האש הרקטית בשדה הקרב המודרני

מלחמת לבנון השנייה הייתה העימות הראשון בו הפעיל צה"ל באופן מבצעי את מערך ה'מנתץ' של חיל התותחנים. סקירה מעמיקה של פעילות המערך לפני המלחמה ובמהלכה בוחנת את אפקטיביות אש הרקטות בגזרת לבנון, עם הפנים לסבב הלחימה הבא מול חיזבאללה

מאת סא"ל רעות רטיג וייס

מערך הרקטות של חיל התותחנים בגבול הצפון במלחמת לבנון השנייה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

ביולי 2006 תקפה חוליה מארגון חיזבאללה סיור של כוחות צה"ל בגבול ישראל-לבנון. בד בבד ביצע הארגון פעולת הסחה נרחבת ופתח בהפגזה כבדה על יישובים ישראליים הסמוכים לגבול. בעקבות חטיפת החיילים הורתה ממשלת ישראל לצה"ל לצאת למבצע צבאי רחב היקף בלבנון נגד ארגון חיזבאללה. המבצע נמשך שלושים ושלושה ימים, ובמהלכו ביצע צה"ל אלפי תקיפות באש על יעדים בלבנון וכן תמרון קרקעי בהיקף מוגבל.

במלחמת לבנון השנייה הופעלו כלל מערכי האש ביבשה ובאוויר, ובהם מערכים שהופעלו לראשונה באופן מבצעי. סדר הכוחות היבשתי במלחמה כלל עשרות גדודי תותחים, גדודי רקטות וגדודי חימוש מונחה מדיוק. במהלך המלחמה נורו מאות אלפי פגזי ארטילריה, מאות רקטות ומאות טילי חימוש מונחה. אולם למרות שימוש נרחב זה בארסנל האמצעים והתחמושת בצה"ל, לא צומצם הירי תלול-המסלול של חיזבאללה לעבר עורף מדינת ישראל במשך ימי הלחימה.

מלחמת לבנון השנייה הייתה העימות הראשון בו הפעיל צה"ל באופן מבצעי את מערך ה'מנתץ' של חיל התותחנים. מאז מלחמת לבנון השנייה לא הופעל מערך הרקטות בשנית, וכיום הוא פועל על פי תפיסת הפעלה שונה מזו שפעל לפיה בשנת 2006.

ביסוד מאמר זה עומדות מספר שאלות: (א) מה הייתה אפקטיביות האש הרקטית של כוחותינו במהלך המלחמה? (ב) כיצד ראוי היה להפעיל את האש הרקטית במלחמה? (ג) האם האש הרקטית נותנת מענה הולם לאיומים הקיימים כיום על מדינת ישראל? חקירת אופן הפעלת אש הרקטות של צה"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה תאפשר להמליץ על הפעלה יעילה של אמצעי זה בעימותים הבאים.

מאמר זה מתמקד בשני ממדים: הראשון הוא ניסיון לנתח את אפקטיביות ירי הרקטות של צה"ל במהלך המלחמה, בעוד השני הוא ניסיון להעריך את האפקטיביות של מערך הרקטות כיום, בהתחשב באויב שצה"ל מעריך שיעמוד מולו בעתיד.

סקירה כללית של מהלכי המלחמה

בבוקר ה-12 ביולי 2006, פתחו אנשי ארגון חיזבאללה בירי נרחב בגבול לבנון. כוח של הארגון חצה את הגבול ליד זרעית, תקף סיור של צה"ל, הרג שניים מחייליו וחטף שני חיילים נוספים. כוחות שהיו בשטח ניסו להגיב בצורה מהירה לאירוע אך ללא הצלחה ניכרת. כבר באותו היום החליט הרמטכ"ל להורות לחיל האוויר לבצע סבב תקיפה נרחב בדרום לבנון ולתגבר כוחות בפיקוד הצפון. בשלב הראשון התמקדה פעילותו ההתקפית של צה"ל בתקיפות מנגד. באותו היום מימש חיזבאללה את איומו כי יגיב על פגיעה של צה"ל בביירות בפגיעה בחיפה, ובשעות הערב נפלה רקטה באזור חיפה. בימים שלאחר מכן התקיימו מהלומות אש הדדיות בין צה"ל לבין חיזבאללה.

