נתחיל בגילוי נאות, סא”ל צח משה ואנוכי מכירים מזה מספר שנים ושוררים בינינו יחסים של כבוד הדדי וחברות עמוקה. יחד פיקדנו על יחידות בחיל התותחנים, השתתפנו במבצעים ואנו מקיימים קשר רצוף על מנת לדון בנושאים הקשורים לחיל, לתותחנים ולתותחנות ככלל.

אני מכיר את סא”ל משה כקצין מקצועי וידען בעל דעות והשקפות מוצקות על נושאים שונים. ולאחר שאמרתי את כל האמור לעיל מצאתי את עצמי תוהה לגבי מספר דברים אשר נאמרו במאמר אותו פירסם מעל דפי בטאון זה.

אתייחס לטענות של ידידי באופן כללי מתוך כוונה לטפל במספר פרדיגמות אשר הולכות ומתקבעות להן בראשיהם של מספר קצינים רב בצה”ל ובכלל זה מפקדים בכירים ואשר משפיעות באופן מכריע על בנין הכח של יחידות הארטילריה של צה”ל ועל אופן הפעלת הכח בבואנו לטפל בהגנת מדינתנו.

פרדיגמת המלחמה החדשה: “משל צופר המכונית”
רבות נכתב ונאמר על הישתנות שדה הקרב היבשתי בעשורים האחרונים. האורבניזציה והאויב הנעלם הולכים ותופסים מקום נכבד בכלל מתארי היחוס ומהווים אתגר משמעותי לכוחות היבשה כמו גם לכוחות האוויר בכל שיטה בה יבחרו לפעול. המגבלות המושתות על הפעלת הכח גורמות פעמים רבות לסטגנציה בשדה הקרב ולחוסר יכולת להפעיל את מכלול מרכיבי הכוח בבואנו לטפל באיום נתון.
בהקשר זה אבקש לחדד ולהבהיר מספר נקודות חשובות. מדינת ישראל והדרג המדיני שלה נוטים באופן מתמשך להפעלת כח אקספריבית על פני הפעלת כח אינסטרומנטלית – אבחנה זו אשר פותחה על ידי פרופ’ יהושפט הרכבי ומיושמת על המציאות המדינית ביטחונית של מדינת ישראל, באה לציין כי בהרבה מאוד פעמים מופעל הכח הצבאי באופן אשר לא בהכרח בא להשיג מטרה מסויימת (אינסטרומנטלית מלשון אינסטרומנט – כלי) אלא על מנת לבטא את תחושת הזעם ולנקום/להראות לאויב כי הגיעו מים עד נפש (אקספרסיבית מלשון to express – לבטא). הדבר דומה לאופן בו אני משתמש בצופר המכונית לעומת האופן בו עושה זו אישתי (היקרה) – אני משתמש בצופר הרכב על מנת לבטא את דעתי על המשתמשים האחרים בכביש ועל מעשיהם בעוד אישתי (היקרה) משתמשת בו על מנת למנוע סכנה או להזהיר את המשתמשים בדרך – להלן, שימוש בצופר ככלי או שימוש בצופר על מנת להביע רגשות. הדרג המדיני, מתוך הבנה כי לא ניתן להכריע את המערכה משיקולים שונים (עלות/תועלת, נזק סביבתי, דעת קהל וכו’) נוטה להפעיל את כוחו של צה”ל במצב בו לא ניתן יותר להבליג על פעולות איבה כגון ירי מנגד על אוכלוסיית המדינה. 
ניתן לאתר הפעלה אקספרסיבית של כח מתוך מספר דוגמאות, להלן: א. הרצון להמנע ככל הניתן מנפגעים אזרחיים וחיילים על מנת למנוע מצב בו עולה צורך להעמיק את הפעולה (“מעגל הנקמה” או אסקלציה בלתי מנוהלת/נשלטת של לחימה). ב. חוסר קביעת אולטימטום לאויב מחד ומטרות ברות השגה לצה”ל מאידך – לרוב נקבעים יעדים כללים ולא מחייבים אשר מאפשרים להפסיק את הלחימה מבלי צורך לתת הסברים לגבי האם הושגו מטרותיה אם לאו. ג. החשש המתמיד מפני “אירוע מעצב מציאות” אשר יחייב את המדינה לקבוע יעד בר השגה אשר יחייב בתורו הפעלת כח משמעותית ומתמשכת (בא לידי ביטוי באמירות בסגנון: “אם יפול קסאם על גן ילדים ישראלי הכל יראה אחרת…”).
