תעודת זהות

טווח: 40 ק"מ
צוות: 4 אנשים
קצב אש: 9 פגזים לדקה

אודות הכלי

לפני “מלחמת יום הכיפורים” (1973), אותרו שתי בעיות חריפות בתחום הארטילריה: מחסור בארטילריה מתנייעת לסייע לכוחות לוחמים וחוסר טווח מספיק לכלים הקיימים.
הפתרון היה רכש מיידי של תותחי 175 מ”מ בעלי טווח ירי של כ-32 ק”מ, ובמקביל פיתוח תותח ישראלי משוריין ומתנייע.
בתום מלחמת יום הכיפורים, התחזקה ההחלטה והוחל בפיתוח התותח המתנייע החדיש.
החלטה זו הייתה ראשיתו של פרויקט ה”שולף”.
הפרויקט החל על בסיס תובת טנק “שוט”, שהוסבה לקליטת הצריח (היא הורחבה ב-1/2 מטר), חברת “סולתם”, בשיתוך חיל החימוש, פיתחו את הצריח והתותח. סדרת ניסויים החלה תוך שנתיים ובמקביל פותחה בתעשייה הצבאית תחמושת בעלת טווח ארוך.
בסוף שנות ה-70 הוכרז כי זה פרויקט העל עדיפות לאומית וככזה נדרש שיוכנסו בו כל החידושים הטכנולוגיים האפשריים.
נבנו שני אבי טיפוס ושולבו כל התעשיות המסוגלות לתרום לפרויקט את הטכנולוגיות המתקדמות ביותר.
פרויקט ה”שולף” עורר עניין רב בארה”ב ובגרמניה. הגרמנים החלו באפיון פרויקט “פנצר 2000” והאמריקאים במקביל החלו בפיתוח תומ”ת “קרוסיידר”.
הפיתוח האמריקאי נמשך כ-15 שנה בעלות של מעל 100 מיליון דולר ונסגר כי לא השיג את יעדיו.
בפרוקיט הגרמני, הפיתוח נמשך כ-8 שנים ובסופו יוצר תומ”ת (הדומה מאוד ל”שולף”)- “פנצר 2000″, תומ”ת אשר הוכנס לשירות במספר צבאות.
מנת”ק היה הגוף האחראי לניהול פרויקט ה”שולף”. בראש הצוות עמד אל”מ (מיל’) אביאל רון ז”ל. באחריות הצוות היה לפתח את הכלי ולשלב בו את הטכנולוגיות החדישות הקיימות בארץ ובעולם.
תוך תהליך הפיתוח, ה”שולף” הוכנס לפעולה מבצעית בגזרות שונות נבחן התומ”ת על מערכותיו בתנאים מבצעיים אמיתיים.
ניסויים בהם עמד בהצלחה.
תומ”ת ה”שולף” לא הוכנס לשימוש סדיר בצה”ל. פיתוחו הקדים את התפיסות המבצעיות בצבאות המערב.
כתוצאה מפיתוח ה”שולף”, הוכנסו למערכות הארטילריה מערכות עזר רבות.