ב-20 ביולי החל השלב השני במבצע – ההחלטה על תמרון קרקעי בדרום לבנון, על בסיס תמרון של צוותי קרב חטיבתיים. על-פי הרמטכ"ל דאז דן חלוץ, מטרת התמרון לא הייתה כיבוש שטח אלא פגיעה בפעילי חיזבאללה, שמצדם המשיכו לשגר רקטות לצפון מדינת ישראל. באותו היום התמוטט בניין בכפר קנא, בעקבות הפצצת חיל האוויר, ועשרות אזרחים ששהו בו נהרגו. אירוע זה הביא להבנה בקרב הגורמים המדיניים שמשכו של המבצע עומד להתקצר – הבנה שהשליכה לא רק על משך המבצע, אלא גם על אופיו.

ב-7 באוגוסט החל השלב השלישי במלחמה – הרחבת המאמץ הקרקעי. ההחלטה על מהלך זה התקבלה על-ידי הממשלה, על רקע אי-התקדמות הדיונים של מועצת הביטחון של האו"ם. ב-11 באוגוסט אישר הדרג המדיני לצה"ל לצאת למבצע. משכו המתוכנן של המבצע היה מספר יממות, ולאחר מכן תוכנן שלב של טיהור מרחב. הפסקת האש נכנסה לתוקף ב-14 לאוגוסט.

הכר את האויב

שיטת הפעולה של ארגון חיזבאללה מתבססת על ארגון מרחב אורבני פשוט יחסית. במתחם זה נמצאים כמה תאי שטח, עבור כל אחד מהם מייעד חיזבאללה תפקיד שונה: השטח הבנוי – אזור היערכות מועדף על פעילי המתחם, משום שהוא מדגיש את יכולות ההגנה שלהם. שם ייפרסו תשתיות ירי רקטות, מקומות מסתור, מקורות אספקה ותשתיות לטובת פיקוד ושליטה; פאתי השטח הבנוי וערוצי הנחלים – אזור פריסת מארבים ניידים לתנועת כוחותינו; והשטח הפתוח – שטח שמועדף פחות על חיזבאללה.

מערך הרקטות של חיזבאללה פרוס באמצעות מוצבי שיגור בכל מרחב דרום לבנון. עיקרון הפעלת המערך הוא שיגור רקטות מתוך מחסות הערוכים לספיגת התקפה באש מנגד. כך, לצד הפעלת הרקטות באמצעות מערכת השהייה (טיימר) ופריסת התשתיות מתחת לקרקע, מגן הארגון על הפעילים היורים.

בנוסף, הארגון מודע היטב לנקודת התורפה המרכזית של מדינת ישראל – היא פגיעות העורף הישראלי. משום כך, מתמקד חיזבאללה בצבירת יכולות של הפעלת אש לעבר עורף המדינה.

מערך ה'מנתץ' טרום המלחמה

מערך הרקטות הצה"לי מתבסס על מערכת ה-MLRS (Multiple-Launch Rocket System) האמריקאית שאומצה בצה"ל בשנת 1995 ומתאפיינת בגמישות ובפשטות הפעלה, וביכולות ניידות ועבירות גבוהות.

הרקטות מהמשגר נורות עד לטווח אפקטיבי של עשרות קילומטרים. בתקופה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, סוג הרקטה היחיד שהיה בידי המערך היה רקטת מצרר. רקטת המצרר היא כזו שמאגדת בתוכה מספר רב של פצצונות שאמורות להתפזר במרחב מתוחם אחד, לאחר שאותה רקטה התבקעה מעל אזור המטרה. מתוך ניצול יתרונותיה של רקטה זו, ייעודו המרכזי של מערך ה'מנתץ' שהוגדר לפני המלחמה היה להתמודד עם ארטילריית אויב, רכב קרבי משוריין רך, מפקדות, ריכוזי כוחות וכדומה.

