מלחמת ההתשה נסתיימה באוגוסט 1970, לאחר תקופה של כ-1000 יום של חילופי אש ותקריות רוויות דם, שפרצו כמעט מדי יום ביומו. מול מאות קני הארטילריה ומשגרי הרקטות המצריים, הפעיל צה”ל אגד ארטילרי מוקטן (אגד ארטילרי 209 שהיה האגד האורגני של אוגדה 252, אוגדת סיני) ובו שלושה גדודים. כל גדוד כלל באותם ימים 12 קנים של תותחי 155 מ”מ M-50. תותחים אלה היו הכלים העיקריים של מערך החת”ם. היו אלה תותחים צרפתיים שהותקנו על תובה מיושנת של טנק שרמן. התותחים היו בלויים מרוב ירי ולא מדוייקים, ומערכות השרמן עליהם הותקנו נעו באיטיות תוך שהן סובלות מאין ספור תקלות. טווח התותחים היה כ-17.4 ק”מ, שהיה הטווח התקני של הארטילריה הישראלית. ארטילריה ארוכת טווח כמעט ולא הייתה, פרט לשני גדודי מילואים שהפעילו תותחי שלל 130 מ”מ, שירו לטווח של 27 ק”מ.
בקו האש של תעלת סואץ פרסו דרך קבע רק שני גדודי ארטילריה. הגדוד השלישי ישב בעורף, כאשר מעת לעת נערך סבב חילופי גדודים בקו. ברור, כי עוצמה כזאת לא יכולה הייתה לספק מענה ארטילרי נאות לצרכי הפעלת האש של כוחות השדה בקו החזית. על כן, עשה צה”ל שימוש מסיבי בחיל האויר, ששימש כ”ארטילריה מעופפת” וגרם אבידות כבדות למצרים. ברם, לקראת סוף מלחמת ההתשה, החל הצבא המצרי, בסיוע פטרונו הרוסי, לעשות שימוש נרחב בטילי נ”מ (להלן: טק”א) רוסיים מדגמים חדשים ( SA-2משופר; SA-3 ו-SA-6) אשר גרמו לאבידות בין מטוסי התקיפה של חיל האוויר. יתר על כן, מיד לאחר הכרזת הפסקת האש, החלו סוללות הטק”א המצריות “לזחול” לכיוון התעלה. תוך פרק זמן קצר, נוצר בצד הצרי של התעלה מערך צפוף של “פרחים” (“פרח” הינו סימונה של סוללת טק”א במפות הקוד). היה ברור כי הסוללות הללו מכסות, באורח צפוף וחופף, את כל המערכים המצריים בחזית, כאשר טווח הטילים מכסה אף רצועה ברוחב של כ-10 ק”מ ומעלה בצד הישראלי של התעלה. מערך טק”א צפוף זה הביא לכך שחיל האוויר התקשה לפעול בסיוע קרוב לכוחות הקרקע. היה ברור כי בכל מקרה בו יפרצו מעשי האיבה מחדש, לא יוכלו הכוחות המתמרנים לקבל סיוע אש נאות.
על מנת לפתור את הבעיה, הוחלט במטה הכללי כי סוללות הארטילריה הישראלי יפעלו, בשלב הראשון של הלחימה, בסיוע לחיל האוויר, ויפעילו אש שיתוק והשמדה על סוללות הטק”א של האויב, בטיווח מת”צי אוויר.
כיוון שהארטילריה הישראלית היתה מורכבת כאמור ברובה מתותחי 155 מ”מ בעלי טווח קצר יחסית, אשר כיסה רק חלק קטן ממערך הנ”מ המצרי, הוחלט על הצטיידות בארטילריה כבדה ארוכת טווח. הכלי שאותר היה תותח M-107 אמריקני, בעל קנה ארוך בקוטר 175 מ”מ (קנה 60/L), שטווח הירי שלו היה 32.8 ק”מ. ואכן, האמריקאים הסכימו למכור לישראל 48 כלים כאלה, על ציודם הנלווה. יש לציין כי כלים חדישים יחסית אלה (הם נכנסו לשימוש בתחילת שנות ה-60) דרשו הכשרת צוותים של 13 איש לכל כלי; כלי רכב (זחלילית M-548) לשינוע תחמושת בטן לכלים (לכלי לא הייתה בטן תחמושת עצמאית, פרט לשני פגזים תורניים שהוצמדו ברצועות למעדר הכלי); נגמ”שי פיקוד מוגפים ובהם מחשבי ירי שטרם היו כמותם בצה”ל. כן נדרש מערך החזקה ייעודי, כולל טנק חילוץ ייעודי על שלדת תומ”ת M578, שנועד להחלפת קני התותחים. (הכלי אכן נרכש, אך בפועל, השתמשו אנשי החימוש בשני מנופי ריאו חץ, שהופעלו בו זמנית, להחלפת קנים).
