פיתוח התותח המתנייע העתידי של חיל התותחנים, אחד הפרויקטים המרכזיים של זרוע היבשה, החל בשנה שעברה בחברת אלביט מערכות. אין זו הפעם הראשונה שמפעל אלביט ביוקנעם מפתח תומ”ת עבור צה”ל. למעשה, כבר בימי סולתם, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, תוכנן ופותח תותח חדיש תחת השם “שולף”. הפרויקט ההוא לא הבשיל לכדי ייצור סדרתי, אך טכנולוגיית ה”שולף” ושיטת הפיתוח נלמדו ויושמו על-ידי חברות גרמניות לטובת פיתוח וייצור תותחי “פנצר 2000”, שנמכרים בכל העולם.
“הדרישה לפתח את ה’שולף’ הגיעה לאחר מלחמת יום הכיפורים”, מספר סא”ל (מיל’) רפי אלמגור, ששימש  כראש אגף פיתוח מטעם המפח”ש בפרויקט ה”שולף”, בריאיון מיוחד לתמיד תותחן. “בתקופה ההיא, היו רק שני גדודים של ‘רוכב’, שהיה התותח הכי טוב בחיל. כל שאר הכלים היו נגררים או מתנייעים, אך גם המתנייעים היו כמעט כמו תותח נגרר, למשל ה-M-50. הדרישה הייתה ליצור תומ”ת שיתנייע טוב יותר, יהיה בעל קצב אש גבוה, ויהיה בעל טווחים טובים יותר ומיגון טוב יותר. לאחר סבב ארוך של דיונים, הוחלט שפרויקט תומ”ת ה”שולף” יבוצע על בסיס “מרכבה” וינוהל על-ידי מנהלת תוכנית הטנק (מנת”ק) במשרד הביטחון.
“הרעיון שעמד מאחורי ה’שולף’ היה מצד אחד לפתח צריח שכולו ארטילריה, ומצד שני להשתמש בתובה קיימת שפותחה עבור טנק ה’מרכבה’. תובת ה’מרכבה’ התאימה מכיוון שהמנוע נמצא מקדימה. בזמנו, הרעיון לשים את המנוע של ה-M-50 בקדמת הכלי היה מהפכני ואיפשר הסבה של תובת טנק לתובה של תותח. למעשה, הייתה זאת תחילת החשיבה על תובה אוניברסלית לכל החילות.
“מאפייני תומ”ת ה’שולף’ כללו בין היתר קנה באורך 52 קליברים, טווח של 40 ק”מ וקצב אש גבוה של תשעה פגזים בדקה. התותח כלל מערכת סמי-רובוטית, כלומר כל הפגזים נעו בצורה רובוטית, אך החנו”ת היו סמי-ידניות, מאחר שבתקופה ההיא לא היה ידוע לאיזה כיוון הולך עולם הארטילריה – האם לחנו”ת נוזליות, מודולריות, או אלקטרו-מגנטיות. לכן, קו המחשבה היה שאנחנו חייבים להיות מוכנים להכל. בנוסף, על מנת שה’שולף’ יהיה זמין יותר בכל מתארי הקרב, בוצעו גם שיפורים במיגון ונוספו אמצעים כמו הגנה מפצצונות מצרר, רסיסים ונק”ל”.
לדידו של סא”ל (מיל’) אלמגור, באופן דומה, פיתוח התומ”ת החדש של צה”ל מצריך חשיבה יצירתית שתספק פתרון ארוך טווח, תוך מחשבה על שדה הקרב העתידי האפשרי.
“במסגרת תהליך הפיתוח צריך להבין שני דברים. קודם כל, אתה אף פעם לא יודע מה באמת ידרשו ממך בסוף. דבר שני, כשיש לך כלי טוב שיכול לעבור בכל מקום, שיש לו טווח גדול, שיכול לירות גם בכינון ישיר – אתה יכול לעשות דברים מיוחדים במהלך הקרב שהאויב לא מצפה להם. זה מה שמלווה אותי כל הזמן כשאני חושב על התומ”ת העתידי”.
