חמישים שנה למלחמת ששת הימים, מלחמה שבה נפל יוסף שבתאי ז”ל. יוסף ואני היינו שנינו בני קיבוץ איילת השחר. יוסף שירת איתי באותה היחידה בגדוד המרגמות 120 מ”מ של חטיבת גולני.
באותה עת שירתי כמ”פ טירונים בגדוד המרגמות הכבדות של החטיבה. ביום העצמאות 15.5.1967 התקיים המצעד המסורתי של צה”ל בחיפה בו השתתף גם הגדוד שלי. כבר אז הרגשנו מתח באוויר. בתום המצעד הוכרז מצב חירום בצה”ל ובוטלו החופשות. קיבלתי הוראה לסיים את האימונים ולהגיע עם הטירונים לגדוד. עוד באותו היום פוזרו החיילים (הטירונים) בסוללות המבצעיות ואני נשארתי ללא תפקיד וללא חיילים.
כעשרה ימים לפני תחילת המלחמה נאמר לי שמוסיפים עוד סוללה לגדוד, שתהיה קצת שונה, ושאני אהיה המפקד שלה. בגדוד יש שלוש סוללות ובכל סוללה יש ארבעה קני מרגמה על מרכב של זחל”מ ואילו ביחידה שאני הקמתי, יהיו שש מרגמות נגררות. הגדוד היה כבר בשטח כינוס במטע הזיתים של קיבוץ מחניים (סולם יעקב של היום) ואילו אני הייתי בבסיס בעפולה כדי לקלוט את חיילי היחידה החדשה ולאמנם.
הציוד והחיילים נאספו “מהגורן והיקב”. הכלים הובאו ישירות מבית החרושת “סולתם”, והחיילים נאספו מכל מיני קבוצות הכשרה בחיל התותחנים. רס”ר הפלוגה היה איש קשר שבחיים לא היה ביחידה מבצעית. במסגרת איתור חיילים וקצינים, סגרו גם את קורס קציני תותחנים ונשלח אלי צוער בשם אבנר אוקו מקיבוץ נען עם דרגות ממ”ק.
מפקדי הצוותים היו מדריכי אימון מרגמות מבסיס ההדרכה של החיל, ביניהם היה גם יוסף שבתאי. שמחתי לקבלו ולו היה טוב שאני מפקד היחידה. יוסף היה חייל שקט מאוד, מופנם, רציני ומאוד אחראי. למעט בענייני הצבא, לא יצא לי לדבר אתו. הוא הבין שיש מצב חירום והוא משובץ בתחום שהוא מכיר היטב – מפקד צוות מרגמות 120 מ”מ. חלק מהחיילים שהגיעו אלי היו דתיים חרדים שגויסו לתקופה קצרה, הנקראת שלב ב’. דהיינו חיילים מבוגרים עד גיל 35 שמכשירים אותם להיות חיילים במשך שלושה חודשים ובתום ההכשרה משחררים אותם משירות סדיר בצה”ל ומשבצים אותם ביחידות המילואים.
עם תחילת האימונים התגלתה תמונה עגומה של הרכב החיילים. רוב האנשים פגשו זה את זה בפעם הראשונה. חלקם לא שירתו ביחידות ובכלל לא הכירו את כלי הלחימה. הנחמה היחידה הייתה שמפקדי הצוותים, ביניהם יוסף, היו מקצועיים. לכן במהלך ההתכוננות, שהייתה קצרה מאוד, עסקנו בהכרת המרגמה בעזרת מפקדי הצוותים. הקושי היה רב. באחד המקרים במהלך האימונים יוסף לא יכול היה לשאת את חוסר המקצועיות של החילים שלו. הוא היה כעוס מאוד ובאחד מרגעי הלחץ, הלך הצידה ואמר לי: “אני לא יכול יותר, הם פשוט לא יודעים כלום! איך אפשר יהיה לצאת למלחמה עם חיילים כאלה?” אמרתי לו “זה מה יש, עם זה נעשה את המלחמה, אם תפרוץ”. יוסף שמע, לא הגיב וחזר לצוות שלו.
רוב החיילים לא ירו בחיים ולו פגז אחד. בערב יום חמישי 1.6.1967 קיבלתי הוראה לצאת לשטח 100 שממערב לאיילת השחר ולירות מספר פצצות כדי שהחיילים יכירו כיצד מרגמה 120 מ”מ פועלת. באותה עת חל איסור לירות ארטילריה באזור על מנת שלא להכניס את היישובים למתח, אך לא הייתה ברירה – היינו חייבים שהחיילים ישמעו את רעש כלי הירייה הזה. עם חשכה נסענו לשטח האש ללא אורות על מנת שהסורים לא יבחינו בנו. ירינו שלוש פצצות מהמרגמה של יוסף, כי הוא נבחר מקצועית כמתאים ביותר, ושבנו לשטח הכינוס ליד מחניים.