כשנה לפני מלחמת לבנון השנייה, גובשה בפיקוד הצפון תפיסת הפעלה להפעלת אש באופן ייחודי שפותחה כמענה לגזרת לבנון. הרעיון המסדר בה היה מתן מענה להתמודדות א-סימטרית עם טרור וגרילה. השיטה למימוש התפיסה התבססה על פגיעה במרכזי כובד של חיזבאללה ונטרול הירי תלול-המסלול שלו, באמצעות קיצור זמני הפללה של מטרות אויב וסגירת מעגלי אש מהירים. תפיסה זו התבססה על שתי שיטות עיקריות להפעלת אש: ירי לשיבוש וירי נגד סוללות (נ"ס) – ירי המכוון לפגיעה ביכולת הפעלת האש של חיזבאללה במרחב דרום לבנון. תפיסה זו חייבה הפעלה של מכלולי תקיפה שישמידו משגרי אויב באופן מהיר ומדויק. מגבלה מרכזית של התפיסה הייתה הצורך להתאים את אמצעי האש לסביבה ולסוג המטרות. ככל הנראה, כבר אז הועלתה ההנחה שחלק מאמצעי האש שהיו קיימים בצה"ל לא נתנו מענה הולם לאיום מלבנון.

לא נבנתה תפיסת הפעלה ולא יוצרו תרגולות לטובת הפעלת גדודי הרקטות של צה"ל מול לבנון. מתוך כך, לא הייתה היכרות מספקת עם ארגון חיזבאללה ולא הוכנו מטרות ותוכניות אופרטיביות. אף על פי כן, לפני מלחמת לבנון השנייה החל תהליך תכנון מסוים בין מפקדת הגדוד הסדיר למפקדת אוגדת הגליל. מכאן אפשר להסיק כי הגופים המבצעיים והמקצועיים הבינו כי ירי רקטות בלבנון הוא אפשרי ורלוונטי למלחמה עתידית. בהמשך, החלה להתגבש תכנית תקיפת יעדים שנועדה לארגן מטרות לתקיפה ברקטות בלבנון. הגורמים המקצועיים החלו גם הם בקידום התהליך המבצעי, קרי בגיבוש משפכי ירי מבצעיים לירי רקטות מסוגים שונים בגזרת לבנון.

נקודת התורפה המרכזית בתהליכים מבצעיים אלו הייתה חוסר בשלותם בשלל היבטים של פריסה, סגירות אופרטיבית של תוכניות האש והיבטים לוגיסטיים.

כחלק מאותו נוהל הקרב, יש תיעוד המעיד על כוונת האוגדה לייצר כוננות של משגרי 'מנתץ' במרחב האוגדה.

לפני מלחמת לבנון השנייה, התאמנו גדודי הרקטות של צה"ל בעיקר לפי תרחיש הייחוס המרכזי של מלחמה כנגד צבא סוריה: הוגדרו כוננויות קבועות למערך ה'מנתץ' ברמת הגולן, נכתבו פקודות אופרטיביות ובוצעו אימונים מרמת הצוות ועד רמת הגדוד. אולם, רוב המפקדים לא הכירו תוכנית או פקודה להפעלת הגדודים בגזרת לבנון.

במהלך תרגיל בתחילת שנת 2006, בוצע תרגול מסוים להפעלת 'מנתץ' בגזרת לבנון. אולם ברור שתרגול כזה היה מינורי לעומת המציאות שהתבררה בקיץ 2006.

הפעלת אש הרקטות במלחמת לבנון השנייה

אש הרקטות במלחמה הופעלה לצרכי משימותיו של פיקוד הצפון, או לצרכי האוגדות שנדרשו לבצע תקיפות לעומק, וכמענה לאש נ"ס. הפעלת אש זו התנהלה במעגל עקיף דרך מפקדה מרכזית.

