את עיקר תהילתו וגאוותו על חלקו במלחמת ששת הימים כמג”ד ארטילריה 827, רואה חיים ירקוני במה שעשה בחזית הירדנית, שם נלחם במסגרת חטיבה 37. בצהרי ה-5 ביוני 1967 הפריש פיקוד צפון כוחות ניכרים ללחימה בצפון הגדה וזנח לזמן מה את תכנוניו ומאווייו בהבקעת הרמה הסורית האימתנית. חטיבות 45 ו-37 נשלחו ללחימה בגדה, ואיתן הלכו בין היתר גם תותחי הפריסט 105 של גדוד 827.
“עברתי שבע מלחמות”, פותח חיים ירקוני, “ודווקא במלחמת ששת הימים בחטיבה 37 עשינו מבצעים מעולים, כמו שכתוב בספר וכמו שתרגלתי בגייסות השריון, בחטיבה 7, על פי מה שקבענו בדיוק”.
ירקוני נולד ברומניה בשנת 1931, הספיק להילחם בתש”ח וסיים את שירותו בשנות ה-70 של המאה הקודמת כסגן מפקד חיל התותחנים. “ב-67 היה עוד הסיפור של לחימה מול מערכים סובייטיים”, הוא מסביר. “המצרים והסורים למדו את השיטה הסובייטית איך להתבצר ולמנוע הבקעה, וטליק שהיה מפקד גייסות השריון הכניס אותנו למצב של אימונים להבקעת המערכים הללו. האמת היא שהרמה הסורית לא הייתה מבוצרת בשיטה סובייטית, אלא בשיטה של מוצבים לאורך הגבול. הם לא הגיעו לשיטה כל כך מפותחת ורצופה של ביצורים סובייטיים מפני שהרמה ארוכה מדי, כ-60 ק”מ, ואי אפשר לעשות מזה קו אחד כמו שעשו באירופה”.
בתחילת שנות ה-60 שירת ירקוני כמג”ד 403 (תותחי 155 מ”מ). בהמשך עבר לפקד על גדוד 404 (תותחי 105) ולאחר מכן מונה לראש ענף ההדרכה של חיל התותחנים. בתקופה זו היה המינוי שלו בחירום מג”ד 827, תפקיד שאליו נכנס עם תחילת תקופת הכוננות למלחמת ששת הימים – לקראת סוף מאי 1967. הגדוד התכנס במחסן החירום בקרית מוצקין, הצטייד ונע לשטח הכינוס של חטיבה 37 בעין זיתים.
תותחי ה-105 שזכו לכינוי “פריסט” נרכשו בתחילת שנות ה-60 מארה”ב. הייתה זו תובה של שרמן בלי צריח ובלי כיסוי עליון, שעליה הוצב התותח. בגלל הסרת החלק העליון של השרמן היה זה תותח קל וזריז. “הוא נסע כמו מונית”, מעיד ירקוני. חמשת אנשי הצוות ישבו בתוך התובה ונעו עם התותח כאילו הוא טנק. כל סוללה מבין השלוש בגדוד מנתה ארבעה קנים.
בסיכומי מחלקת ההיסטוריה על פעולות הכוחות של פיקוד צפון בששת הימים נכתב כי סמג”ד 827 היה אריה בקנשטיין והקמב”צ דוד רטנובסקי, אבל ירקוני מבטל זאת ופוסק: רטנובסקי היה הסמג”ד ובקנשטיין הקמב”צ. לפחות לגבי שלושת מפקדי הסוללות אין ויכוח: אלי קליין, דוד אפשטיין ורפי אברהם. “כולם היו חניכים שלי בבסיס ההדרכה”, מתגאה המג”ד, “אני אימנתי את כל מערך התותחנים של צה”ל – מרגמות, תותחים מתנייעים ותותחים לא מתנייעים – דרך בית הספר לתותחנות בבה”ד 9, והכרתי את כל הקצונה”.