במציאות בה מופעל הכח על מנת לבטא את תחושות השלטון והעם, אשר בו לא ניתן ולא תמיד רוצים להפעילו על מנת להשיג הישג חד משמעי בשדה הקרב, קיימת חשיבות רבה ליכולת להפעיל אש זולה (כן, הכוונה היא לעלות הכלכלית) ובמסה אשר תגרום לאויב להרהר במעשיו ולרוב לחדול ממעשי האיבה. למול אויב בעל מנטליות מורכבת כמו האויב העומד מולנו, קיים קושי ממשי להשיג הישג חד משמעי – בסוף הקרב יוצאים לוחמי האויב מתחת לבית החולים ומבחינתם הם ניצחו בעצם הישרדותם. ולמול אויב מאין זה נדרשת היכולת להפעיל כח מוחץ אשר יהווה מנוף לחץ מנטלי עליו ועל אוכלוסייתו ובכך יבהיר כי קיים תג מחיר לפעילות טרור למול מדינת ישראל. למול אויב מאין זה ירי של מספר טילים מדוייקים בפעילות כירורגית לא יהווה מנוף למאום, אלא אם כן תתבצע פגיעה באחד מסמליו או מנכסיו החיוניים כפי שהוא רואה אותם – לרוב לא מעונינת המדינה “לשבור את הכלים” בלחימה מול אויבנו משיקולים שונים – לרוב, בצדק.
דווקא בגלל פרדיגמת המלחמה החדשה נחוץ לצה”ל כח אש תלול מסלול אשר ניתן להפעילו ממרחק בטוח יחסית לכח היורה ואשר מסוגל להעביר מסות של אש לאורך זמן, בדיוק טוב יחסית ובעלות נמוכה יחסית ובדרך זו להשיג את ההישג של הרתעת האויב כפי שבוצע במבצעים האחרונים.
לסיכום, אכן יש מלחמה חדשה אך היא נובעת רבות ממנהיגינו ומתרבותנו והיא מחייבת הפעלת כח אש מהותי ומשמעותי למול האויב הנתון.
פרדיגמת הדיוק הארטילרי: “פגז יקר מתותח יקר”
כקצין תותחנים וותיק (יחסית…) וככזה שירה עשרות אלפי פגזים עם יחידות מרמת הסוללה ועד רמת הגדוד, אני יכול לומר בוודאות כי הדיוק של הנשק הארטילרי הקני הינו טוב יחסית ועומד ביחס ישיר למספר גורמים: 1. כשירות היחידה היורה וההבנה המקצועית הארטילרית של הקצין מנהל האש ברמת הסוללה. 2. טווח הירי ואיכות החימוש (בעיקר ההודף). 3. סוג התותח ואורכו – אורך התותח נמדד בקליברים שהינם כמות הפעמים בה ניתן להכניס את קוטרו באורכו.
לאורך השנים בוצעו פיתוחים שונים בנושא תותחים ארטילרים ובנוסף ליכולות רבות הוארך טווח התותחים ממשפחת תותחי ה-155 מ”מ אשר הפכו לתותחים הארטילרים הסטנדרטים בצבאות נאט”ו וגם בישראל. קיימים יתרונות רבים לשימוש בתותחים בקוטר 155 מ”מ ולא נפרטם כאן אך נדון בנושא טווח התותח.
צה”ל עושה שימוש בתותח 155 מ”מ באורך של 39 קליברים. קיימים בעולם ונבחנים לרכישה ושימוש גם בצה”ל, תותחים באורכים גדולים יותר עד לתותחים באורך של 52 קליברים כפי שמותקן בתותח הסיזר הצרפתי (מבוסס על משאית רנו) או בתותח הפאנצר-הוביצר הגרמני (מבוסס על תובת טנק לאופרד) תותחים אלו הגדילו את טווח הירי הסטנדרטי של חימוש 155 מ”מ לקרוב ל-40 ק”מ. הגדלת הטווח קשורה באופן ישיר לאורך התותח מאחר והיא מאפשרת בעירה ארוכה יותר של המטען ההודף והבאת הפגז למהירות לוע מרשימה לעומת תותחים באורך קצר יותר. כפי שידוע לכולם, ניוטון לא היה קוטל קנים אלא בחור רציני, ואם נצמדים למשוואות התנועה שלו אשר פותחו בהמשך למודלים בליסטים מגיעים להבנה כי פגז במשקל נתון אשר שוהה במעוף באטמוספירה הפתוחה לאורך זמן ארוך לאחר שנורה מקנה מסויים מקבל סטיה, אשר חלקה המשמעותי בא לידי ביטוי כסטיה בקו סוללה-מטרה (הפגז יפול קצר או ארוך בקו בו נורה). על מנת לא להלאות את הקוראים אשר אינם תותחנים בנפלאות הבליסטיקה הפנימית, ביניים חיצונית או סופית, נציין רק כי ככל שגדל טווח הירי כך גדלה השגיאה הסטיטסטית בה יפגע הפגז במטרה. זכורה לי שיחה עם קצין מצבא זר אשר התפלא לגלות כי התותח החדש שלו (באורך מרשים של 52 קליברים) “מפזר” בטווח המקסימלי שלו בכ-800 מטר על פני המטרה.