שיטת הפעולה שנקבעה להפעלת רקטות בפיקוד צפון התחלקה למספר נדבכים. הראשון היה הפעלת אש תגובתית לעבר מקורות הירי של חיזבאללה. התקיפות נקבעו על-פי המקומות אליהם ירה הארגון, ולא נקבעו מקומות אותם ראה צה"ל לנכון לתקוף מבעוד מועד. ''סגירת המעגל'' לירי במקרים אלה הייתה בין הגורם שאיכן את הירי לבין סוללת הרקטות. הנדבך השני היה הפעלה ריכוזית – ניהול, שליטה, בטיחות ובקרה באחריות תא 'מנתץ' בפיקוד צפון. שיטה זו עיכבה את זמני הירי בשל מעורבות הפיקוד בתהליך המבצעי. הנדבך השלישי היה הגדרת הגדוד כמרכז תקיפה עצמאי – טכניקה שבה מפקדת הגדוד עובדת בתצורת מרכז תקיפה עצמאי במקום מפקדה ממונה.

במהלך המלחמה ירה הגדוד מאות רבות של רקטות משני הסוגים בסטיות משתנות של עד עשרות מטרים, ובטווחים משתנים של עד כ-30 ק"מ. רובן המכריע של משימות האש שביצע הגדוד היו משימות לשיבוש ירי מלבנון שהטיל עליו הפיקוד, כשמחציתן הוגדרו כ'דחופות' ורובן נתקפו תוך דקות בודדות.

תפקידו המרכזי של מערך ה'מנתץ' לפני המלחמה הוגדר כ"התמודדות עם ארטילריית צבא סוריה", ולכן זכו דרגי הסוללה והגדוד במערך לעצמאות הנדרשת כדי לקיים מעגלי תקיפה מהירים ויעילים. לשם כך נעזר מערך ה'מנתץ' במכ"ם שביכולתו לאכן ירי אויב, להצביע על נקודות הפגיעה בשטחנו ולהעביר את המידע תוך שניות למערך ה'מנתץ'. חיבור טבורי זה בין גורם ''אוסף" לגורם ''תוקף'' אמור היה להיות הפתרון הטוב ביותר למערך ארטילריה נרחב ונייד כמו זה של סוריה. עניין זה הוביל את מקבלי ההחלטות לקבוע שהמשימה המרכזית שתוטל על מערך הרקטות במלחמת לבנון השנייה תהיה לפגוע ביכולת הפעלת האש של חיזבאללה במרחב דרום לבנון, כלומר אימוץ של תפיסת הנ"ס בסוריה לגזרת לבנון.

על אף שהחל תהליך מבצעי שמטרתו הייתה לתמוך בהפעלת רקטות של כוחותינו במרחב לבנון, לא נכתבו למתאר זה טכניקות הפעלה ייחודיות. טכניקות אלה פותחו במהלך הלחימה, והופקו לקחים בעניין אופן הפעלת אמצעי הלחימה בצורה גמישה יותר.

אפקטיביות מערך ה'מנתץ' במלחמה

עיקר תפקידם של כוחות אש הרקטות של צה"ל היה למנוע את ירי הרקטות לעבר שטח מדינת ישראל. משום שלרוב לא היו אינדיקציות מקדימות לירי, התמקדו כוחותינו בשתי תרגולות לירי: האחת הייתה ירי נ"ס, שבמהותה העתיקה את אופן ההתמודדות של כוחותינו עם סוללות ארטילריות בצבא סוריה, והשנייה הייתה ירי לשיבוש, שתכליתו הייתה לצמצם את ירי הרקטות באמצעות ירי מקדים של כוחותינו לאזורים שנחשדו כאזורים רוויי אויב.

בסיכומו לתחקיר המלחמה בפיקוד הצפון, הדגיש הרמטכ"ל דאז חלוץ כי צה"ל לא עמד במשימתו העיקרית, היינו צמצום ירי הרקטות קצרות הטווח שנורו מדרום לבנון לעבר מדינת ישראל. בהמשך, ציין הרמטכ"ל כי הפעלת האש הפיקודית לא הייתה אפקטיבית דיה משום שנורתה אש רבה מדי, וכי משימת השיבוש לא יכולה הייתה להתממש בשטח רחב ולאורך זמן.

