אדמות עתלית, על חוף הים מדרום לחיפה, נרכשו על ידי הברון רוטשילד בשנת 1899. ראשית ההתיישבות במקום ב-1901. בשנות מלחמת העולם הראשונה שימשה חוות הנסיונות החקלאית של אהרונסון שהוקמה בשטח היישוב מרכז למחתרת ניל”י. כיום חיים בעתלית כ-5,000 תושבים. הגן מנציח את 32 בני המקום אשר נפלו בכל מערכות ישראל.
בגן הזיכרון מדשאות, עצים ופינות ישיבה. במרכז הגן ניצבת במת אבן גבוהה שסביבה פרחים, על הבמה תותח (122 מ”מ 30D תוצרת בריה”מ שלל מלחמת ששת הימים) צבוע ירוק שקנהו מוטה מעלה. על חזית הבמה שלט שיש ועליו שם הגן. בחזית הגן רחבת אבן שחורה מגודרת. בשולי הרחבה קיר אבן, במרכזו מוטבעות מסגרות ברזל ובהן נתונים ארבעה לוחות שיש לבנים. על שלושה לוחות חקוקים שמות הנופלים ומועדי נפילתם, ועל הרביעי נחקק “שמע ישראל” באותיות היוצרות איור שלהבת. מעל ללוחות אלו לוח מוארך ועליו פרטי ההנצחה, סמל היישוב, סמל צה”ל והפסוק: “על אלה אני בוכיה עינִי עיני יֹרדה מים” (איכה א’, ט”ז).
ההנצחה ביוזמת המועצה המקומית. ברחוב הסלע פינת רחוב החרוב בעתלית, מול הגן הציבורי שליד משרדי המועצה המקומית.