פרויקט ת'

במשך שנים דיברו "מקורות זרים" על טיל נ"ט ישראלי סודי, שנחשב לטוב מסוגו בעולם. כעת מספרים צוות מפתחי טיל ה"תמוז" ברפאל על הפרויקט שזיכה אותם בפרס ביטחון ישראל

מאת ד"ר ד.לשם

פאול בודק את הטיל

הכול החל בדיון מטה של יום שישי (לפני שנים רבות) במחלקת כח"ן (כינון-חימוש-ניווט). ראש המחלקה, ד"ר יעקב ב"ש, הציג פנייה מפתיעה ליחידה שעד אז לא עסקה בפיתוח טילים: פיתוח טיל טקטי קצר-טווח נגד מטרות-נקודה (טנקים בעיקר).
אני, כראש מדור צעיר באותה תקופה, הבעתי התנגדות נחרצת לכך שאנו, שאין לנו רקע או ניסיון מתאימים נטפל בבעיה. יעקב, באופן הפגנתי, הטיל דווקא עלי להכין מסמך אפיון לפרויקט. יומיים אחר כך קיבלתי מיעקב כתב מינוי לעמוד בראש צוות "טיל טקטי קטן", שאליו היה מצורף נספח עם הנחיות, אותו הנייר שאני ניסחתי.

עבודת איסוף נרחבת שבוצעה ברפאל קבעה שדרושה יכולת פגיעה מדויקת בטנקים (ובכלל במטרות-נקודה ניידות) מעבר לטווח האפקטיבי של הטנקים, כלומר בתחום שלושה עד 10 ק"מ. הטווח הגדול נועד בין היתר להוות חלופה במצבים שבהם ישנו קושי בקבלת סיוע אווירי צמוד. התרכזנו בעיקר בבדיקת טכנולוגיות ביות טלוויזיוני (שפותחו ברפאל עבור טילי אוויר-שטח) וביות לייזרי. אישית אני נטיתי לאפשרות הביות הטלוויזיוני בתפיסה של טיל בעל כושר ייחודי לחדירת שריון כבד. בהדרגה הפכתי לנלהב יותר ויותר, ממש "משוגע לדבר", לרעיון אשר יקרא לימים "תמוז". כשחודש לאחר התחלת הבדיקה, הצגנו תכנית ראשונה בפורומים שונים בחטיבה ונתקלנו פחות או יותר בתגובה - "ציפינו למחקר מערכת מעמיק והשוואתי שיימשך חצי שנה עד שנה..."
התחלנו להפיץ את הרעיונות החדשים ולהיפגש עם מומחים שונים ברפאל למבנה, רש"קים, מנועים, תקשורת וכדומה כדי לגבש את תצורת הטיל. כשנוכח שאנו רציניים, גם ד"ר משה א. (שמכונה מויה), מומחה לטילים בקנה מידה עולמי התגייס לסייע לנו. מויה הציע להתבסס על מנוע רקטי יחיד ופשוט לשני השלבים, מאיץ ושייט. התגובה של יחידת מנור, האחראית לפיתוח המנועים הרקטיים ברפאל, באותם ימים הייתה שיחס הדחפים הגבוה הנדרש הוא בלתי אפשרי. מויה ישב ותכנן לפרטי פרטים מנוע שעונה על הדרישה המבצעית. דגם זה הועבר למנור וזכה לביצוע מוצלח. כמו כן, תכנן מויה את ראש הביות האלקטרואופטי, שהיה מהפכני באותה תקופה מבחינת גודלו ופשטותו, ומבוסס על ג'ירו ייצוב פשוט. ד"ר פאול כץ ז"ל ששב לארץ כחודשיים לאחר הנעת הפרויקט מלימודים, בחר לעמוד בראש מחלקת כח"ן בעיקר הודות לפרויקט ה"תמוז", שלו חזה עתיד מזהיר ואותי הוא מינה למהנדס מערכת "תמוז".

"הקרקס הנודד"
במשך שלוש השנים הבאות ריכזנו מאמץ סביב הנושא כשאנחנו זונחים בהדרגה משימות אחרות של המחלקה, עד שהפכנו לפרויקט-ת'. היו אלה שנים של התלהבות, של בראשיתיות, של מסע בלתי פוסק לשכנוע כל הגורמים במעגלים הולכים ומתרחבים: ברפאל, בצה"ל ובמערכת הביטחון. ד"ר כץ ואני נדדנו לכל מקום אפשרי עם דגם-עץ של הטיל ("הקרקס הנודד" קראנו לכך). קיבלנו גם תמיכה גדולה מבית, מד"ר זאב בונן ז"ל, מנכ"ל רפאל באותה תקופה, ומסגנו למו"פ, ד"ר אליעזר גון ז"ל. התמיכה התבטאה בכל המובנים, הן בהקצאת כספי מו"פ עצמי והן במסע שכנוע נמרץ במערכת הביטחון.

הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן ז"ל, שהיה אז מפקד פיקוד צפון, קיבל אותנו לבדו בלשכתו והביע תמיכה רבה ברעיון. רפול סיפר לנו כי הוא העלה רעיונות דומים לאחר מלחמת יום הכיפורים, לימים התברר לי כי אכן כך היה. גם פגישה מכרעת אחרת, בלשכתו של מפקד גייסות השריון - אלוף מוסה פלד ז"ל, זכורה לי היטב. הופענו בפני פורום גדול כשאנחנו זוכים לדברי שבח ועידוד יוצאים מן הכלל. ביקור זה דחף אותנו להפיץ את הרעיון בצורה מסודרת. הכנו דו"ח קדם תיכון "תמוז", שיצא לאור ונתן לנושא דחיפה חשובה הן ברפאל והן במערכת הביטחון בדרך להכרה כפרויקט לאומי. עניין מרכזי שהטריד אותנו נגע לאופן הפעולה הבסיסי של הטיל: הבחנה במטרות או בסביבתן הקרובה דרך עין הטיל לפני השיגור, ירי הטיל במסלול קשתי, המשך צפייה בתמונת עין הטיל תוך התרוממותו והתקרבותו למטרה. תהינו האם המעבר המהיר מתמונת הנוף השטוחה לתמונה אלכסונית וגילויים של פרטים חדשים ואזורים נסתרים, ניתן להבנה, לשליטה ולבקרה על ידי מפעילים שהם חיילים מן השורה?
שאלה זו גרמה לי נדודי שינה לא מעטים עד שהתחלנו לצבור ניסיון אמיתי בניסויים ובתרגילים. הבעיה הקשה יותר נותרה שאלת התפעול בזמן המעוף, את ההדמיה הראשונה של תמונת הטיל במעוף יצרתי באמצעים פרימיטיביים ביותר: מצלמת וידאו ידנית ודגם של טנק, שהנחנו בחולות של מכון דוד. באמצעות תנועה משולבת של התרוממות ו-zoom בכמה שלבים, צילמתי את הסרט הראשון של טיל "תמוז" אשר שימש אותנו בהצגות.

בהמשך ביצענו ניסיונות רבים לצילום באמצעות מצלמה מיוצבת חלקית ממטוס קל, ובשלב מתקדם יותר - ממטוס קרב שהיה מצויד בטיל אימונים אלקטרואופטי. ההתקדמות הגדולה הושגה לאחר שפיתחנו את ראש הביות ותלינו אותו על מסוק שעמו ביצענו יעפים מלאים ומדויקים (אם כי במהירות איטית יחסית לטיל).
 
מגדילים את הטווח
באותה תקופה הוציא השריון דרישה מבצעית לפיתוח טיל נ"ט לטווח של 6 ק"מ, האפיון תאם טילי קו ראייה רוכבי קרן. טווח של 12 ק"מ היה בלתי נתפס לטנקיסטים שנלחמו לטווחים של קילומטרים ספורים. החלטנו להוציא תגובה מתאימה, כתבתי הצעה לפיתוח "תמוז-2", טיל ל-6 ק"מ המבוסס על "תמוז" המקורי (זכה לכינוי "תמוז 1/2"). כשנתיים לאחר מכן קיבלנו הזמנת עבודה ממשרד הביטחון.
החלטנו ברפאל לפתח את הטיל לביצועים מלאים (גם נגד מסוקים) לטווח של 8 ק"מ ותקשורת ל- 10 ק"מ, כשאנחנו נעזרים ב"אליבי" שהמנוע הרקטי פועל לטווח של 6 ק"מ בלבד.
כשלוש שנים לאחר מכן, כשצה"ל החל בניסויי קבלת המערכת "התיאבון כבר בא עם האוכל". התבקשנו לבדוק האם הטיל יפגע במטרה במרחק של 8.5 ק"מ, ולאחר ההצלחה - האם יפגע גם ב-9, 10 ולבסוף 12 ק"מ. הסימולציות והניסויים שבאו בהמשך הראו כי למרות שלא תוכנן לכך, הטיל מסוגל לפגוע גם במטרות במרחק של 12 ק"מ (אם כי בביצועים מופחתים). המעגל נסגר. 

