בירי סיוע. מפקד האגד שראה את התוכנית נזעק ביודעו את ההיסטוריה של הגדוד, אך התעקשתי לבצע את התוכנית המקורית. מפקד האגד לא נשאר לראות את האסון המתקרב. למרות החששות, עבר התרגיל בהצלחה והוסיף לביטחון העצמי של החיילים.

הגנת עמדה היה עקב אכילס של גדודי התותחים. לא היו אימונים בכינון ישיר ונדרשנו לסמוך תמיד על השריון שייחלץ לעזרתנו. בכל המלחמות נאלצו התותחנים להתמודד עם התקפה על העמדה, אך לא הצטיידו בכוונות לכינון ישיר ולא התאמנו למצב כזה. הכינון היה באמצעות הכוונת החוגית או דרך הקנה אחרי פתיחת הסדן. במלחמת יום כיפור שילמנו את המחיר. לדעתי, אם גדוד 405 ויחידות נוספות בקרבתו היו נערכים להגנה – מציבים תצפיות ומפעילים ירי תותחים בכינון ישיר – הייתה התוצאה אחרת. 18 תותחי 155 מילימטר בכינון ישיר הם כוח אש רציני שאי אפשר להתעלם ממנו.

בסיום התרגיל הרגשתי ביטחון שהגדוד מוכן למלחמה.

במלחמת שלום הגליל השתתף הגדוד בלחימה (אני הייתי כבר בתפקיד אחר), ואף הונחת מן הים צפונית לביירות. לסיכום, אפשר לומר שהקמת גדוד 443 הייתה ניסוי חברתי יוצא דופן שהסתיים בהצלחה.

***

אל"מ (מיל') פרופסור אמנון יוגב שירת בחיל התותחנים החל משנת 1954, והשתתף בכל מלחמות ישראל מאז ועד מלחמת לבנון הראשונה בתפקידי מטה ופיקוד. כן היה שותף בגיבוש תפיסת הביטחון במסגרת ועדות המשנה של ועד חוץ וביטחון.