“מג”ד בן 28 – חיילים בני 18 “, זו הייתה הכותרת בכתבה שפורסמה בגיליון “תותחנים בארץ הארזים” לפני כ- 30 שנה. המג”ד היה סא”ל )מיל( יורם רביב, שמתרווח כעת בכורסתו במשרדו העמוס ברעננה, ומנסה לשחזר את אירועי המלחמה ההיא. הוא זוכר היטב את ימי המלחמה, את הנופלים, את הפחד והלחץ, את התנועה ואת הירי – כאילו היו אתמול.
גדוד קרן בפיקודו נע במלחמת של”ג בציר החוף בואכה בירות ובחמדון. בדרך, עבר את צור, דאמור וצידון. הגדוד נתקל במארבי מחבלים, ואיבד בקרב שני מפקדי סוללות ומפקד צוות. סרן גידי ראש, סרן ברק רושגולד וסמ”ר אבי בר-זאב זיכרונם לברכה לא שבו מהמלחמה.
עוד שני לוחמים נפצעו. “אני חושב שזה היה הרופא החטיבתי של 211 , שטען שאין מה לעשות יותר. לא ויתרתי, רצתי לחפש רופא נוסף – תשובתו הייתה זהה. בלית ברירה, נטלתי את השמיכה, נפרדתי מגידי )ראש( וכיסיתי אותו. לא רציתי שחיילי הסוללה יזהו את מפקדם ההרוג”, מספר
אל”מ ) מיל'( שולי לוי, ששימש באותה מלחמה קצין עמדת תותחים של סוללה א’ תחת יורם רביב.
כששולי, בעברו מפקד א”א “עמוד האש” וראש מחלקת התכנון האופרטיבי של צה”ל, נזכר באותם רגעים, הוא משפיל את מבטו, כאילו מנסה להחיות את התמונה המזעזעת ההיא, כשקלט בזווית
עינו את מפקד הסוללה שלו עם רסיס תקוע במצחו. גם יורם רביב לא שוכח ומשחזר בכאב.
“גידי היה מסו”ל א’ וקס”ם. הסוללה שלו נעה כמשמר קדמי, כשיתרת הגדוד התקדמה כמחצית הקילומטר מאחור. במבואות צור, באזור מוקף פרדסים ששרצו במחבלים, טעה הטור החטיבתי ונכנס לנתיב הלא נכון. גידי פקד על שולי, הקע”ת, לסובב את הסוללה לציר הנכון. תוך כדי מהלך זה, בצומת דרכים עמוס לעייפה בכלים רבים, נפגעה אלפת תחמושת מירי המחבלים והחלה לבעור. “רצתי לסוללה”, מספר יורם, “הגעתי לצומת כולי מתנשף, והוריתי לשולי לפנות את הצומת הרחק מהאלפה הבוערת. זמן קצר לאחר מכן, אני מקבל בקשר שאחד התומ”תים של סוללה בועז נפגע.
מפקד הצוות אבי בר-זאב ז”ל, נהרג מירי נק”ל”. “חטפנו מכל הכיוונים, לא זיהינו בדיוק מהיכן”, נזכר שולי. “לא שמענו את הירי, בגלל כובע השריונאים שמכסה על האוזניים, אבל לפתע אתה רואה על דופן הנגמ”ש נקודות ירי. כשהאלפה החלה לבעור, ירדתי מהמוגף והתחלתי לחלץ את הכלים על מנת שלא יהיו בטווח הפיצוץ הצפוי של התחמושת. “את הנגמ”ש של גידי, ראיתי ליד התאג”ד.