גדוד 827 היה מחובר לחטיבה 37 באימונים ובתרגילים עוד לפני ששת הימים. בתקופת ההמתנה בעין זיתים, במשך כשבועיים וחצי, הם ישבו מוסווים מתחת לעצים וחיכו. ירקוני: “בכל ההמתנה הזאת הייתה מערכת של פקודות מפיקוד צפון בנצרת. ביום היינו נוסעים לפיקוד צפון, ובלילה היינו נותנים פקודות אצלנו בחטיבה”. הוא טוען שלא היה שותף לתכנונים של חטיבה 37 להבקיע מאזור הבניאס. “כל התכנון שלי היה דרך גונן. עשינו שם סיורים עם צמרת החטיבה, נסענו, צפינו, סימנו, בדקנו את השטח, איפה יש אויב ואיפה אין”.
הוא מתאר את מערכת השיקולים של מג”ד סיוע ארטילרי בזמן תכנונים: “אתה בודק את השטח קרקעית ואת קשיי הקרקע, אתה לומד את האויב, איפה הוא ממוקם, מאיפה יביא תגבורות כשאתה תוקף, מאיפה כדאי לתקוף אותו, ואני צריך לתת תשובות בתור סיוע ארטילרי לכל האפשרויות שהמח”ט והחפ”ק שלו מכין. אני צריך לבדוק איפה אני פורש את התותחים ואיפה אני מעמיד אותם. תוכנית הסיוע שלנו לעלייה מגונן הייתה שהפיקוד הוא זה שיפרוש מערכת ארטילרית קבועה. כי אני עם התותחים שלי, שהם בעצם טנקים, יכול לנסוע עם החטיבה בקצב שלה. התקיפה יכולה להיות גם בסיוע תותחים לא שלי, אלא של הפיקוד. וכך גם היה. בסופו של דבר, הקרבות שלנו בחזית הסורית היו בעצימות נמוכה, לא קרבות קשים. בזמן העלייה שלנו לא הייתה התנגדות. עלינו מגונן, הדחפורים עבדו, פינו סלעים, לקח לנו כל הלילה כדי לעלות לרמה והגענו לפנות בוקר”.
אבל בוא לא נקדים את המאוחר ונחזור לעין זיתים.
“אנחנו בשלב התכנונים וכל פעם משהו השתנה. לא זוכר מה. אחד הדברים החשובים שהיו לי כמג”ד זה לאסוף את החיילים כל יומיים ולתת להם תדריך ואינפורמציה על מה הולך לקרות”.
סוף מאי, חם, כולם בעצבים, רוצים להילחם או לחזור הביתה.
“נכון, ולא קורה כלום, ולכן היה צריך כל הזמן לדבר איתם ולהחזיק אותם במתח המתאים. עשינו שם אימוני נשק קל בלבד, וקצת את הטנקים לשפץ ולנקות. זו הייתה התעסוקה. להגיד לך שעבדנו קשה שם? בכלל לא. זו הייתה תקופת בזבוז גדול. לא לי, אני כמעט ולא ישנתי שלושה שבועות. היינו צריכים לעבוד כל לילה”.

5 ביוני, פרוץ המלחמה
“חטיבה 37 הופנתה לגזרה הירדנית ויצאנו לצפון השומרון. עברנו את הגבול באור יום לכיוון ג’נין. מוצבים ירדנים לא היו, ולא היה מה לכבוש. בדרך הייתה התנגדות של כמה טנקים ירדנים, שניסו להשהות אותנו. ‘דפקנו’ כמה מהם”.
“חטיבה 45 חטפה כמה מכות טובות בעמק דותן מגדוד טנקים של חטיבה 40 הירדנית שבלמה אותם. גדוד ירדני אחד היה עדיין מאחור באיזור טובאס, והפיקוד החליט להכניס את חטיבה 37 בציר מזרחי, לא מול עמק דותן, אלא לכיוון הכביש שמוביל מגשר דמיה לשכם, לחסום את הכביש הזה ולהעסיק את הגדוד השני של חטיבה 40 כדי שלא יצטרף נגד 45.