אמצעי האיכון שעמדו לרשות בצה"ל בזמן המלחמה היו טובים מאוד במציאתן המדויקת של סוללות ארטילריות של האויב, אך לא לאיכון משגרים בודדים. זריזות הירי של חיזבאללה עלתה על היכולת הטכנולוגית ועיבוד הנתונים האנושי של צה"ל, וכשכוחותינו השיבו בירי לעבר מוקדי השיגור, לרוב לא הייתה לכך שום תוצאה אפקטיבית. נדבך נוסף היה חוסר היכולת לצפות את הפגיעה במטרות ולהשתפר בשל כך.

משימת הנ"ס: בתחקור אחר של אופן הפעלת האש במלחמת לבנון השנייה, הפעלת הנ"ס לא נמצאה אפקטיבית, שכן לא ניכר הבדל של ממש בהתנהגות המטרות שלעברן נורו הרקטות לבין אלה שלעברן לא בוצע ירי. הפעלת אש של כוחותינו לעבר גורמי האש של האויב (בעיקר משגרים) אמנם עיכבה את חידוש הירי מאותו אזור, אך לא צמצמה אותו. בהיעדר מידע ספציפי על פגיעה במשגרי אויב, הפעלת הנ"ס בוצעה על פי איכוני שיגורים שהועברו למערך ה'מנתץ' ממכ"ם 'נורית'. מערכת 'נורית' נועדה לאכן סוללות ארטילריה ולא קנים בודדים, ולפיכך רמת הדיוק שהושגה במלחמה הייתה לכאורה מספקת עבור משימות הנ"ס המסורתיות, אך לא עבור סגירת מעגלי תקיפה מהירים על משגרי אויב.

בנוסף, מספר לא מבוטל מהרקטות נורו מתוך כפרים, אך בשל מדיניות הפעלת האש במלחמה לא ניתן היה לירות רקטות לתוך הכפרים, מה שהגביל את אפקטיביות התקיפות.

משימת השיבוש: אפקטיביות השיבוש נבחנה בהתאם להגדרת המטרה באמצעות פרמטרים של דחיית הירי עקב ביצוע השיבוש והקטנת היקף השיגורים מאותו אזור. ירי השיבוש גרם לחיזבאללה לשנות את דפוסי פעולתו. אולם, לירי השיבוש היה אפקט מקומי ולא מערכתי משום שלא הצליח לצמצם את כמות השיגורים היומית.

המסקנה המרכזית לאחר המלחמה בנוגע לירי לשיבוש הייתה שירי זה נמצא אפקטיבי בזמן שבוצע בו הירי ובסמוך אליו. מסקנה זו נבעה מהירידה במספר האיכונים ביום השיבוש ובימים שלאחר השיבוש באזור הירי. לעומת האפקט המקומי שהושג, נראה שירי של מאות רקטות במשימת השיבוש היה מופרז יחסית לתועלתן.

משימת הסיוע לכוחות המתמרנים: ירי לשם סיוע לכוחות המתמרנים לא הוגדר כמשימת ליבה למערך ה'מנתץ'. אפשר להניח שהסיבות לעניין זה נעוצות בשתי עובדות מרכזיות: ראשית, הפעלת מצרר בקרבה לכוחותינו הייתה עשויה במידה רבה להגביל אותם ואף לפגוע בהם. שנית, המערך לא הוקצה לאוגדות ולחטיבות מתמרנות אלא הופעל בהפעלה ריכוזית – מצב שהקשה על יכולת הפעלה בסיוע קרוב לכוחות ולרוב אף חסם את האפשרות הזו בתהליכים המבצעיים.

סגירת מעגלי אש בין תצפיות לאש רקטות של כוחותינו הייתה מועטה ביותר לעומת היקפי הירי. האש הופעלה בעיקר מהמפקדה הממונה ופחות בהכוונת גורמי שטח ביחידות הלוחמות. התצפיות האוגדתיות ואף קציני הקישור הארטילרי בגדודים לא הכירו ברמה מספקת את היכולת הארטילרית בתקופת השגרה, ולא נבנו תרגולות ואימונים לחיבור המערך האוסף ו/או המכווין למערך היורה.