הוחלט כי המערך יבוסס על גדוד סדיר שיוקם במיוחד לצורך קליטת הכלים, ויאמן כוח אדם בהפעלתם. בהמשך, לאחר שהגדוד יהפוך מבצעי, הוא יאמן כוח אדם נוסף, אשר יחד עם החיילים שישתחררו מהגדוד, יהוו את הבסיס ליצירת מערך הארטילריה הכבדה בצה”ל.
ואכן, בחודש אוקטובר 1970, אותרו אנשי גרעין ההקמה של הגדוד, ובראשם המג”ד חיים גרניט והסמג”ד עודד טירה. אלה ריכזו קצינים ולוחמים מיחידות חת”ם השונות – אנשים מעידית לוחמי החיל. סך הכול כ-35 איש יצאו להתאמן בבסיס האימונים של הארטילריה האמריקאית בפורט סיל, אוקלהומה. בחודש דצמבר 1970 סיים צוות ההקמה את אימוניו בארה”ב ושב ארצה. בסוף החודש הגיעו התומ”תים לישראל והגדוד החל באימון הקמה בנגב. חיש מהר הסתבר כי הכלים שנמסרו על-ידי האמריקאים ממחסניהם שבאירופה היו אולי צבועים יפה, אולם מצבם הטכני היה בכי רע. במיוחד סבלו הכלים מתקלות במערכות ההידראוליות החיוניות של התותחים והמעדר (כף התחפרות שנראתה ככף של דחפור ושימשה לבלימת רתע התומ”ת בעת ירי). כך יצא, שהגדוד יצא בבוקר לאימון ועד ערב לא נותר כלי אחד תקין. כך כללה מלאכת האימונים גם אימון מעשי איטנסיבי של מחלקת החימוש שהתאמנה, הלכה למעשה, בהשמשת הכלים. גם מקומה של מחלקת הקשר לא נפקד, שכן הכלים כללו מערכות קשר פנים וחוץ מודרניות מסוג VRC שלא היו מוכרות עד אותה עת. אף הטווח הגדול של הכלים יצר בעיות קשר עם המסתייע. תחילה נעשה ניסוי בשימוש בתקשורת חד-פס, אולם הציוד הנישא (מ.ק. 74) נתגלה כבלתי מתאים ומכשירים רכובים (מ.ק. 106) לא סופקו כלל לגדוד.

תא”ל מיל’ חיים גרניט, מג”ד ההקמה (מתוך ויקיפדיה)
 
אגב האימונים האינטנסיביים שערך הגדוד, נאלץ גם סגל הפיקוד להפיק מסקנות וליישמן, וכן לכתוב תורת הפעלה חדשה וייחודית להפעלת גדוד ארטילריה כבד מתנייע. כל הפעולות הללו נעשו בהצלחה אגב הקמת הגדוד, הודות לסגל הקצונה האיכותי שאפיין את צוות ההקמה של הגדוד. חלק ניכר מקצינים אלה היו עתודאים. רובם התקדמו בסולם הדרגות והגיעו לדרגות בכירות בצה”ל. בין קציני הגדוד נמנו הקנ”א אבי לוי והקס”ם רפי מילוא ז”ל – שניהם עתודאים מצטיינים, הקמב”ץ נועם דוד (שהוחלף לאחר מכן על-ידי פרנקו גונן), וכן יוני שמשוני, משה רונן (ראוך), בני קרן ז”ל (על שמו נקראים גדוד קרן ומחנה קרן), עמי שילה, אמנון הלפר ועוד רבים וטובים.
