ביום רביעי ה-26 בספטמבר התקיים טקס ההתייחדות השנתי לזכר חללי חטיבת האש 282. הטקס נערך במפקדת החטיבה במחנה יפתח למרגלות האנדרטה החדשה לחללי החטיבה.
הטקס התקיים במעמד מפקד עוצבת “געש”, תא”ל אבי גיל, קצין התותחנים הראשי, תא”ל אבירם סלע, יו”ר עמותת יד התותחנים, תא״ל (מיל’) דני כסיף, מפקד חטיבת האש 282 אל”מ נרי הורוביץ, המשפחות השכולות, מפקדי וחיילי החטיבה בעבר ובהווה.
מקום המדינה ועד היום, במשך 70 שנים של פעילות הגנה על גבולות המדינה ושמירה על ביטחון אזרחיה, שכלה החטיבה 252 חללים.

מתוך דבריו של מפקד החטיבה, אל”מ נרי הורוביץ:
“היום, 45 שנה למלחמת יום הכיפורים אשר גבתה קורבנות רבים, ניצבים אנחנו פה משפחת חטיבת האש 282 להתייחד עם זכרם של בניה ובנותיה, חיילי החטיבה אשר נפלו במערכה על ביטחון המדינה.
“בלוח הזיכרון שלנו יש שמות, לכל אחד סיפור חייו ומעשיו. זיכרונות, אהבות תוכניות וחלומות, סיפור חיים כל כך מלא וכל כך חסר.
“החטיבה תמשיך להוביל את מאמץ ההגנה בגבולות המדינה יחד עם מאמץ המוכנות למלחמה על מנת לשמר את עצמאותנו כעם. נמשיך לבצע אימונים להכנת הכוחות כאשר זיכרון יקיריכם עומד מול עיננו ומהווה לנו צו מוסרי לפעול באמונה ובנחישות, לקיים בכל זמן את השליחות ולשמור על ביטחון המדינה.
“האנדרטה והשמות החקוקים בה אולי עשויים אבן וברזל אך הם חלק מרקמה אנושית חיה ומיוחדת הנקראת משפחת חטיבת האש 282”.

מתוך דבריו של מפקד האוגדה, תא”ל אבי גיל:
“ביום זה בחרתן המשפחות, ומפקדת החטיבה, לקיים אירוע זיכרון ברמת הגולן ולהתייחד עם זכרון 252 הנופלים במערכות ישראל, בפעילות המבצעית, באימונים ובשירות הצבאי. בחרתן לעלות לגולן, להגיע למעמד התייחדות זה במפקדת החטיבה – למען ידעו דורות הלוחמים את אשר איבדנו במסענו.
“חטיבת האש היא במוקד אחד השינויים המרכזיים שלנו בצבא היבשה. ההבנה שלנו כי האש הסטטיסטית והמדויקת, היתה ונשארה מלכת הקרב, ובכוחה לאפשר תמרון שיאפשר הכרעה מהירה וברורה, הובילה להפיכת האגד לחטיבת אש, להתארגנות המחודשת במחנה יפתח, וכן, גם להקמת אנדרטה זו לציון חלליה. אך סמלי הוא שדרך הגישה אל לב ליבו של המחנה, עוברת במקביל לדרך המציינת את אבני הדרך האנושיים, טובי הבנים והבנות, שנפלו מאז הקמת החטיבה ויחידותיה.
“לא הכרתי את חטיבת האש ויחידותיה, אלא לפני כשנה ומספר חודשים. גיליתי יחידות מצטיינות, חבורת אנשים מטובי הארץ הזו, נחושים, פועלים במקצועיות ובערכיות שאין כדוגמתם. אני מתבונן בהם – במפקדים, בלוחמים ובלוחמות של היום, ורואה אותם – את יקיריכם. שייכים הם לאותם בתים ומשפחות, מבצעים בשליחות את אותן המשימות, חדורי אמונה ושואפים לנצח בכל משימה.
“שום דבר שאומר לא ישיב את הבן או הבת, ושום דברי ניחומים לא יכהו את כאבכם. מתחייבים לזכור ולהמשיך את דרכם”.