מתוך כך, ניתן להסיק שהפעלת 'מנתץ' בסיוע קרוב לכוחותינו היא אפשרית ואף רצויה, אך מותנית בהתאמת המטרה שזוהתה בעין ליכולות הרקטות ומגבלותיהן.

אפקטיביות ירי המצרר – האם הרקטות התאימו למטרות? שטח הפיזור של רקטות מצרר, כידוע, גדול יחסית. האם נכון היה לירות רקטות מסוג זה לעבר האויב, בהתחשב במאפייניו? האם חשבו על כך שמתוך הפצצונות של כל רקטה, אף לא אחת תוכל לחדור תת-קרקע? האם חשבו לירות רקטות על צירי העומק של חיזבאללה כדי למקש אותם ולהקשות על כוחותיו מלהתקדם בחופשיות במרחב? כפי שהוזכר קודם, חימוש המצרר יעיל ביותר נגד מטרות ''רכות", כגון כלי רכב, מפקדות וכוחות חשופים, אך אינו יעיל נגד משגרים מוטמנים, בונקרים או שטח סבוך. המסקנה העולה מכך היא שירי המצרר במלחמת לבנון השנייה היה בבחינת ''אילוץ'' ולא אידאל, ובעזרתו הושגו תפוקות מקומיות ולא מערכתיות.

עם הפנים למלחמת לבנון השלישית

חיזבאללה משקיע את מרב מאמציו בהקמת תשתית לירי רקטות, כזו שתטריד ותשבש את מרקם החיים במדינת ישראל ותפגע בכוחות צה"ל ובתשתיות חיוניות. מטרת הארגון היא להתיש את מדינת ישראל ולהנחית כמה שיותר פגיעות קשות על העורף הישראלי. מכאן, שפגיעה קשה והשמדה שיטתית של תשתית זו נחשבת למטרה שראוי כי תעמוד לנגד עיניו של צה"ל בעתיד. היכולת של חיזבאללה להמשיך לירות מאות רקטות ביום לעבר מדינת ישראל ולשבש את מרקם חייהם של אזרחיה היא הניצחון האמיתי בעיניו. לכן, כדי להבטיח ניצחון ישראלי, נדרש לחסל באופן שיטתי את מוקדי השיגור, בין אם מהקרקע ובין אם מהאוויר.

מערך ה'מנתץ' עבר בשנים האחרונות כמה תהליכים חשובים, העיקרי שבהם הוא מעבר לרקטות מדויקות נגד מבנים ותשתיות. לצד זאת, נותר המערך כשיר גם לירי הרקטות שעמדו לרשותו בעבר.

בשל התעצמות היכולות הרקטיות של צה"ל ושל חיזבאללה, ובשל אופיו החמקמק של האחרון, אני מעריכה שהמלחמה הבאה בין מדינת ישראל לארגון חיזבאללה תהיה בבחינת "מלחמת רקטות".

הפעלת הרקטות בצה"ל במלחמה עתידית תידרש להתבצע באופן הבא, בהתבסס על מספר יכולות:

1. יכולת איתור מדויקת ומהירה של האויב: מיקום על-פי נקודת ציון מדויקת ביותר ובזמן קצר.

2. יכולת סגירת מעגלי אש מהירה ומדויקת: מפקד מוסמך יחליט על תקיפה ועל אמצעי האש המתאים ביותר למשימה. החלטה זו צריכה להתבסס גם על משך הזמן של אותה תקיפה, תוך התחשבות ברמת הדיוק הנדרשת לתקיפה. הפעלת האש נדרשת להתבצע ב"מעגל קצר'' ולהיתמך על-ידי ''שפה משותפת'' בין הכוחות, באמצעות מערכות שליטה ובקרה שמתקשרות זו עם זו.

3. יכולת גמישות של האמצעי היורה: לרשות צה"ל עומדות מספר מערכות אש מתקדמות ומגוונות שיכולות לפעול מהאוויר או מהקרקע. בזמן אמת, יצטרך המפקד להחליט איזו מערכת היא האופטימלית לתקיפה. אופן פעולה מבוזר זה מחייב את חילותיו וזרועותיו של צה"ל לפעול בצורה משולבת, מקצועית ומסונכרנת. שיטה זו מגלמת בתוכה גמישות רבה המתבטאת ביכולת להשתמש בסוגי אש שונים בסיטואציות שונות.