לאחר תום שלב אימוני ההקמה, התמקם הגדוד במחנה אוהלים שהוקם ממזרח לרפידים בפתחת שטח האימונים שהיה ידוע בשם הקוד “ציר בלוקדה”. במשך החודשים, החל הגדוד בהקמת תשתית לגדוד כבד נוסף. במסגרת הגדוד הוקמו שתי סוללות נוספות, אשר אמורות היו להשתייך בחירום לגדוד המילואים 329 שהוקם במקביל. כך שבאותו שלב כלל הגדוד חמש סוללות ובהן 20 קנים. במקביל נערכו אימונים לכוח אדם נוסף (רובם נחלאים) שיועד לגדודי המילואים.
חיי השגרה
בסיסו של הגדוד נותר בפתחת “ציר בלוקדה” בסיני. בתחילה התגוררו הלוחמים באוהלי סיירים. בהמשך הוקמו אוהלי מגורים נוחים יותר על רצפות בטון, מוארים על-ידי חשמל מגנרטור. אט-אט הוקמו מספר מבנים למשרדים ומגורי אנשי קבע וכן אולתרו מבני מחסנים מפח שנבנו על-ידי החיילים הסדירים. תנאי המחיה לא היו קלים. בקיץ שרר באיזור חום אימים וציקלוני חול סובבו בתוך המחנה וכיסוהו אבק. בחורף שררה צינה והטמפרטורות ירדו, ולעיתים אף מתחת לאפס. לא אחת, קפאו שלוליות המים מתחת לברזיות הרחצה. לנוחות החיילים הוקמו שירותי שדה – מעין בוטקה עשויה פח ועץ וחור ברצפתה, שנודעו בכינוי “בול-קליעה” והוקמו מעל בור בשדה. המקלחות אף הן היו מקלחות שדה, אשר מתקני החימום שלהן לא פעלו בדרך כלל.
הגדוד נהג לערוך אימונים ארוכים – אימון אחד בקיץ והשני בחורף. לכל אימון גדוד קדם אימון סוללה, רובו בשטח. בנוסף, נאלצנו להשתתף מדי שנה באימון א”א 209 וכן באימוני ההקמה של סד”כ המילואים של הגדודים הכבדים, שלושה במספר, שאומנו על-ידי סגל הגדוד על כלי הגדוד. יצא כי כל סגל הגדוד עסק באימונים משך מרבית זמנו.
לצורך האימונים הוחלפו לעיתים קני ה-175 מ”מ בקנים של 203 מ”מ, והתומ”תים הפכו מ-M-107 ל-M-110. למעשה, לכל אחד מכלי הגדוד היו שני סוגי קנים שניתן היה להחליפם בצורה מהירה על-ידי מחלקת החימוש הגדודית. קני ה-203 מ”מ ירו, בדיוק רב, חימוש במשקל 90 ק”ג לטווח 16.9 ק”מ. קני ה-175 מ”מ כונו “רומח”, ואילו קני ה-203 מ”מ כונו “קרדום”.

צוות קרדום כולל הזחלילית בתנועה (צילום מתוך הספר “תמיד תותחן”)
 
אירע, במספר אימונים, כי קני 175 מ”מ התפוצצו במהלך ירי. למרבה המזל לא נגרמו פגיעות בנפש, פרט לפצוע קל אחד. תחקירים שנערכו העלו כי התומ”ת שהיה מורכב על תובת אלומיניום קלה בעלת יחידת כוח חזקה, היה כלי זריז ומהיר. עקב קנהו הארוך (כ-11 מטרים), הוא נטה להתנודד קדימה ואחורה במהלך נסיעה מהירה. אגב כך, פגע קצה הקנה הארוך בקרקע ועפר מילא אותו. המסקנה הייתה כי יש לחסום את לוע הקנה בפקק גומי, ולהעביר חוטר בקנה לאחר כל נסיעה בטרם יהא הכלי כשיר לירי.