“בדרך היו כל מיני הרפתקאות, אני לא זוכר הכל. פעם טנק כזה, פעם מוקשים, פעם בטונדות שצריך לפנות, וכל מיני עבודות על הדרך הזו. באזור עמק זביבדה נבלמנו על-ידי אש מתותחי טנקים ונעצרנו. ירדנו מהר עם כל החטיבה מאחורי הרכס. החטיבה הייתה גדוד AMX אחד (גדוד 266), גדוד חרמ”ש (278) והגדוד שלי – 827. שם התחילה המלחמה היפה שלנו.
“תאר לעצמך: ואדי גדול, כביש מחבר שעליו נסענו, רכס מהצד שלנו, רכס מצד שני עם עצים, והפטונים שהתחפרו. עמדנו מאחורי הרכס, רוצים לעבור והם יורים. מה עושים? קודם כל פרשתי את הגדוד שלי שהיה לא רחוק ופתחנו באש כדי לשתק את הטנקים. לשתק טנקים עם אש ארטילרית זה די קשה. הייתה לי גם סוללה של 120 מ”מ מתנייעות (דגם ד’) מגדוד החרמ”ש, שהיה חסר להם ציוד והיו בעיות איתם. משום שהם לא היו תחתיי אז לא יכולתי לדאוג להם. אני ניהלתי את הסיוע, גם שלהם.
“המח”ט ביקש סיוע אווירי כדי לשתק את הפטונים. נתנו לנו זוג, אך הזוג תקף אותנו! אני זוכר שמטוס אחד טעה וחטפנו צרור על הזחל”ם שלי, על הזחל”ם של קצין המודיעין שלי ועל זחל”ם המח”ט (בעקבות כך נהרג סמל מודיעין מגדוד ה-AMX). היות ומהמרחק בו עמדנו לא הצלחתי להבחין בטנקים בעזרת המשקפת, ביקשתי מהאגד הארטילרי תצפית אווירית על מנת להבטיח אש מדויקת, וקיבלתי פייפר טס. ביקשתי מהמת”צ (משה אייזנפלד, לימים משה פלד – מג”ד 402) שיטווח אותי כך שאהיה בדיוק על הטנקים. הוא כיוון את האש והיה בול”.
אחת הבעיות הגדולות הייתה של-AMX לא היה טווח מספיק בשביל העמק הארוך – שלושה ק”מ פלוס. לפטונים הירדנים היה טווח אלינו והפגזים עברו לנו מעל הראש כי היינו מעל הרכס. היו לנו שני צנטוריונים להם היה טווח לכביש, ורצינו לסגור את הכביש הזה שלא יהיה מעבר. לכן, הצנטוריונים סגרו את הכביש הזה, אבל עמדו בצד המערבי של הרכס שלנו ולא הייתה אפשרות לירות על הפטונים.
“לטובת המלחמה עם ישראל, צוידו הפטונים הירדנים בשתי חביות דלק בחלק האחורי של כל טנק (על הגחון), כדי להוריד את התלות באספקה. ברגע שהתחלנו להפגיז את הטנקים, אם נפלו פגזים בקרבת הטנק – הרסיסים הצליחו להדליק את החביות. שניים או שלושה טנקים ירדנים נדלקו רק מההפגזה.
“עברנו יום, הגיע לילה ומהפיקוד קיבלנו אישור לתקיפת לילה, אבל תקיפה חכמה. התוכנית הייתה כך: אני פותח באש ארוכה כ-20 דקות מכל הכלים שעומדים לרשותי, פרט לסוללה אחת של פריסט שלא יורה על המטרה, אלא יורה פגזי תאורה בארבע נקודות על כל העמק. לא הייתה לנו אז ראיית לילה, ולכן נעזרנו בפגזי תאורה. הצטיידתי בכמות של פגזי תאורה שהביאו לי. ולמה פגזי תאורה? כדי שכל העמק יהיה מואר וטנקי ה-AMX יוכלו לצלוח את העמק”.
כמה פגזים צריך כדי להאיר שטח כזה?