אופן הפעולה של "תמוז" תוכנן מלכתחילה ככינון ישיר, עם הרחבה מינימלית - ירי למטרה נסתרת על ידי כינון לנקודת-מוצא מזוהה ומעבר למטרה רצויה אחרת בתחום שדה הראייה, המתגלה במהלך המעוף.
בתחילת  הדרך העלה ד"ר אליעזר גון ז"ל את הצורך בניווט ביניים ל"תמוז" - ירי אוטונומי באמצעות מערכת ניווט בטיל לאזור המטרות על פי מידע שיכול להתקבל ממקורות שונים, וכאשר הטיל מתקרב לאזור המטרות מזהה הטילן את המטרה הרצויה ומסמן אותה לטיל, שמתביית עליה. אולם ד"ר כץ ואני חשנו כי זה לא יהיה נכון באותו רגע מבחינת עלויות שיתווספו ומורכבות ההפעלה. החלטנו לדחות את רעיון ניווט הביניים לשלב שיפורים עתידי ואכן הרעיון הטכני וההזדמנות להכנסת ניווט ביניים צצו בשלב מתקדם בפיתוח דור ב' והתקבלו בהתלהבות. בדור ב' גם הגדלנו את הטווח אפילו ל-14 ק"מ על ידי התאמת הטייס האוטומטי לירידה במהירות, כשבדגמים מתקדמים יותר כגון ה-SPIKE NLOS, הוגדל טווח הטיל ל-25 ק"מ.
עם הופעתו של טנק 72-T, שנחשב כבלתי חדיר לכל אמצעי הנ"ט שהיו קיימים אז, הוחלט במערכת הביטחון להתניע את פיתוח "תמוז" כפרויקט חירום לאומי, במענה לאיום החדש.  באותו שלב טרם נקבע סוג המשגר הקרקעי וברפאל בדקנו מספר אפשרויות. שנה לאחר מכן נפלה ההחלטה, בחרנו במשגר שהערכנו כי רק אותו ניתן לממש בזמן הקצר שנותר לסיום פיתוח המערכת המבצעית.

המנוע ניצת בקול רעם אדיר
מכיוון שהפלטפורמה שנבחרה לא הייתה מבוססת על טנק, ההחלטה גרמה לכך שהשריון, אשר דרש פיתוח טנק טילים - משך את ידיו מניהול הנושא. הפרויקט עבר לחסות הצנחנים, שהקימו את היחידה הראשונה. כשנתיים מאוחר יותר הועברה היחידה לאחריות ישירה של המפח"ש ובהחלטה שהתקבלה לאחר כ-10 שנים, הועברה היחידה לאחריות חיל התותחנים, אגד "קלע דוד" (גדוד "מורן"), עד היום.
ניסויי הביות הראשונים של הטיל החלו כשנתיים מהתנעת תכנית החירום, היינו הראשונים בעולם. היום אנו יודעים שהאמריקנים פיתחו במקביל מערכות דומות בשמות שונים (M ,NLOS ,LAM-FOG) אך החלו בניסויים מספר שנים אחרינו ולא הצטיידו בהם עד היום.
בניסוי הראשון גייסנו נווט של חיל האוויר לשמש כטילן. ד"ר כץ עמד על כך שאת השיגור הראשון נפקיד בידיים מיומנות ולא נבצע בעצמנו, ואני הייתי מפקד השיגור. מאוחר יותר גם ניהגתי בעצמי את הטיל. קשה לתאר את התחושות הנפלאות של הצלחות ראשונות. מערכת כה מורכבת, שמספר הכשלים האפשרי בה הוא כה גדול. המנוע ניצת בקול רעם אדיר, ערֵב כל-כך לאוזן, משאיר ריח חריף של גזים שרופים.

הטיל נוסק גבוה. שקט משתרר במשגר. הטיל משדר את תמונת הווידיאו ונענה לפקודות מידית הניהוג שמכוונות אותו בבטחה לפגיעה במרכז המטרה ההולכת ומתקרבת וממלאת במהירות את כל המסך. שאגות השמחה של כל הנוכחים, שחרור ממתח רב שהצטבר, סיפוק עצום ותחושת הישג משותפת לכל האנשים הרבים שנוטלים חלק ברגע היסטורי. תוך שלוש שנים מהתנעת תכנית החירום, התחלנו לספק לצה"ל טילים ומשגרים  - זמן שיא בכל קנה מידה ועל כך הוענק לנו פרס ביטחון ישראל. את ההצלחה הגדולה של הפרויקט אני זוקף במידה רבה לזכות העבודה המלוכדת ביחידה אחת, בתחושה של שליחות כמשפחה של מיטב המומחים ברפאל בראשותו של המנהיג, המדען והחבר הנאמן – ד"ר פאול כץ.