החיים בגדוד 55 היו עמוסי פעילות. השגרה הייתה שגרת אימונים ופעילות מבצעית בלתי פוסקת. חיילי המפקדה שנותרו בסיני היו עמוסי פעילות. בין בהחזרת הכלים שהשתתפו באימונים השונים לכשירות, טיפול אין סופי בציוד והחזקתו במצב כשירות מעולה. החיילים גוייסו מעת לעת, כמעט על בסיס של קבע, ליחידות “מובחרות” שעסקו בתחזוקת מתקני הגדוד, כגון סיירת זבל, סיירת דלק וסיירת תחמושת, ועוד מלאכות שונות ומשונות ששגרת החיים בגדוד העמוס חייבה. בין לבין נוסף לגדוד ציוד חדש, כגון נגמ”שי פיקוד “מוגף” ודיגומם במסגרת הנסיון שנצבר בגדוד. היה זה גדוד 55 שקלט את המוגף הראשון במערך החת”ם. מחשבי הירי הראשונים מסוג משפר 1 ומשפר 2 הותקנו לראשונה ותורגלו במוגפי הגדוד. צוותים של הגדוד השתתפו בניסויים שונים שנערכו במסגרת פיתוח אמצעי חימוש, וכן תורות ואמצעים אחרים, כגון פיתוח מנחתי טווח לציוד הקשר הסוללתי, ניסויי ירי ישיר על בונקרים, ניסויי תחמושת לטווח גדול יותר, ועוד.
סוללה אחת של הגדוד הייתה פרוסה, דרך קבע, בציר שנודע לימים כציר “עכביש” בגזרה המרכזית בסיני. הסוללה החליפה עמדות מעת לעת לאורך הציר, כאשר לאחרונה, ערב מלחמת יום כיפור, היא החזיקה בתעוז “כישוף”. מעת לעת היו נעשות פריסות קצרות של סוללות אחרות לאורך התעלה, בתאם לצרכי הבט”ש.
רמת הגולן
בתחילת שנת 1972 החלה סאגה חדשה של החזקת קו ברמת הגולן. בתחילה, שבת אחת נקראה סוללה ב’, בפיקוד בני קרן ז”ל, לעלות על מובילים ולנסוע לרמת הגולן, לצורך השתתפות ביום קרב מול הסורים. הסוללה נותרה מספר שבועות ברמת הגולן ושבה לסיני. מאז, מעת לעת, נדרש הגדוד לשלוח סוללה או שתיים לרמת הגולן. כך נוצר ריטואל של קבע: אנשי הסוללות נקראו לשדה התעופה רפידים, שם המתין בדרך כלל מטוס הרקולס שהטיסם למרכז הארץ. הלוחמים היו מצטיידים בכלים של סוללות מימ”ח המילואים של מקתמ”ר ועולים לעמדה ברמת הגולן. בדרך כלל היו הסוללות פורסות דרך קבע בציר קק”ל, אך לא רק שם.
באיזור פריסה קבוע זה נבנה לימים מחנה קטן שנועד לאכסון החיילים – מחנה שבמשך השנים הפך להיות מחנה קרן, על שמו של המסו”ל בני קרן שמצא את מותו ב-14 בינואר 1973 בתאונת דרכים, בדרכו לרמת הגולן בשובו מחופשת שבת. כן הוקם ימ”ח סוללתי קטן שנועד להצטיידות מהירה של סוללה, שהייתה מוזעקת מעת לעת לרמה.
בתקופת חגי תשרי 1972, לאחר טבח הספורטאים במינכן, הוזעק הגדוד עם שתי סוללות נוספות, מפקדת הגדוד ומפקדת סיוע, כחלק מן הכוחות שהצטברו ברמת הגולן וגבול לבנון לשם נקיטת פעולות תגמול (שנודעו כ”קלחות”), כנגד כוחות המחבלים בדרום לבנון. בין היתר יועד חפ”ק הגדוד לשמש כמפקדת סיוע של חטיבה 35.
תכנית “בנדיגו”
כפי שהקדמתי, ייעודו העיקרי של מערך גדודי ה-175 מ”מ היה שיתוק והשמדת סוללות הטק”א המצריות. לשם כך הוכנה באגד 209 בסיני תוכנית פעולה למבצע בשם “בנדיגו”. על פי תוכנית זו, אמור היה המערך הכבד, בצירוף שני גדודי ה-130 מ”מ (תותחי שלל ארוכי טווח) ומספר גדודים בינוניים להיפרס במערב סיני, סמוך לתעלה, ולירות משם על מערך הטק”א המצרי. הירי אמור היה להיות מוכוון על-ידי מת”צי אוויר שטסו במטוסי סקייהוק. לשם כך ניתנה באוגדת סיני פקודה לכל המערך המשתתף, כאשר פיקוד גדודי המילואים יצא לסיור בעמדות המיועדות בהדרכת קציני גדוד 55. כן נערכו באיזור ביר תמדה תרגילי ירי מוכוון אוויר על סוללות דמה. התרגילים נחלו הצלחה, אך בתום התרגיל נלקחו מהגדוד מכשירי הקשר קרקע-אוויר (מ.ק. 660), כך שהגדוד נותר ללא אמצעי קשר זמינים לצורך ביצועי בנדיגו.