“פגז אחד נותן אור למשך חצי דקה עד דקה, לכן כל דקה צריך לירות פגז נוסף כדי להזין את התאורה. חישבנו כמה זמן ייקח לנו כדי להגיע לטווח (מהפטונים), כלומר אנחנו לא צריכים להחזיק תאורה עד שהטנקים שלנו יגיעו לקרב מגע איתם, אלא רק עד שטנק שלנו יגיע לטווח מהפטונים. התוכנית הייתה לפתוח בתאורה, וכאשר התאורה נפתחת כל החטיבה רצה קדימה. חרמ”ש רצה מצד מזרח לכפר הערבי כדי לאגוף את הטנקים ושלוש פלוגות טנקים רצות לעמק בקו ישר אל הפטונים. בתוך כך, כל ה-81 מ”מ ו-120 ושתי סוללות 105 ירו על הטנקים של הגדוד הירדני. העמק הזה היה טוב מאוד למעבר טנקים, הוא היה חלק לגמרי, לא היו בו שום מכשולים. הירדנים הופתעו, הם לא האמינו שנעשה התקפת לילה. הם ישנו כנראה, והטנקים שלנו נכנסו לתוך המערך הירדני ו’דפקו’ אותם מטווחים של 20 מטר”.

כיבוש שכם
למחרת בבוקר, ה-7 ביוני, עלתה חטיבה 37 על כביש טובאס-שכם בשיירה ארוכה, שהתפרשה על פני קילומטרים. ירקוני אף זוכר את סדר התנועה: בראש מחלקת טנקי AMX, אחריה מחלקה של פלוגת הסיור על ג’יפים וזחל”ם, אחריהם החפ”ק – זחל”ם המח”ט בראש, אחריו זחל”ם הקמ”ן ואחריו הזחל”ם של ירקוני.
“הגענו לכניסה לשכם ונכנסנו ממזרח. משני צדי הכביש עמד קהל ענק וחשבתי לעצמי – רוצים לעצור אותנו עם קהל? כאשר הם נופפו בידיהם, חשבנו שהם שמחים שאנחנו באים לשחרר אותם מהירדנים. אבל לא כך היה. הקהל הענק נבלם על-ידי חיילים ירדנים חמושים ברובים משני צדי הכביש, שחסמו מאנשים את המעבר לכביש. כאשר נעצרה השיירה מצאתי את עצמי עומד מול חייל ירדני חמוש ולא ידעתי מה לעשות. האם עליי לירות בו? הרי אנחנו במלחמה, והוא יכול לעשות את זה קודם לפניי.
“פניתי בשקט לקשר שלי, שעמד במרכז הזחל”ם עם מקלע 0.3, ואמרתי לו: ‘תכין את ה-0.3, אבל אל תירה, רק תכין אותו ימינה לגוי הזה שעומד על ידינו’. סימנתי לחייל הירדני לבוא אליי. הוא ניגש קרוב וסימנתי לו שימסור לי את נשקו. בהתחלה הוא התנגד, ואז אמרתי לקשר לכוון אליו את המקלע. ברגע שראה את המקלע מסר מיד את נשקו. חששתי שמא בפאוץ’ שלו יש רימונים. סימנתי לו להביא לי את הפאוץ’ וכך עשה. כל זאת בלי דיבורים כלל, מה גם שלא היה לי בזחל”ם אף אחד שמדבר ערבית. שקט שרר בכל השיירה. התושבים לא הבינו מי אנחנו. הם חשבו שאנחנו אותה חטיבה עיראקית שעמדה בגשר דמיה והייתה אמורה לעזור לחטיבה 40, ובאו לקבל אותם. כמובן שזה התברר לנו אחר כך, שכן אם הייתי מדבר בעברית הם היו מזהים אותנו מיד.
“אבל אז משהו השתבש. לאחר שחיילים ירדנים ניסו להצטרף לזחל”מי הסיור שהיו בקדמת השיירה, נורתה ירייה באוויר, והם הבינו שמדובר בכוח ישראלי. לאחר מכן שמענו יריות נוספות וכל הקהל התחיל לרוץ לבתים. הירדנים שעמדו בכביש פתחו באש, אבל נורו. נתתי לחייל ממנו לקחתי את הנשק לברוח, לא רציתי לירות בגב של חייל לא חמוש. בנקודה זו התחילה ההתדרדרות. הרחוב התרוקן ואנחנו המשכנו לנסוע קדימה כשנפתחה עלינו אש צלפים מהבתים וגם מהר גריזים והר עיבל.