רפי אלמגור התגייס לחיל התותחנים בשנת 1970. כחייל סדיר היה מוצב בסיני עם תומ”תים M-50, ולאחר מספר תפקידי שדה שכללו בין היתר סמג”ד 404, קצין אג”ם מת”פ דרום וקצין אג”ם 215, קיבל הצעה להצטרף לצוות של ה’שולף’ כראש ענף פיתוח מטעם המפח”ש (מפקדת חילות השדה). מבחינת הפיתוח היה כפוף לאל”מ אביאל רון ז”ל, שאמנם שירת אז במנהלת תוכנית הטנק, אך היה בעל עבר עשיר בתותחנים שכלל פיקוד על אגד ארטילרי. על פועלו בפיתוח תותח 120 מ”מ עבור טנק ה”מרכבה” הוענק לאביאל רון ז”ל פרס ביטחון ישראל. בשנת 2002, נרצח עם שני ילדיו, ענת ועופר, בפיגוע במסעדת מצא בחיפה.
במסגרת תפקידו בפרויקט, פיקד אלמגור על הצוות שביצע את הניסויים והתרגילים בשטח. לטענתו, לו היה היום ה”שולף” בשירות מבצעי, היה עדיין תומ”ת מערכה מוביל.
בסופו של דבר, ה”שולף” לא נכנס לייצור סדרתי אבל המדגימים שיוצרו הוכיחו יכולות מרשימות, הן מבחינת קצב האש והטווח, והן מבחינת כושר העבירות ורמת המיגון. כעת, משנודע על פיתוח תומ”ת חדש, מבקש אלמגור ממקבלי ההחלטות ללמוד מלקחי העבר ולהתבסס במידת מה גם על הניסיון שנצבר בפרויקט ה”שולף”.
“לפי הפרסומים בעיתונות, המדגים אותו מפתחת אלביט יתבסס על תותח ה’אטמוס’ שלה, אך יהיה מפותח וחדשני יותר”, מסביר אלמגור. “מערכת התחמושת תהיה בתצורה רובוטית מלאה; מהמרעום האוטומטי, החנו”ת המודולריות, הפגז שייטען ועד הירי – הכל יתבצע ללא מגע יד אדם. החיילים יימצאו בקבינה, כפי שקורה היום במשגר ה-MLRS. הם יזינו את המשימה למחשב והתומ”ת יתחיל את פעולות ההטענה והירי בצורה אוטומטית. זו ראייה חדשנית שמצביעה על התפתחות טכנולוגית מתקדמת.
“בהשוואה לכלים העומדים לרשות החיל כיום, אנחנו מבינים שהתומ”ת החדש יציג שיפור בכמעט כל פרמטר – בין אם זה קצב האש, הטווח, כושר העבירות, רמת המיגון, ועוד. מה שאותי מעניין לדעת זה האם התומ”ת החדש ייתן פתרון גם לעתיד. כלומר, האם אנו מסתפקים במה שמקובל היום בשוק או מסתכלים קדימה?
“הבקשה היחידה שלי כלפי מקבלי ההחלטות והמפתחים של התומ”ת העתידי היא ללמוד קצת מהניסיון שלנו ב’שולף’, בדגש על תפקודן של התכונות השונות שעבדנו עליהן והמסקנות שהגענו אליהן בתהליך הפיתוח”.
בדיקות מקדימות לאיפיון ופיתוח
לטענת אלמגור, אחד הדברים החשובים בתהליך הפיתוח הוא ביצוע מחוונים מקדימים ליכולות ולמשמעויות הנגזרות מהן. “במהלך העבודה על ה’שולף’ ביצענו הרבה פעולות מקדימות לפיתוח שסייעו בגיבוש הקונספט, אותן אני ממליץ מאוד לעשות גם עם התומ”ת החדש. כך, בעזרת מספר צעדים קטנים ועלויות מינוריות בשטח, יוכלו המפתחים לדעת האם הם בכיוון הנכון”.