4. יכולת התאמה מיטבית של גורם האש למטרה: צה"ל יחזיק במגוון ראשי קרב לשם התאמה מיטבית של אמצעי הלחימה הנורה למטרה הנתקפת. סוגי הרקטות הרלוונטיים למלחמה עתידית בלבנון הם מיקוש פזיר לחסימת צירים, חימוש נפיץ לתקיפת מטרות בשטח פתוח, חימוש עשן למיסוך האויב, חימוש תרמובארי לפיצוץ מבנה, חימוש חודר בטון לתקיפת בונקרים וחימוש שמסוגל להגיע בזוויות שונות לתקיפת קומות במבנה.

5. יכולת תקיפת מטרות במתארים שונים: האויב יכול להתמקם במספר מתארים: בתווך התת-קרקעי, על הקרקע ועל-גבי תכסית בגבהים שונים. על האש להיות מסוגלת לפעול אל מול סוגי המתארים השונים, תוך שהיא נתונה כמה שפחות למגבלות צידוד, הגבהה וחדירה לעומק.

6. יכולת לפעול בכל מזג אוויר.

7. יכולת :(Bomb Damage Assessment) BDA יכולת הערכה של פגיעת הרקטה במטרה.

בתצורת הפעלה כזו, יחידת הבסיס הניהולית במערך הרקטות תהפוך להיות הסוללה, ויחידת האש המינימלית יכולה להיות המשגר עצמו. תפקיד הסוללה יתמקד בעיסוק בטיחותי, אבטחתי ומנהלתי.

סיכום

מלחמות ישראל מלמדות אותנו שלא ניתן להכריע מלחמה באש בלבד. רק שילוב נכון ואפקטיבי בין אש ותמרון יביא להכרעה במלחמה נוספת בלבנון, לו תתרחש. צה"ל אמנם מתאמן ומפיק לקחים באופן מתמיד, אך חשוב לוודא שאלה רלוונטיים למלחמה הבאה.

בתום מחקר מקיף על הפעלת אש הרקטות של צה"ל במלחמת לבנון השנייה, התרשמותי היא שמערך ה'מנתץ' לא היה מותאם ומוכן להפעלה בזירת לבנון. אחת הסיבות לכך היא קושי מובנה ביכולות הבסיסיות של אמצעי הלחימה, קרי סוג החימוש, בדגש על רמת חדירת הביצורים שלו, אחוזי הנפל, ודיוק הפגיעה הנמוך יחסית. סיבה נוספת מתקשרת למוכנות האופרטיבית של המערך לזירת לבנון – נוהל קרב אופרטיבי ראשוני, היכרות מודיעינית לא מספקת עם המטרות, טכניקות לחימה לא מותאמות לזירה ועוד. סיבות אלו ואחרות הובילו אותי למסקנה שהפעלת המערך במלחמה הייתה לא אפקטיבית דיה. המערך לא הצליח להשפיע באופן מהותי על לחימת האויב, ורוב הרקטות שנורו הופעלו לשיבוש מקומי של פעולת האויב ותו לא.

בחינת תהליכים טכנולוגיים ותורתיים שבוצעו במערך ה'מנתץ' בשנים האחרונות מצביעה על כך שהשפעתו של המערך על המערכה הבאה תהיה גבוהה לאין שיעור מאשר הייתה במלחמת לבנון השנייה.

הפעלת חימוש מדויק בריכוז מאמץ ובקצבי ירי מהירים, בידי הכוחות המתמרנים עצמם, תוכל לגרום לאפקטיביות גבוהה של המערך במלחמה העתידית בלבנון.

***

סא"ל רעות רטיג וייס משרתת כיום כמפקדת יחידת רוכב שמיים. המאמר מבוסס על מחקר שערכה במסגרת קורס פיקוד ומטה (פו"מ) אלון.