“נסענו עד שעצרנו ליד בית שהתברר אחר כך שזהו ביתו של נציג הגדה המערבית בפרלמנט הירדני. הבית היה ריק, הוא כנראה ברח בזמן. בשל הצליפות, נכנסנו כל החפ”ק לתוך הבית. הם לא נכנעו כל כך. בינתיים קיבלנו ‘דרישת שלום’ שהירדנים מפגיזים את ירושלים (בבוקר זה החלה הפריצה לעיר העתיקה). ביקשתי מהמח”ט אורי רום להכניס כמה פגזים לתוך שכם, שיבינו שיש תמורה למה שהם עושים. הוא אמר לי – לא, אתה לא תירה על אזרחים. אמרתי לו – אתה יודע מה? בתוך העמק של שכם ההד הוא חזק מאוד, תן לי רשות לשים כמה פגזים על העיבל, סתם לירות בשדה, שיהיו כמה ‘בומים’ כדי להכניס בהם תודעה שפה זה מלחמה (יצוין כי בדו”ח הסיכום שלו כתב ירקוני: “הצעתי למח”ט להפעיל שתי סוללות דגם ד’ וגדוד תומ”ת לשיתוק העיר העתיקה בשכם”). המח”ט, שהיה קפדן מאוד, סרב ואמר ‘מישהו מהחבר’ה שלך יעשה טעות וזה ייפול על האזרחים’.
“אורי החליט להכניס פלוגת AMX שעברו ברחוב הראשי של שכם, וירו במקלעים לשני הכיוונים לתוך הבתים. לבסוף החליט שצריך להביא את ראש העיר. הוא יצר קשר עם איזה נהג מקומי שתפסו בחוץ, ואמר לו שיביא אליהם את ראש העיר. מכיוון שהנהג פחד מהירי וסירב, הוחלט להעמיס אותו על אחד הזחל”מים מהחרמ”ש. כך הצליחו להביא את ראש העיר אל הבית. בהוראתו של אורי נשארו בחדר רק הקמ”ן, אני וקצין המודיעין שלי שעבד במשרד החוץ וידע ערבית (מדובר במפקד אחת הסוללות של 827 – דוד אפשטיין). אורי ניסח בעברית את מכתב הכניעה ודוד כתב אותו בערבית. אך ראש העיר סירב לחתום. אורי איים לשלוח את כל הכוחות לכבוש את כל העיר. הוא נתן מכה על שולחן הזכוכית שהיה בחדר ושבר אותו, וצעק – ‘אתה תחתום’! ראש העיר נכנע וחתם. לאחר מכן, בהוראתו של אורי, הסתובב ראש העיר בעיר בתוך הזחל”ם והודיע ברמקול לתושבים שהוא נכנע”.

827 בחזית הסורית
לאחר כיבוש הגדה, אנחנו מגיעים ליום ה-8 ביוני ועוברים לחזית הסורית. ירקוני: “גמרנו עם שכם, עולים על הרכבים, החטיבה מתייצבת על הכביש ונוסעת צפונה. מגיעים לצומת גולני, שם חיכינו לפקודה ועוד לא היה ברור לאן ומה. דדו בא אלינו ואמר שהממשלה לא החליטה עדיין מה לעשות, אבל יש מועצת ראשי יישובי הצפון והם לוחצים על אשכול כדי שייתן אישור. למחרת (9 ביוני) קיבלנו פקודה – עולים חזרה לצפון לתקוף את סוריה.
“עלינו כולם על הכלים, הסתדרנו כחטיבה ונסענו דרך טבריה. שם עמד קהל בשני צדי הכביש שזרק עלינו המון דברים. רק בזחל”ם שלי היו מאות קופסאות סיגריות ועוגות. המלחמה על הרמה כבר התחילה, שמענו את קולות הירי והייתה תחושה של הקלה כי רצינו לתקוף”.