מבלי לגרוע מחשיבותן של הסימולציות הטכנולוגיות והממוחשבות, אלמגור מעלה על נס את חשיבותן של הסימולציות בשטח, במציאות. “לדוגמה, כאשר הגדרנו לעצמנו ‘קצב 9′ (תשעה פגזים בדקה) עלתה השאלה האם חיילים יהיו מסוגלים לטעון בקצב הזה, מאחר שטעינת החנ”ה בוצעה אז באופן ידני. על מנת להבטיח שהחוליה הזו לא תהווה קושי בהמשך, בנינו אבטיפוס מברזלים פשוטים שאפשר לנו לעשות סימולציות ולוודא שטעינה כזו אכן אפשרית.
“בנוסף, אם נרצה לבחון את כושר העבירות של הכלי, נוכל לבצע למשל תרחיש של ביום אויב. כלומר, לקחת את הפלטפורמה, לשים עליה סימולציה של משקלים ולהריץ תרגיל בשטח כדי לראות שהכל עובד ולא זז כמו תומ”ת עילג בשטח. באופן דומה, ניתן לבנות סימולציות שיאפשרו בחינה של הטווח, של זווית הירי, של ירי בהגבהות גבוהות וכדומה, כל זאת בטרם נכנסים לביצוע אבות טיפוס יקרים.
“סימולציות הן כלי חשוב מאוד בתהליך הפיתוח. בעזרתן ניתן לעלות על הבעיות ולפתור אותן בקלות יחסית. אחרי הכל, מדובר במכניקה פשוטה יחסית, בברזלים, וברובוטיקה לא מסובכת במיוחד”.
אלמגור רואה חשיבות רבה ביכולת העבירות של התומ”ת העתידי בשדה הקרב. “תחום העבירות מתכתב עם שורה של דרישות, בהן פריסה לפי תוואי שטח, דרישה ליציאה מהירה מעמדה, מילוי תחמושת וחזרה לעמדה, תנועה בעקבות כוחות קדמיים, יכולת עלייה לעמדות כינון ישיר, ועוד. משמעות יכולת עבירות תשפיע על 30% מיעילות התומ”ת ואולי יותר”, הוא טוען.
“על חשיבותה של העבירות במתארים שונים למדתי רק בזכות ה’שולף’ וההיצמדות שלי ל’מרכבה’. באחד התרגילים ברמת הגולן נתקלנו בבעיה טקטית כאשר ה’שולף’ היה פרוס באזור קצרין, והתרגיל עצמו היה באזור יוסיפון. כשש שעות לפני התרגיל, כשהתומ”ת מוכן בעמדה, הגיעה הוראת בטיחות לפיה לא ניתן לבצע את הירי כפי שתוכנן, ועמדו לבטל את הסיוע הארטילרי. מפקד הצוות קיבל מאתנו מסלול, ובעזרת הניווט האינרציאלי שלו, חתך ה’שולף’ את רמת הגולן עם הזחלים של ה’מרכבה’ והתייצב במהירות שיא של אותם ימים בעמדת הכינוס של הכוח המסתער. כלומר, העבירות של ה’שולף’ איפשרה ביצוע מהלך לא צפוי והצליחה למנוע את ביטול התרגיל.
“במהלך העבודה עם ה’שולף’ נתקלתי במקרים רבים בהם מערכות תומ”ת ‘רוכב’ התקשו לעבור מסלול מסוים או מתאר מסוים, בעוד ה’שולף’ עבר אותו בקלות ובמהירות. בהיותי מדריך בקורס מג”דים נוכחתי עד כמה יכולת העבירות של ה’מרכבה’ טובה יותר באופן משמעותי משאר הכלים שהיו שם, בכל מתאר. גם לארטילריה טובה ידרשו פעילויות לא צפויות.
“עשינו כמה תרגילים בהם ה’שולף’ נסע עם הטנקים בשביל לפתור תרגיל מסוים במתאר מאוד מיוחד. אלמלא היו לו את הזחלים שאיפשרו לו לרוץ עם הטנקים, ולא הייתה לו בטן תחמושת גדולה מספיק, זה היה חיסרון משמעותי. כך שעבירות מאפשרת לי ‘להשתולל’ בשדה הקרב ולעשות דברים שהאויב לא מצפה ממני. אני יוצא מנקודת הנחה שהתומ”ת העתידי יהיה טוב יותר מה’רוכב’, אבל חשוב לדעתי לבדוק כמה הוא יהיה מוגבל במתארים כאלה או אחרים”.