גידי הורה להם לתפוס מחסה במבנה סמוך לקראת הפיצוץ הצפוי. הטור היה צפוף, קנה תותח אחד נכנס בזה שלפניו, מפקד הצוות, אופיר טל, נפצע כתוצאה מכך. לא היה אכפת לי מירי הנק”ל, לא שמתי לב לכלום חוץ מלהוציא את החיילים שלי מטווח האש. שקלתי עם עצמי אם לא עדיף לעלות
על האלפה ולפנות אותה משם, ובכך להציל את השיירה מפגיעה אפשרית, אבל החלטתי שלא”. החלטה זו רודפת את שולי עד היום, האלפה התפוצצה כדקה לאחר מכן ותימרות העשן השחור נישאו אל על ונצפו בכל הגזרה. שולי עצמו ניצל בנס, הוא הספיק לחזור למפ”יק הסוללתי ולפקוד על הצוותים לפנות את הצומת, המכשיר שאתו דיבר החליק פנימה והוא התכופף לקחת אותו, באותה שנייה התרחש הפיצוץ שממנו נהרג גידי ראש. פצצת אר.פי.ג’י נורתה גם לעבר מוגף המנ”א. הקנ”א, סרן ברק רושגולד, חטף פגיעה ישירה ונהרג במקום. יורם רביב דילג מיד את הסוללה שנעה בעקבות המנ”א לעמדות כינון ישיר. למחבלים שירו את האר.
פי.ג’י, לא נותרו יותר מדי סיכויים לאחר ששמוליק וייס, הסמג”ד, כילה בהם את זעמו. נקמה עצובה. בתום חילופי האש האלה, הגדוד פרס בשולי הציר בשטח בנוי בפאתי צידון. הסוללות היו צמודות ממש לכוחות הקדמיים בטווח של מאות מטרים. בשלב הזה הגיע אריה מזרחי, הקתמ”ר, עם הואגוניר שלו ועם שני מפקדי סוללות חליפיים. יורם רביב ממשיך לשמור על קשר עד היום עם משפחות הנופלים.
בכתבה שפורסמה לפני 30 שנה דובר על אספקת תחמושת באמצעות מסוקים. כיצד מסוק יכול להכניס כמות משמעותית של פגזים? יורם מחדד: “לא מדובר בפגזים, האספקה בהיטס הייתה של תחמושת נק”ל”.
מתברר, שגדוד התותחים הבינוני המתנייע קרן הפך להיות כמעט לגדוד חי”ר. הגדוד ירה כל כך הרבה תחמושת בהיתקלויות ובמארבים, עד שנזקק לאספקה בהיטס. אם הקתמ”ר אריה מזרחי הביא לו קצינים, הרי שקתמ”ר עתידי נוסף, שוקה )יהושע( דורפמן, שהוזעק מתקופת לימודים, סיפק לו תחמושת. הפעם, באמצעות נחתות מהים.
היה זה ביטוי נוסף לקלישאה: “מהיבשה, מהים ומהאוויר”. בבירות שכלל גדוד קרן את טכניקת הירי בכינון ישיר והפליא את מכותיו בבירה הלבנונית, לאחר שהטנקיסטים הבינו שפגזי טנק לא מועילים במיוחד כנגד מבנים. ה”קת”ק” ומספק המטרות, היה לא אחר מאשר מח”ט 188 , מאיר דגן, לימים ראש המוסד, שעמד בתצפית כשמרצדס שחורה לידו, איתר וסימן מטרות לתותחים. מעת לעת, נכנס דגן למרצדס ודהר לתוך בירות. לאחר כל גיחה מעין זאת, “בנק המטרות” שלו גדל. “התכוננו היטב למלחמה. התכוננו לכינון ישיר, מיגנו את הכלים, חימשנו את התותחים בהתאמה ללבנון, הצטיידנו בחלקי חילוף ולא הפסקנו לתרגל ולהתאמן”, מציין שולי לוי. לימים, תחקירי המלחמה יחשפו כי המחבלים פחדו יותר מכל מחיל האוויר, מהמצרר ומהכינון ישיר של התותחנים.
יורם רביב סיים את המלחמה דווקא בארצות הברית, לשם הוזעק יחד עם מפקדים נוספים על מנת “להסביר” את המצב לקהילות היהודיות. המעבר החד מגבעות בחמדון לטרקליני מארחים באמריקה, זכור לו כאירוע סוריאליסטי שרק מציאות מזרח תיכונית יכולה לייצר. ב”שכונה” שלנו, לצערנו, רוב הסיכויים הם שמפקדי הגדודים של הדור הנוכחי ייכנסו במוקדם או במאוחר שוב ללבנון. לפי יורם ושולי, דרך ההתמודדות הטובה ביותר היא “לקחת את המשימה, ללמוד אותה, לנתח אותה, ושוב ללמוד ולהעמיק, להפעיל את הדמיון ולהכין את הכוח שלך בהתאם”.