“נסענו לאורך הירדן לכיוון גונן חשופים לגמרי לרמה הסורית. הם היו יכולים להפגיז אותנו עם תותחים. הייתי בטוח שזה מה שהם יעשו אך הם לא עשו זאת. נסענו כבר די בחשיכה, כל הקוצים שמצד שמאל לכביש בערו, הכל היה מופגז עוד קודם. אותנו לא הפגיזו, נסענו חופשי למרות שהסורים עוד ישבו על הרמה”.
הגעתם לשם רק בערב?
“הגענו בערב, לא עליתי בצהריים (כמו חלק מחטיבה 37 בכיבוש מוצבי ראוויה). בעלייה הזו לא היה לנו שיתוף בקרב. זו הייתה עלייה לא מאורגנת ולא מסודרת, לא הייתה דרך עפר שאפשר לעלות עליה. עלינו בלילה עם החפ”ק, עברנו שם שני כפרים, עלינו על הכביש לכיוון וואסט ושם הבחנו בטנקים סורים, שהיו במרחק קילומטר מאתנו. המח”ט שנסע בזחל”ם על ידי אמר לי – ‘תפגיז עם כל מה שיש לך וכל מה שאתה יכול לגייס. אנחנו נתקרב, וכשתפסיק את הסיוע אנחנו ניכנס’. גייסתי שניים או שלושה גדודים ארטילריים של הפיקוד והתחלנו לירות. מת”צ אוויר לזיכרוני היה של אלי עשת (מג”ד מרגמות 334). המח”ט שנסע על ידי צעק לי כל הזמן להמשיך, כשהפגזים שלנו נופלים כבר ממש עלינו”.
לא היה צורך בזה, מחנה ואסט כבר היה נטוש.
“עוד לא ידענו את כל זה, היו שם טנקים סורים והפגזנו. בשלב מסוים צעקתי למח”ט ‘נפסיק עכשיו? אנחנו נכנסים לתוך האש’. למרות שהוא הורה להמשיך, נתתי פקודה לעצור את האש. מה, אני צריך להרוג מח”ט ואת עצמי”?
מאיפה ירו הסוללות של הפיקוד?
הם היו פרושים למטה מערבית לגונן או צפונה משם. התותחים עמדו למטה והם ריכזו את כל האש לכיוון וואסט. בגלל האפיזודה הזו התעכבנו, וחטיבה 8 בציר הצפוני יותר, שקיבלה הוראה לרוץ לקוניטרה, הגיעה לפנינו. בדרך עברנו כמה עמדות תותחים שהסורים השאירו וברחו. שם אספתי כוונות וטלסקופים, ועשיתי ערימה לשלוח לעורף.
“בסך הכל, בהשוואה למה שעשינו בגדה, הלחימה ברמה הסורית הייתה קלה. אני אפילו לא יודע אם היו נפגעים בחטיבה בחזית הסורית. אולי אחד. התארגנו בקוניטרה, עשינו קצת תיאומים ואחרי כמה ימים שלחו אותנו הביתה”.
מה זו עבורך ששת הימים בהשוואה למלחמות האחרות שעברת?
“במבצע סיני הייתי קצין ניהול אש [ניהול שלוש סוללות], אבל בששת הימים הייתי מג”ד ושם יכולתי למצות את כל תורת הלחימה. בצעירותי שימשתי כקצין תורת תותחנות כרס”ן. כמג”ד, הבאתי לידי ביטוי את כל מה שכתבתי, שלימדתי אחרים, שתרגלתי גדודים אחרים בתוך בית הספר לתותחנות. כל זה בא לידי ביטוי בששת הימים ולא בא לידי ביטוי במלחמות אחרות. אני מדבר על הגזרה הירדנית בלבד, לא הסורית. התקיפה המאורגנת החטיבתית בעמק זביבדה במסה גדולה של חטיבה שתוקפת מוצב שמוחזק על-ידי גדוד טנקים ירדנים, זו הייתה הצלחה גדולה. זה היה היופי של המלחמה שלנו. אני עוד זוכר שבחיל התותחנים ביקשו שאתן הרצאות על הקרב הלילי הזה, כדוגמה לכיצד אפשר להתגבר בקרב של AMX נגד פטונים בסיוע ארטילרי. הארטילריה הזו עשתה שם עבודה דה-לוקס”.