אחת ממשימותיו העיקריות של חיל האוויר בזמן מלחמת ההתשה הייתה לפעול בגזרת תעלת סואץ  בתפקיד של ”ארטילריה מעופפת”. התקיפות האוויריות שבוצעו על ידי חיל האוויר היוו חלופה למשימות שצריכות להתבצע בדרך כלל על ידי חיל התותחנים, אולם מחסור חמור בקני ארטילריה  בזירת הלחימה, אל מול היקף המשימות, הביאו לשיתופו ולהפעלתו של חיל האוויר. פעילות אווירית זו זכתה לכינוי ”ארטילריה מעופפת”. החימוש שהשתמשו למשימות אלה היה חימוש רגיל והותקפו בו בעיקר מתחמי אויב וסוללות ארטילריה.
בשלהי מלחמת ההתשה, החל חיל האוויר לספוג אבדות כבדות כתוצאה מהכנסתן לפעולה של מערכות הגנה אוויריות מצריות חדישות שנפרסו לאורך תעלת סואץ. אלה היו מערכות שסופקו על ידי הרוסים והופעלו בעזרתם. המשך ההפצצות בשיטת ”ארטילריה מעופפת” הועמד לראשונה למבחן.
בנקודת זמן קריטית זו עמדו בפני הדרג המחליט שתי אפשרויות: האחת, לתגבר משמעותית את חיל התותחנים ולספק לו את היכולות לבצע את משימותיו מבלי להזדקק לסיוע של ”ארטילריה מעופפת”,  והשנייה, לשכלל ולפתח את שיטות התקיפה האוויריות על מנת שניתן יהיה להקטין משמעותית את היקף הפגיעות במטוסים. מאחר ולאפשרות הראשונה נדרשו הרבה זמן ואמצעים, נבחרה האפשרות  השנייה – המשך הפעלת ”ארטילריה מעופפת” באמצעות שיפורן ושכלולן של שיטות ההפצצה.
פותחה טכניקת הפצצה בשיטת ”קלע”. בשיטה זו, מטוסי חיל האוויר טסו בגובה נמוך עד לנקודות מוצא מסומנות בשטחנו. בהגיעם לנקודות אלה, המטוסים יצאו לכוון היעד ובעבור פרק הזמן שנקבע על ידי מחשב, המטוסים נסקו כלפי מעלה ושחררו את הפצצות שהועפו לעברן של המטרות. בשיטה זו המטוסים לא חצו את קו התעלה, אלא ביצעו תמרון חמיקה מטילים ושבו לבסיסם. שיטה זו אמנם הקטינה את אבדות חיל האוויר, אולם לא מנעה אותן לחלוטין. ראוי לציין כי נכון לאותו תקופה, החימוש המונחה עדיין לא היה מפותח דיו.
ישנם קווי דמיון בין הפצצה בשיטת ”קלע”, לבין ירי ארטילרי. נקודות המוצא שמהן מתבצע הליך הטלת הפצצות (העמדות), מסלול התעופה של הפצצות (הירי הבליסטי) וכן חוסר דיוק הפגיעות. מי שהגה את המונח ”ארטילריה מעופפת”, לפחות במינוח, ”קלע” למטרה. הפצצה בשיטת ”קלע”  הייתה ברירת מחדל ולכן היא הייתה אמורה להיות פתרון זמני בלבד למצב שנוצר. אבל מה שנחשב ”פתרון זמני” במלחמת ההתשה, הפך משום מה לפתרון קבוע במלחמת יום הכיפורים. כשזו פרצה, חיל האוויר ניסה לפגוע בגישור מצרי ובריכוזי כוחות שעמדו לחצות את התעלה. הגדה המזרחית של תעלת סואץ כוסתה במעטה כבד של טילים מצריים שלא אפשר פעילות אווירית חופשית. על פי התכנון, חיל האוויר היה אמור להשמיד את הטילים, תחילה בסיוע ארטילריה (על פי תכנית שכונתה ”בנדיגו”) ולאחר מכן לסייע לכוחות הקרקע. לבסוף תכנית זו לא יצאה אל הפועל, בין היתר משום שעמדות הארטילריה המתוכננות נתפסו על ידי המצרים, דבר שהותיר את כוחות היבשה בימיה הראשונים של הלחימה עם סיוע ארטילרי דליל ביותר. רק בשלב ההבקעה, כשכוחותינו חצו את התעלה והשמידו במהלך קרקעי בסיסי טילים בגדה המערבית, חיל האוויר שב לפעול בזירה.
”הארטילריה המעופפת” שהופעלה במלחמת ההתשה כברירת מחדל, התקבעה משום מה לאחריה כפתרון קבע. המהפכה שנתבקשה לאחר מלחמת ההתשה, לא הצליחה לפרוץ את ”תקרת הזכוכית” העבה שהייתה קיימת בצבא ביחסו לחיל התותחנים, היא רק הוטתה לכיוונים ולחלופות לא ראויות  בעזרתן של התעשיות הביטחוניות. כתוצאה מכך, נאלץ חיל התותחנים להמשיך ולהשתמש בקנים מיושנים, שהותקנו על גבי פלטפורמות מיושנות עוד יותר, שנדרשה להם עבודת תחזוקה מרובה, שקיצצה עוד בכמות המצומצמת של הקנים הזמינים לפעולה, מה שגרם לירידה בנפח אש הסיוע. רק כשהתבררה התרומה האמתית של הארטילריה למערכה, החלה המהפכה הגדולה בחיל התותחנים.  נרכשו כמויות גדולות של תומ”תים חדישים, הוקמו מסגרות אש חדשות והחל הליך מואץ של הסבת גדודים קיימים. בדיעבד, ניתן רק להצטער על כך שתקופה קריטית שקדמה למלחמת יום הכיפורים ושנמשכה שלוש שנים, לא נוצלה להקמתה של התשתית הארטילרית המתאימה שהתבקשה כלקח ממלחמת ההתשה.
  
בתמונות: הפצצה בשיטת קלע