נושא הדיוק בטווחים הארוכים הוביל לפתרון יצירתי של תעשיות הנשק בפיתוח פגזים מדוייקים או מרעומים מדוייקים. מוכר לכולם פגז האקסקליבר בו עושים האמריקנים שימוש באפגניסטן (פגז מונחה נ”צ GPS) וקיימות גרסאות שונות של פתרונות שונים לנושא ניהוג פגזים ארטילרים. אציין כי לדעתי אין שום הגיון ברכישת תחמושת ארטילרית (קנית) מדוייקת וכי לדעתי כל השוק שהתפתח סביב הנושא הינו משעשע הגם שמרשים טכנולוגית. אסביר בקצרה: על מנת לפתח מערכות ניהוג אשר מסוגלות לעמוד בתאוצות הירי של פגזים ארטילרים בוצעו מספר קפיצות דרך טכנולוגיות אשר הובילו בסופו של דבר לפגז אשר עלותו הינו מספר עשרות אלפי דולרים ליחידה. הפגזים הללו נמכרים תחת מספר שיטות שיווק אשר המרכזית שבהן היא כי במקום לירות מספר רב של פגזים על מטרה אפשר לירות פגז אחד – ולפגוע! מי שקרא את פסקתנו הראשונה מבין כי אין הגיון בירי ארטילרי של פגז אחד על מטרה. אם רוצים לירות על מטרת נקודה קיימים פתרונות טובים וזולים בסדרי גודל מפגזים ארטילרים מנוהגים. צחוקם של אנשי המכירות מתגלגל בעוד אנו משתמשים בתותח (שעולה מספר מליוני דולרים) לירי של פגז (שעולה מספר עשרות אלפי דולרים) בזמן שניתן לירות רקטה מנוהגת או טיל (שעולה מספר אלפי דולרים) מצינור שנזרק לאחר השימוש אין חפץ בו…
לסיכום, אציין כי ניתן לדייק בירי ארטילרי באופן אשר מאפשר ירי מסיבי למטרות מכונסות יחסית ובכך ליצור אפקט משכנע על אויב סרבן הבנה.
פרדיגמת הפעלת האש: “ירי על מטרות נדל”ן”
כפי שידוע לרבים מכם, עבדכם הנאמן משרת כמפקד גדוד תותחים במילואים. במסגרת מבצע “עמוד ענן” גייסתי את הגדוד, ולאחר שנסענו על זחלים מהימ”ח באזור נחל שורק ועד לגבול רצועת עזה, ולאחר שירינו כמה מאות פגזים על מבואות עזה, סיימנו את המבצע ושחררנו את הגדוד רק על מנת לשמוע מלוחמים ומפקדים (גם בגדוד עצמו) כי הירי הארטילרי לא היה אפקטיבי וכי ירינו על שדות פתוחים. ובכן ידידי, לא זו האמת – הגדוד ירה על איתורי אויב, ירה על נקודות שיגור ידועות – ובכך מנע שיגור נוסף מנקודות אלו וביצע ירי בסמיכות למקורות ירי תוך שהוא מביא להפסקת הירי במצבים בהם לא ניתן היה להכווין את האש למקורות הירי עצמם. בסופו של דבר, כאשר נופלת מסה של מספר פגזי נפיץ בקרבת חוליית השיגור הם מתחילים לשקול בשנית את הכדאיות בהישארות בנקודת השיגור.
טענה זו, של ירי על שדות פתוחים, נשמעת חזור והשמע לאורך השנים האחרונות לאחר כל מבצע ובאה לבטא תסכול עמוק של רבים וטובים אשר היו רוצים לראות יותר פגיעות בעלות נזק ממשי כתוצאה מהירי הארטילרי. מאחר ואיני שותף לנהי הנ”ל ומאחר ואיני זוכר כי מישהו פיקפק ב”מבצע לשיטוח הדאחיה” שבוצע על ידי חיל האוויר במסגרת מלחמת לבנון השנייה, אומר כי לארטילריה, בכל המבצעים החל מ”דין וחשבון” ואילך, היה תפקיד מכריע בקביעת תמונת הסיום של הלחימה, וכי ללא הארטילריה הקנית אשר הביאה מסה בלתי ניתנת לתפיסה (מצד האויב) של אש היו המבצעים הללו מסתיימים בקול ענות חלושה. ברור לכולם כי באף אחד ממבצעי האש אשר התרחשו בשנים האחרונות לא היה ניתן לטפל במוקדי השיגור או להגיע למאורות האויב ללא כניסה קרקעית מסיבית של כח מתמרן. מאחר ולא בוצע שימוש שכזה באלמנט המתמרן של היבשה משיקולים שונים, הרי שהאש נותרה כמעט בודדה ביכולת להעביר את המסר לצד השני. בעוד חיל האוויר עסק בהצלחה מרובה בציד משגרים או בתקיפת מטרות נקודה, כמו גם בביצוע תקיפות (… כן, כן, של מטרות נדל”ן) בעומק השטח עסקה הארטילריה הקנית בהבהרת הכוונות שאופן שאינו משתמע לשני פנים לאורך כל קו החזית. האש המסיבית שהופעלה אולי היתה מוגזמת ברמה כזו או אחרת במבצעים השונים אך נסו לדמיין את תמונת הסיום ללא אש זו. ירי כירורגי של חיל האוויר לא היה מוביל יצירת תמונת סיום בה הצד השני מרגיש מובס ומושפל ושוקל היטב האם לחזור ולבצע ירי לעבר אזרחים חפים מפשע בצד הישראלי.