דבר נציג המשפחות השכולות, אל”מ (מיל’) ד”ר בצלאל מוצפי:
“משפחות יקרות, מפקדים וחיילים. בעומדנו כאן למרגלות האנדרטה הנושאת את שמות יקירינו שהועברה מרמת הגולן אל הגליל העליון, עולות בי מחשבות אותן בחרתי לשתף עמכם.
“רשימת השמות ארוכה ולצערנו היא מתארכת משנה לשנה. משפחתי הצטרפה למשפחת השכול במרץ 1962. אחי סגן יוסף מוצפי נהרג במבצע נוקייב, בפעולת תגמול על מוצב סורי ששלט על הכנרת, מירר את חיי הדייגים והפגיז את הקיבוצים מסביב. הייתי בן 10 כאשר נמסרה לנו הידיעה האיומה שאחי נהרג. למרות השנים שחלפו הפצע אינו מגליד.
“סיפורה של משפחתי הוא סיפור תקומתה של מדינת ישראל. הורי עליזה ואנואר מוצפי עלו לארץ עם קום המדינה ועסקו כל חייהם בקליטת עליה – אבא בסוכנות היהודית ואמא במחלקת הקליטה. אחי יוסף למד בכפר הנוער בן שמן וקיבל חינוך חקלאי מתוך כוונה לעסוק בהתיישבות, משימה לאומית של הנוער באותה תקופה. נפילתו של אחי בקרב היה אירוע טראומטי שגדע את שמחת החיים של המשפחה והשאיר את חותמו על כל אחד מבניה. בהחלטה אמיצה של הורי הם המשיכו במשימתם הלאומית במלוא הקצב ולא נתנו לשכול לגבור עליהם. הכאב העצום נשאר בפנים, אך לא עצר אותם בהגשמת הציונות. העצב מלווה את כל המשפחה והוא אינו נמוג.
“משרד הביטחון וחבריו לגדוד שמרו איתנו על קשר חם, ומאז אנו משפחה אחת. הם עוטפים אותנו באהבה כמשפחה דואגת ומנחמת, מזמינים אותנו לאירועים ואף מבקרים בביתנו. אנו מוקירים ומעריכים את המאמץ המושקע ואין זה דבר המובן מאליו. אנו מלווים את חיל התותחנים מראשיתו כחיל של תותחים נגררים ומרגמות, דרך תותחים מתנייעים ועד למערכות הטילים המדויקים. הכלים משתנים, הטכנולוגיה מתקדמת, אך החייל מאחורי הכלי נשאר אותו אדם. מפגין רצינות ומלא תחושת אחריות כשגורל המדינה נשען על כתפיו.
“יום הזיכרון לחללי צה”ל הוא יום ייחודי. לדאבון ליבנו הארץ שסועה במחלוקות של ימין ושמאל, חילונים ודתיים, ועוד ניגודים כהנה וכהנה. יש נושא אחד ויום אחד שיש בו קונצנזוס – האהבה לצה”ל והכבוד הניתן לחלליו.
“הגדוד שולח נציג לעמוד לצידנו ליד הקבר ביום הזיכרון לחללי צה”ל. אני מביט בקצין או בקצינה המגיעים עם חיוך נבוך ומחבקים אותנו. אני רואה את ‘אותו חיוך, אותה קומה, אותה בלורית שיער, חיתוך דיבור מה יש לומר’, כדברי המשוררת בשיר ‘אנחנו מאותו הכפר’. הם בגילם של יקירינו שיזכרו בליבנו תמיד כצעירים בני עשרים “נוטפים טללי נעורים עבריים”.
ומיד מתנגנות בראשי מילות השיר האלמותי של נתן אלתרמן ‘מגש הכסף’. הרקע לשיר היה נאום של חיים ויצמן בפני הקונגרס הציוני, לפני קום המדינה, בה תיאר את המאבק הקשה לקבלת עצמאות ואמר: ‘הארץ לא תינתן לנו על מגש של כסף’. מלחמת העצמאות והקורבנות בנפש ששילמה המדינה הצעירה, הניעו את אלתרמן לכתוב מעין תשובה לדברי ויצמן:
והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת לקבל את הנס, האחד, אין שני…
היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר ועמדה למולם עוטה חג ואימה.אז מנגד יצאו נערה ונער אט אט יצעדו הם אל מול האומה…
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם ואמרה: ‘מי אתם?’, והשניים שוקטים.יענו לה: ‘אנחנו מגש הכסף,שעליו לך ניתנה מדינת היהודים’.
“מילות השיר מציפות אותי בכל פעם שאני פוגש את חיילי הגדוד הבאים לבקרנו. האנדרטה הזאת אשר מוצבת בלב הבסיס היא סמל ואות שהחטיבה בליבנו ואנו בלב החטיבה. אנו מתפללים לשלומכם ולהצלחתכם כי אתם בנינו. וזיכרו: ‘אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת'”.