התותחן שעשה את "המעשה שלא יעשה" והתמודד עם טנק מטווח קצר ובכינון ישיר? מספר סגן עמוס: "בדרך כלל, אין תפקידו של התותח המתנייע להתמודד עם טנקים, או עם כל כוח אויב אחר, מטווח קצר.

רקע לפעולה
מלחמה מזמנת הפתעות- כך ייתכן שתותחנים אשר אמורים להיות כמה קילומטרים מאחורי קו החזית, יכולים לפתע למצוא עצמם בקו הראשון של החזית. עומדים תותח מול טנק, זה מול זה. זהו סיפורו של סגן עמוס תור.
ביום ב’, ה-6 ביוני 1967, החלה מלחמת ששת הימים. ביום זה השתתפו יחידות חיל התותחנים בהסתערות השריון בה הגיב צה”ל על תנועות השריון המצריות בגבול חצי האי סיני. בהגישן סיוע קולע-מוחץ לכוחות השריון מהירי התנועה, נעו יחידות התותחנים במהירות מתמדת, מייגעת ומבטיחה הצלחה.
כך פעלו בכל יום ב’ ובכל יום ג’. ואז עם שחר היום השלישי ללחימה, יום ד’, ה-7 ביוני 1967, החלה הפרשיה, שסגן עמוס היה גיבורה.
סיפור המעשה
סיפר מפקדו דאז, הסמג”ד, רס”ן עודד בונה:
“השעה הייתה 05:40 בבוקר. נמצאנו בתנועה עם חטיבת השריון מג’בל-ליבני אל ביר חסנה. לפתע הודיע מפקד הסיוע כי נראה טנק אויב בודד, שנע מצד שמאל בכיוון ציר התנועה שלנו. זיהיתי את הטנק בריחוק כחצי קילומטר מהציר והעברתי הודעה לגדוד כולו, לפקוח עין ולהגביר ערנות וכוננות.
עד מהרה הבחנו כי הטנק עמוס חיילים, שישבו צפופים על סיפונו וצריחו. מחמת הבלבול שאפף את כוחות האויב, סברו המצרים מן הסתם שאנו אחיהם לנשק, שכן הם נפנפו אלינו בידיהם. שני הזחל”מים שלנו, שנעו בראש הטור פתחו באש מקלעים על הטנק, ואז הוריתי לסוללה הראשונה, בפיקודו של סגן עמוס, לרדת מן הציר שמאלה, להתפרס ולפתוח באש על הטנק. ככל שידוע לי, לא היה מקרה דומה במלחמה זו- ואולי בשום מלחמה אחרת- בו יצאו תותחים מתנייעים לדו-קרב בכינון ישיר עם שריון האויב”.
אש המקלעים שנורתה מן הזחל”מים העמידה את המצרים על טעותם. רבים מן החיילים שעל הטנק נפגעו ונשרו מעליו. האחרים נמלטו כל עוד רוחם בם. אך צוות הטנק המצרי לא איבד את עשתונותיו. הטנק נבלם, צריחו נע ושילח פגז אל ראש הטור המשוריין הישראלי. התשובה הישראלית לא בוששה לבוא – בדמות פגז-טיווח שהחטיא את הטנק כחוט השערה. הטנק נאלם, צוותו פתח את המדפים, ונוצר הרושם כאילו הוא עומד להיכנע או לנוס. אבל אז נמלכו המצרים בדעתם. המדפים נסגרו מחדש, קנה התותח הופנה אל סוללת התותחים המתנייעים שנפרסה למולו, ובשאגה חנוקה, זועמת ירה פגז לעבר הסוללה. גם פגז זה, כקודמו, החטיא את המטרה. לא כן הפגז הבא, שבא מן הסוללה – בכינון ישיר.
“פגז זה פגע בכיפת הצריח” סיפר מפקד הכוח, רס”ן עודד, “והטנק כולו ספג ריסוס יסודי. מסתבר שהרסיסים חדרו גם פנימה ופגעו בצוות. עשן החל מיתמר מתוך הטנק. הצוות לא הספיק להימלט, שכן פגז שני פגע במרכז התובה של הטנק – וזה האחרון הפך לאבוקה”.
כך נראה החיזיון בעיניו של צופה מן הצד. ומה ראה – והרגיש סגן עמוס, התותחן שעשה את “המעשה שלא יעשה” והתמודד עם טנק מטווח קצר ובכינון ישיר?
מספר סגן עמוס: “בדרך כלל, אין תפקידו של התותח המתנייע להתמודד עם טנקים, או עם כל כוח אויב אחר, מטווח קצר.
אנחנו נוהגים לנוע בעקבות הטנקים המסתערים ומסייעים להם באש עקיפה. לעיתים רחוקות ביותר אנו רואים במו עינינו את תוצאות פגיעותינו, בשעת מעשה.
רק כשאנו מגיעים לשטח זרוע שריוני אויב פגועים, אנו יודעים שחלק מהם הוא מעשה ידינו.
באותו מקרה שהזכיר רס”ן עודד, שמעתי קריאה באלחוט: “טנק בודד מצד שמאל”. לא ראיתי דבר, מכיוון שהטנק נע בשטח נמוך יותר, מאחורי תלולית. פרסתי את הסוללה שלי שמאלה – ולפתע הופיע הטנק לעינינו, כשהוא נע ישר אל הטור.
הצוות הראשון שלי ירה פגז נ”ט, שהחטיא. כהרף עין עברתי מהזחל”ם שלי אל התותח המתנייע, ונתתי הוראה לירות פגז נפיץ, בתקווה שיעלה בידינו להצית את הדלק והתחמושת שבטנק המצרי. הפגז הנפיץ ריסס את חלקו העליון של הטנק, ואילו הפגז הבא שירינו פילח את המנוע שבירכתי הטנק, והעלה אותו באש”.