שילוב של אופן הפעלת הכח וריכוז יחידות האש במלחמת לבנון השניה הוביל מצב בו במשך תקופת המלחמה לא בוצעה הפעלה נכונה של הכח ולכן נוצר ריק תיפקודי בשטח. ריק אשר היה אמור להתמלא בפעולת תמרון. פעולת האש המוגזמת לכאורה באה לכסות על ריק זה והובילה לירי של כמות פגזים בלתי נתפסת. אם היה מבוצע תמרון היתה מוכוונת האש לסיוע לתמרון. באין תמרון כל שנותר הוא להפעיל אש! וכי מה דמיינו? שבאין תמרון ישב צה”ל על יחידותיו וימתין? ישב צה”ל על יחידותיו ובאין יכולת/רצון/צורך לבצע תמרון קרקעי המשיך לבצע ירי תלול מסלול על האויב.
מעוררת מחשבה היא העובדה כי עיקר הביקורת באה משורות קציני החיל אשר מכירים ויודעים מהי השפעתו של ירי ארטילרי על אופניו השונים.
אש מלווה תמרון
עכשיו נותר לעסוק בעיקר ולא בפרדיגמות. במצב בו אכן מבוצע שימוש אינסטרומנטלי בכוח הזרוע ידרש האלמנט המתמרן של צה”ל להשיג את המטרות (ברות ההשגה) שיוצבו לו על ידי הדרג המדיני. במצב זה לא יתכן סיוע באש בעלות לא הגיונית וידרש סיוע של אש מדכאת ובמסות משמעותיות אשר תאפשר לבצע את התמרון תוך צמצום נפגעים לכוחותינו למיקסום הנזק לאויב.
לא ניתן לבצע סיוע לכח מתמרן באש מדוייקת בלבד וזאת משני שיקולים: הראשון הינו שיקול העלות והשני הינו העובדה כי כח מתמרן צריך להיות מלווה על ידי אש במסה כזו שתקרין על תא הלחימה של הכח המתמרן – זו הסיבה בגינה מגדירה תורת חת”ם ירי על מטרות לאורך צירי התקדמות הכוחות וירי על מטרות לכיבוש (שני מונחים אשר נשארו רלוונטים גם בסביבה רוויה מתחמים אורבנים ואוכלוסיה אזרחית). מסוכן מאוד ואסור לנו כאנשי צבא וכמפקדים לשכוח כי עוצמתו של האלמנט המתמרן הינו במסה שלו וביכולתו לייצר תנועת מחץ מהירה לכיבוש, תפיסת וטיהור שטח. תנועה אשר לא יכולה להתבצע ללא סיוע אש מסיבי, סיוע אשר יכול להיות מסופק על ידי תותחים בלבד.
לאור כל האמור לעיל אסכם במספר דברים. ראשית, אין, בשלב זה, תחליף לארסנל התותחים הארטילרים – לא בצה”ל כמו גם לא בצבאות אחרים אשר מצפים לבצע תמרון בשלב כלשהו או להפעיל כח להעברת מסרים.
שנית, מטרתו של התותח הינה לבצע ירי מסיבי, ממושך ומדויק יחסית לעבר מטרות אשר מוגדרות לו על ידי הכח המתמרן בסיוע קרוב או אחר. שימוש בתותח ארטילרי לירי של פגז מנוהג יכול להתבצע כמוצע אחרון או כפעולה חריגה במצב בו אין יכולת אש מדוייקת אחרת. שלישית, מי שמדמיין בעיני רוחו כי ניתן להעביר מסר בהפעלת כח אקספרסיבית וזאת תוך הפעלת אש כירורוגית אינו קורא נכון את מציאות המבצעים בעשורים האחרונים. כל זמן שמדינת ישראל תמשיך לנהל את דיוניה עם אירגוני הטרור דרך קני התותחים ידרש כח אש זול ומסיבי להעברת מסריה – כח אשר ניתן לממשו רק באמצעות תותחים ארטילריים.