מי שולט על המערכת?
תחום חשוב נוסף בחשיבה על התומ”ת העתידי הוא מערכות הירי והטעינה שלו, בדגש על האמינות שלהן. “בעידן הטכנולוגי של היום”, מסביר אלמגור, “מערכות אוטומטיות אמינות הרבה יותר ממה שהיה בתקופת ה’שולף’ ויודעות לאתר ולנתח כמעט כל תקלה”. עם זאת, הוא טוען כי צריך לשים לב שהטכנולוגיה לא תכתיב את הפעילות ולא תשתק את הכוחות כאשר התקלות המדווחות אינן תואמות למציאות בשטח. כאשר ביקשנו מאביאל להכניס יכולות חדשות היינו חייבים להוכיח שהתוספת מהווה יתרון מבצעי ושאנו שולטים בטכנולוגיה ולא היא בנו.
“כשמדובר במערכות נשק, היכולת לעקוף את המערכות האוטומטיות היא קריטית. כלומר, אני חייב להיות מסוגל להגיד לרובוט ‘הבנתי אותך, יש בעיה קטנה אבל תמשיך את המשימה’. ב’שולף’ הקדשנו לכך חשיבות רבה מאוד. אם הרובוט אומר לך, למשל, שאין פגז במערכת אבל אתה רואה שיש והבעיה היא בסנסור קטן – האם יש לאפשר למפקד הצוות לעקוף את הבעיה ולהמשיך במשימה או שמא כל המערכת צריכה להיות מושבתת? האם התומ”ת יעבוד רק בתקינות של מאה אחוז או האם תהיה לו אפשרות לירות גם במקרה של תקלות? האם במקרה של נפילת המערכות הממוחשבות ניתן יהיה לתפעל את התותח באופן ידני? על כל זה צריך לתת את הדעת. גם אם המערכות היום אמינות שבעתיים, התומ”ת החדיש יהיה מסובך פי 20 ולכן צפי התקלות לא יקטן.
“הרעיון בסופו של דבר הוא מי שולט על המערכת הרובוטית ועד כמה אתה יכול לעקוף בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להגיע למצב בו הטכנולוגיה היא הדומיננטית. בחשיבה על התומ”ת, שהוא כלי שדה שחשוף כל הזמן לבוץ, חול וכדומה, צריך מאוד להיזהר מעודף טכנולוגיה, או יותר נכון – מהשתלטות הטכנולוגיה על המשימה”.
בשדה הקרב, התומ”ת חשוף כמובן לסכנות גדולות יותר מאשר חול ובוץ. אלמגור מזהה את היבט ההגנה העצמית של התותח כנקודת תורפה פוטנציאלית. “היסטורית, ניתן להקל ראש בסעיף המיגון מאחר ומעטים המקרים בהם נפגענו מאש נ”ס. אבל מי שחושש מאש נ”ס ולכן רוצה טווחים גדולים ופריסה בתוואי שטח ודילוג מהיר לאחר ירי, חייב גם לתת מענה נגד רסיסים מטווח קצר, נק”ל במקרה של התקפת קומנדו, ומיגון ערסל החנו”ת.
“אני חושב שבכלי המתוכנן חייבות להיות אפשרויות של הגנה עצמית לצוות, בין אם זה מקלעים, מרגמה עצמית או אמצעים אחרים. בין אם הוא נלחם בשדה הקרב או נתקע בשטח אויב וממתין לחילוץ – התומ”ת לא יכול להיות תלוי בכוח הגנה אחר, מלווה. מניסיוני, הייתי ממליץ שיהיו לתותח כמה יכולות הגנה מינימליות. ב’שולף’ היו לנו שני מקלעים על הגג שסיפקו לנו הגנה טובה נגד חי”ר. התלבטנו גם אם להוסיף מרגמה על הגג כמו שיש בשריון – אך לא אימצנו את הרעיון בסופו של דבר”.