בשבת 3.6.1967 הצעתי לסמג”ד שאסע לקיבוץ לכבס את כביסת החיילים. ההצעה התקבלה בחיוב. באותה הזדמנות לקחתי איתי את יוסף על מנת שיבקר את המשפחה שלו. פלורה, אמו של יוסף, הייתה באותה עת האקונומית. פגשנו אותה במטבח והיא הייתה מאוד נרגשת, מבולבלת ולא ידעה את נפשה. היא רצה ממקום למקום ורצתה לתת כל מה שיכלה, והיה קשה מאוד להרגיעה. לכל אורך הביקור, שנמשך כשעתיים וחצי, יוסף שתק ולא אמר מילה, גם לא לאמו. הוא פשוט לא ידע מה להגיד כי היא הציפה אותנו ברגשותיה. בדיעבד, לאחר המלחמה, הבנתי שהיא הרגישה בתוך תוכה שהיא נפרדת מיוסף. אכן באותו ביקור קיבלנו מכל טוב וללא התראה, חברי הקיבוץ כיבסו לנו את המדים. חזרנו ליחידה עם עוגות, פירות, מיני מאכל ומורל גבוה.  
ביום ראשון 4.6.1967 בבוקר הודיעו לי שהטלוויזיה הצרפתית רוצה לעשות כתבה על מצב החירום וביקשה להראות את עם ישראל בהתגייסותו למלחמה. הצבא החליט שהכתבה תהיה על הסוללה שלי היות והיא מורכבת מערב רב של חיילים. יום הצילומים נקבע ליום ראשון בערב. קיבלנו מדים חדשים ויפים כך שנראה יפה בעיני העולם. לקראת בואם של הכתבים נאמר לי שלא תהיה כתבה, ושעליי לנסוע עם היחידה לאזור קיבוץ דפנה ולהתמקם בעמדה שהוכנה עבורנו. עם חשכה נסענו לדפנה. לקראת השעה 22:00 הגענו לעמדה בתוך מטע תפוחים צעיר מצפון מזרח לקיבוץ דפנה. התמקמנו על שטח שאורכו כארבעים מטר ורוחבו כעשרה מטרים.
ביום שני 5.6.1967 בשעה 08:10 שמענו בחדשות על פעילות חיל האוויר בשדות התעופה של סוריה ומצרים. החזית הסורית הייתה עדיין שקטה. כך היה גם ביום שלישי. השקט נתן לי זמן להמשיך להכין את היחידה. מהגדוד לא קיבלתי כל מידע ולא ידעתי כלל היכן הם, אך כמו כל עם ישראל, היינו קשובים לדיווחים ולסקירות המיוחדות שנתן חיים הרצוג בקולו המרגיע.
בבוקר ביום רביעי 7.6.1967 החלו חילופי אש בינינו לבין הסורים, חילופי אש שנמשכו זמן רב. כל הגזרה (עמק החולה) בערה, ואף ראיתי עשן מיתמר מאיילת השחר. לאחר המלחמה התברר שהמתבן והדיר שלנו עלו באש. בחילופי האש קיבלנו מטרות מאוד קרובות אלינו במרחק של שני ק”מ מהמרגמות ולא היה ברור על מה אנו יורים, היות והמטרות לא היו מסומנות על לוח הירי וכולן היו בצד הגבול שלנו (לאחר המלחמה הבנו שהסורים ניסו לתקוף בטנקים את שאר יישוב ואת קיבוץ דן).
מנגד חטפנו אש מטנקים סורים, פגזים שנורו לעבר הטנקים שלנו והם פגעו בסביבות העמדה, בשדרת עצי הברוש שהייתה ממערב לנו ואף התפוצצו בעמדה עצמה. במקביל, היינו חייבים להמשיך לירות ולא היה זמן להתגונן, מה גם שלא היה איך. במהלך חילופי האש, אחת המרגמות לא פעלה. שלחתי את סגנו של יוסף לעזור לצוות המרגמה שלא פועלת. מיד אחרי יציאתו של החייל נפל פגז לתוך העמדה של יוסף. מתוך ששת החיילים שהיו בעמדה נהרגו שלושה, ביניהם יוסף, שני חיילים נפצעו קשה ואילו חייל אחד חרדי, לא נפגע כלל.
הפינוי נעשה מהר אך לצערי התוצאות ידועות. למחרת (יום חמישי) היה שקט יחסית אך הודיעו לי שהגדוד שהיה מוצב בפרדס חורי שליד קיבוץ חולתה מצטרף אלינו לסייע לחטיבת גולני בקרבות המתוכננים עם הסורים, שלא ידענו מתי באמת יתחילו, אם בכלל.