במאמר מוסגר אציין, כי עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים לא הייתה באזור התעלה כל יחידה שנועדה לביצוע “בנדיגו” (פרט לסוללת “רומח” אחת שהייתה כל כוח הארטילריה הצה”לי בגזרה המרכזית). כל הביצוע הפך להיות חלום באספמיה, שכן העמדות המיועדות ליחידות נתפסו על-ידי המצרים בתחילת הלחימה. העמדות שתוכננו היו בתוך קשת הטווחים של האגדים הארטילריים המצריים שפרסו באיזור מחנות אבו סולטן. ספק אם היחידות היו שורדות תחת ריכוזי הארטילריה המצרית הצפופה.

תומ”ת “רומח” בסיני בעת ירי (צילום מתוך הספר “תמיד תותחן”)
 
בפועל, המלחמה פרצה בטרם גוייס הסד”כ. גדוד 55 היה בכלל ברמת הגולן בתחילת הלחימה, פרט לסוללה ד’ שדילגה – על-פי פקודה מראש שנתן המג”ד – מתעוז “כישוף” לעמדה אחורית באיזור ציר “עכביש” 59.
כך שכל תכנית מבצע בנדיגו הפכה ללא רלוונטית. בהערת אגב אציין כי לקראת סוף מלחמת יום כיפור נערך ביצוע מצומצם של תכנית דמוית בנדיגו בגזרה הדרומית מול סואץ, בה השתתפו, בין היתר, שתי סוללות “רומח” של גדוד 329. ביצוע זה, שנעשה במשולב עם כוחות שריון וגדודים בינוניים, מהם שצלחו את התעלה, הביאה להשמדת כל מערך הטק”א המצרי בגזרה שמדרום לג’בל ג’ניפה בואכה סואץ. כך, שהסתבר כי הקונספציה של הפעלת ארטילריה כבדה נגד טק”א – לשמה הוקם המערך – הייתה נכונה ביסודה.
הולדתו של דרקון
ערב פסח 1973 היו שתי סוללות של הגדוד פרוסות בקווים – האחת בסיני והשניה ברמת הגולן. יתרת הגדוד הועלתה לאיזור ירושלים, בדרך הצטיידה מהימ”ח המטכ”לי ב-24 תומ”תים – 12 “קרדום” (קני 203 מ”מ) ו-12 “רומח” (קני 175 מ”מ), לצורך השתתפות במצעד יום העצמאות. הגדוד נדרש להצעיד שני טורים של הכלים הללו, כאשר בראש כל טור נע מוגף פיקוד. הסד”כ הצה”לי שנטל חלק במצעד רוכז באיזור עטרות. כל יחידה הקימה לעצמה מחנה מסודר ומפואר. כך עשה גם גדוד 55 אשר ריכז את כליו בסדר וטורים ישרים שדיוקם נמדד על-ידי מכוון. הכלים הוכנו לתצוגה ועברו טיפולים קוסמטיים על-ידי צבעים מחברת טמבור. כל יחידה בנתה לה שער כניסה מדוגם ועליו התנוסס שמה וסמלה. לגדוד 55 היה אמנם סמל גדודון (ר’ צילום), אך שם לא היה לו. ישבו חכמי הגדוד באוהל המג”ד, שרגא בן צבי ז”ל, וטיכסו עצה. לבסוף הוחלט כי הגדוד ייקרא “דרקון”. מייד יצאה פקודה דחופה לצייר הגדודי, אשר צייר על משקוף שער הכניסה למחנה הגדוד חיה אגדית ההולמת את שמו החדש של הגדוד. משהו מעין דרקון או לטאה. בא המג”ד שרגא ומיד חרץ דברו: “זה דרקון זה? זה יותר דומה לסלמנדרה!”