כאמור, על-פי הפרסומים בתקשורת, התומ”ת העתידי יציג קצב אש משופר, שיאפשר למעט כלים לתת מכת אש בריכוז ודיוק גבוהים. לטענתו של אלמגור, על מנת שיתאפשר קצב אש גבוה, חשיבותה של בטן התחמושת היא קריטית.
“מעבר לצורך בבטן רחבה שתאפשר כמות גדולה של פגזים שיתמכו במספר גבוה ככל הניתן של משימות ירי, גם מגוון התחמושת הוא נושא שצריך לתת עליו את הדעת. תומ”ת שיאפשר ירי של מגוון תחמושת רחב ייתן פתרון למשימות שונות ויאפשר גמישות במתן האש.
“הפיתוחים בעולם הארטילריה היום מעמידים מגוון גדול של סוגי תחמושת חדשניים. עם זאת, צריך לשים לב לכך שיחד עם האפשרות לירות תחמושת חדישה ביותר כמו חנו”ת מודולריות ופגזים עם מרעומים דיגיטליים, תישמר גם היכולת לירות תחמושת ישנה יותר. אם נסתכל על ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל, נראה שבכל מלחמה ומערכה ארוכה נאלצנו לקבל תגבור ממדינות ידידותיות שנועד למלא מחסור בתחמושת. כך שהחשיבות של תומ”ת המסוגל לירות מגוון תחמושת רחב מקבלת משנה תוקף גם מההיבט הזה.
עניין נוסף שמתקשר לבטן התחמושת הוא ירי מרום קרקע. “בזמנו חשבנו על כך שה’שולף’ יוכל לירות גם מערום קרקע. כלומר, אם אני בעמדה בטוחה, עדיף שאתחיל לירות מהקרקע ורק כשאני מתחיל להתקדם אמשיך את הירי מהבטן. כך גדלה הזמינות של הכלי. אני מציע למקבלי ההחלטות לחשוב גם על הפרמטר הזה”.
“כינון ישיר הוא הכרחי”
לדברי אלמגור, התומ”ת החדש צריך להציג יכולת ירי משופרת לטווחים ארוכים, אך גם להיות מסוגל לתת מענה טוב בטווחים קצרים. כלומר הוא חייב להתמחות בירי תלול מסלול ובכינון ישיר.
“מבחינה היסטורית, הארטילריה תמיד נזקקה לכינון ישיר. גם אם מסתכלים על ישראל, בכל מלחמה רצינו כינון ישיר, כולל בלבנון. במהלך מלחמת לבנון עשינו כל מיני אדפטציות כדי להוציא פגז בכינון ישיר, והפידבקים שקיבלנו אמרו שזה היה מאוד אפקטיבי. היכולת של תומ”ת לתת מענה נגד טנקים או ביצורים מהווה יתרון אסטרטגי חשוב.
“המבצע הראשון שעשיתי בלבנון היה ירי בכינון ישיר על בית של מחבלים. לא הייתי יכול להגיע לכדי אפשרות של מארב לילי על בית של מחבלים באותו מקום אלמלא היה לי תומ”ת שיכול לנוע אחרי הטנקים במתארים קשים, ולירות בכינון ישיר לטווח של 3500 מטר. אמנם היינו אז בראשית דרכנו, אבל אם היום הייתי מפתח תומ”ת, הייתי רוצה את היכולת הזו שהייתה לי אז עם ה’שולף’. לדעתי, כינון ישיר חייב להיות אחת האפשרויות שיהיו גם בתומ”ת העתידי”.
אלמגור מסכם ואומר כי “ההיסטוריה הצבאית, ובפרט זו הישראלית, מראה שקרבות רבים הוכרעו בזכות התחבולה, בזכות ההפתעה שנגרמה מכך שכוחות הגיעו בדרך שנחשבה בלתי עבירה, הציגו יכולת שרידות יוצאת דופן, או הפעילו עוצמת אש נדירה.
“התומ”ת העתידי, או כל כלי נשק אחר המיועד לצה”ל לצורך העניין, חייב בנוסף לייעודו הראשוני להיות מסוגל לקבל משימות שלא תוכננו עבורו ולתת מענה למתארי קרב ייחודיים. מערכת טובה, בשילוב היצירתיות הישראלית, תביא להצלחה בקרב”.