ביום שישי 9.6.1967 בשעה 12:00 קיבלנו פקודה להתחיל לירות על כל המוצבים המסומנים כמטרות על לוח הירי, תל פאחר, תל עזזיאת, מוצב הבניאס, תל חמרה ועוד מוצבים קטנים. הירי נמשך ללא הפסקה במשך כשבע שעות רצופות. כעשרת אלפים פצצות ירה הגדוד באותו היום. בחילופי האש נפגעו אצלנו חיילים נוספים ולקראת השעה 19:00 קיבלנו פקודה להפסיק לירות ולהתכונן לעלות לרמה. כך היה, והבנו שיש הפסקת אש. בשיירה ארוכה של כלי לחימה, ביניהם הגדוד שלי, התחלנו לטפס לרמה, לאחר שנכבשו אותם מוצבים שציינתי לעיל. בשבת, לקראת השעה שבע בבוקר, כבר היינו במרחק של 300 מטר מהעיירה קונייטרה.
תקופה מאוד קצרה הייתה לי עם יוסף. כשבועיים בלבד. גם בקיבוץ לא היה לי קשר איתו, כי הוא היה צעיר ממני בשנתיים. בתקופה שלנו ביחידה, יוסף כיבד אותי מאוד והפריד בין היותנו בני אותו קיבוץ לבין היותי מפקדו. היינו גם מאוד עסוקים בבניית היחידה המשונה, בה היה עליי ללוות כמעט כל חייל בכל מיני עניינים שבדרך כלל מטופלים ביחידות לאורך השנה, כך שלא נותר לי זמן לדבר עם יוסף, שמטבעו היה מופנם ושקט. אני יכול להגיד שהוא היה מפקד צוות מקצועי מאוד. הוא המעיט בדיבורו ועשה כל שנדרש. למזלי, יצא לי לנסוע אתו לקיבוץ באותה שבת כך שיכולתי לדבר איתו קצת. הוא נשאר בזיכרוני כבחור שקט, ממושמע ומפקד צוות מצטיין.
סיפורים קטנים מהמלחמה:
במשך כארבעים שנה, בכל יום בתאריך העברי בו נפלו החיילים, היה מונח זר על קברו של יוסף שבתאי. בכל שנה היה שואל אותי רונן שבתאי, אחיו של יוסף, האם אני יודע מי מניח את הזר על קברו של יוסף, ולא היה לי מושג. עד שיום אחד החליט רונן בעצתי להמתין בבית הקברות למניח הזר האלמוני, ובאמת רונן תפס אותו. היה זה לא אחר מאשר החייל שניצל מהפגיעה הישירה בעמדה של יוסף. כך, בכל שנה בתאריך העברי בו נהרגו חבריו, היה שוכר מונית ונוסע להניח זר על קבריהם. היות ורצה להישאר אלמוני, מאותו יום שפגש את רונן הוא הפסיק להגיע.
באותו יום רביעי במלחמה שאלתי את החייל החרדי איך הוא מסביר את זה שהתפוצץ פגז בעמדה ורק הוא לא נפגע. הוא הסתכל כלפי מעלה, הצביע ואמר: “הוא הציל אותי”.
ביום שישי, עת העלייה לגולן בשעות הלילה, כל העמק כולו היה מואר. התפעלתי מהאורות המאירים והייתי מופתע מאוד לראות ולנסות להבין כיצד לא היו לנו יותר נפגעים – הרי היינו מונחים כמו על כף היד של הסורים. לגדוד שלי היו עשרה הרוגים ועשרה פצועים.
ביום שישי של הלחימה ירינו ללא הרף במשך שעות ארוכות. קני המרגמה התלהטו. כאשר הכנסנו פצצה לתוך המרגמה היא הייתה נפלטת מיד כי המטענים נדלקו טרם זמנם. פצצות נפלו במרחק של שלושים וארבעים מטר מאתנו ולא התפוצצו. באחת המרגמות של הגדוד, כתוצאה מהתלהטות הקנה, נכנסה האש לתוך הזחל”מ ותפסה הכול בתוך כלי הלחימה. ביחד עם 220 ליטר בנזין במיכל הדלק, הפך הזחל”מ לכדור אש ענקי, שנראה היה כמו התפוצצות פצצת אטום.
בסיום המלחמה, בשבת 10.6.1967 התמקמנו בקצה הצפוני של קונייטרה ליד בניין מפקדת החזית הסורית. הגיע אלי החייל שהוצאתי אותו מהעמדה של יוסף דקות ספורות לפני שהפגז נפל בעמדה. הוא הגיש לי מחדד עפרונות שמצא בבניין החזית וביקש לתת לי אותו כמתנה על כך שהצלתי את חייו. המחדד עדיין נמצא בכוננית שלי ואני משחיז בעזרתו עפרונות. לימים נשאר הבחור בקבע והשתחרר בדרגת סא”ל.