ומאז ועד היום נודע הגדוד ברבים כ”גדוד דרקון”. במשך השנים גם הוחלפו הכלים. הגדודון פשט צורה ולבש צורה ושוב החליף את פניו. הסמל המקורי כבר מזמן הפך לפריט אספנות. גם תג הכתף המקורי של הגדוד הפך זה מכבר לסמל בית הספר לתותחנים. ורק אנו, הוותיקים, עוד זוכרים בערגה את התומ”ת ארוך הקנה, השועט בזריזות במהירות של 50 קמ”ש בין הגבעות הצחיחות במרחבי סיני ואחריו רודפת הזחלילית הנאמנה, כשני חברים הדוהרים אל עבר השקיעה בסרט נשכח.
***
אקורד הסיום
מאת תא”ל (מיל’) יעקב זיגדון
תחילת הסוף של מערך ה”רומח” הייתה בשנת 1988 עת הוסב אחד משני הגדודים הסדירים ל-155 מ”מ. היה זה כמובן גדוד 55 “דרקון” בפיקודו של יצחק פדהצור.
את הדחיפה הסופית לקיצו של המערך נתן המערך הרקטי בדמותו של ה”מנתץ”, הלא הוא ה-MLRS. עד אז רוכזו גדודי ה”רומח” שנותרו באגד הפיקודי של פיקוד הצפון כאשר ברובו היו גדודי מילואים וגדוד 334 הסדיר.
באותה עת שירתי כמפקד התותחנים הפיקודי שבחלקו נפלה הזכות לסיים את עידן ה”רומח” ולהתחיל את עידן ה-MLRS.
מציאת האלטרנטיבה והסכמת האמריקאים למכור לנו את משגרי הרקטות נבעה בעיקר מסיבות מדיניות וכלכליות ולאו דווקא משיקולים צבאיים. שנים רבות המתנו לאישור האמריקאי לרכישת המשגרים.
הפור להוצאת ה”רומח” מסדר הכוחות נבע גם מהתיישנות הכלים ובעיקר מפיזור הפגזים וחוסר היכולת לדייק. כמו גם רמת האחזקה הטכנית שגרמה לכך שיותר תותחים היו מושבתים מכשירים. במדידות קוטר הקנה היו תותחים שהגיעו כבר ל-178 מ”מ והיה ברור שזמנם חלף מן העולם. עד כדי כך התותחים היו לא מדוייקים שאסרתי על הפעלתם המבצעית בסיוע קרוב לכוחות והם שימשו רק למטרות עומק, וגם זה כאשר הפגיעה המדוייקת לא הייתה לב העניין.
במערך היו אז, בסדיר ובמילואים, כמאה קנים ואלפי פגזים. יום אחד קיבלתי פנייה, כמת”פ צפון, מגורמי חימוש במטה הכללי שביקשו ממני להאיץ את קצב צריכת תחמושת ה-175 מ”מ. הסיבה הייתה כלכלית בעיקרה – זול יותר לירות את הפגזים מאשר להשמיד אותם.
הימים ימי התשה מתמשכת עם החיזבאללה, כאשר הירי הארטילרי כתשובה לירי קטיושות לישובי הגליל, שלט הכיפה. לעובדות הקו, אוגמ”ר 91 ויחידת הקישור ללבנון היה אישור קבוע לירי של עד ארבעה פגזים. מעבר לכך נדרש אישורי. כאשר הגיע דרישה כזאת שהתייחסה לירי 175 מ”מ, בכל פעם שביקשו ארבעה פגזים קיבלו מייד הוראת ירי לארבעים.
אני מניח שעד היום החיזבאללה לא הבין את מקורות שינוי מדיניות הירי, שלמעשה היה מעין הסכם בלתי כתוב של דו-קרב ארטילרי. גם מאחזי החיזבאללה כמו ג’בל צפי וג’בל רפיע שספגו את עיקר האש לא הבינו למה היהודים השתגעו פתאום.
בדיונים שנערכו כיצד יש לסיים את עידן ה”רומח”, הצעתי במלוא הרצינות להכריז על תחרות אמנים בינלאומית כאשר לכל אמן יתנו כחומר גלם את מאה התותחים המרשימים ועליו להציע פסל סביבתי או מיצג ברוח “וכיתתו חרבותם”.
דעתי הייתה כי מיצג כזה באזור בית התותחן בזכרון יעקב היה הופך את המקום לאטרקציה תיירותית בינלאומית. לצערי, הצעתי לא נפלה על אזניים קשובות בממסד השמרני של משרד הביטחון.