רבות נאמר לגבי אפקטיביות ויעילות האש הארטילרית בשדה הקרב האש. מטרת המאמר היא לחקור מה כבר עשינו בתחום, מה תורת הלחימה מלמדת אותנו, מהי המדיניות הנוכחית ומה בפועל עלינו לעשות. אני לא כותב מאהבת התומ”ת אלא מדאגה עמוקה לתמרון הלוקה, הרפוי והחסר שאנחנו כתותחנים חייבים להשלים, בעיקר בלחימה בשטח הבנוי. האם “פיל בחנות חרסינה” זאת באמת תמונת המצב?
מנגד תקום הסנגוריה בטענת האש המונחה המדויקת, זו שבאה להציל את שדה הקרב המודרני. זו שמאתרת אויב ומשמידה אותו רגע לפני כיבוש הכפר. אך האם באמת האויב מאפשר זאת? נכון להיום, מדובר באויב נסתר, שמצליח להלום בנו בחשאי.
“בסביבה מבצעית מודרנית, המשתנה חדשות לבקרים, הולכים וגדלים העומסים על הדרג הטקטי. הישגים מבצעיים שלא תמיד ברורים, אויב נעלם וקושי לשלוט בכוחות בשטחים סגורים מחייבים כושר יוזמה גבוה. יתר על כן, האויב מפתח יוזמה התקפית ללא הרף כדי לשבש ולשתק את היכולת ההתקפית של צה”ל ולהעצים את מרחב אי-הוודאות בלחימה. במלחמת לבנון השלישית – וכך גם ברצועת עזה – תהיה היוזמה הטקטית מלמטה תנאי הכרחי לעמידה במשימות ולהובלת המערכה” (רומן גופמן, “לקראת מלחמת לבנון השלישית”).
הפעלת הכוח הצבאי בסביבה המבצעית המודרנית שונה בתכלית מהפעלת האש ב”עולם הישן” (רופרט סמית’, “התועלת שבכוח”). בעבר, האתגר המשמעותי ביותר לצק”ג (צוות קרב גדודי) היה השמדת מסגרת צבאית של האויב. מסגרת ברורה שפועלת בדפוסים וקווים מנחים שניתן להעריך בעוצמה, מיקום ומרכזי כובד ברורים. כעת מתמודד הצק”ג עם אויב שפועל במאפיינים של אתגרים מתפרצים. לאויב יכולת להציב מולנו רק דפ”אות סבירות שיאתגרו את הדפ”ן אך לא יוכלו למנוע את מימושה. ברור לי שזו אמירה יהירה, אך בכל תכנון אנחנו שואלים עצמנו מה האויב יעשה שיסכן את התוכנית מלהתממש, והתשובה היא שצריך להתקיים תרחיש מאוד קיצוני על-מנת לייצר דפ”א מסוכנת שכזאת. לכן, עדיף להתייחס אל האויב כמי שיסב לנו פגיעות מקומיות כואבות שאינן מותנות בזמן ובמרחב ושאינן יעסיקו אותנו במהלך כל הלחימה. המצב החדש נובע משלושה שינויים שחלו בעשורים האחרונים בקרב הטקטי: מעבר הלחימה הקלאסית ללחימה בשטחים סגורים, מעורבות האוכלוסייה האזרחית והגרילה.
האויב מולנו לא חתום על שום אמנה, לא מחויב ולא רואה עצמו חלק מהעולם המערבי. החוזק שלו בא לידי ביטוי במודעות שלו למגבלות שחלות על מדינת ישראל. בכל חזית, האויב שלנו מבין שאנחנו מושפעים מלחץ בינלאומי, מוגבלים באופן התמרון שלנו, והאויב מנצל זאת בהתאם בשדה הקרב.
האש הארטילרית חזרה לקדמת הבמה ובמלוא הדרה במלחמת לבנון השנייה. הפעלה מסיבית של אש ארטילרית בדגש על סיוע ישיר לצק”ג ולצק”ח (צוות קרב חטיבתי) היו זרים למפקדי הכוחות. ההפעלה ואופן המיצוי של האש ספגו קיתונות של ביקורת – כגון חוסר מקצועיות של מערך הקישור, הפעלה לא נכונה, הפעלה ללא תצפית וחוסר בקרה בכלל הרמות – והביאו את המלחמה לסיכום של חוסר יעילות האש אך אפקטיביות טובה.
במלחמת לבנון השנייה נורו כ-170,000 פגזי 155 מ”מ (מספר מטריד כשלעצמו) כשמחציתם נורו בסיוע ישיר. בסיכום מלחמת לבנון השנייה בוצע תחקיר אפקטיביות סיוע האש בקרבות החטיבתיים. חלק ממסקנותיו היו, שיעילות הפעלת האש נפגמה משתי סיבות עיקריות: הסיוע הקרוב באש לא היה צמוד מספיק לכוחותינו ובקרת האש בוצעה באופן לא מקצועי – ללא קשר עין ובריכוז מיידי.
בסיכום החילי למבצע כמעט ולא הייתה התייחסות לנושא מדיניות האש, אך באור הזרקורים של התחקירים ניצבו ירי מצרר ואפקטיביות אל מול הדין הבינלאומי. ניתן להסיק כי בשל העצימות הגבוהה בעימות הנפרס על תא שטח גדול ואופן ההפעלה הטקטי עמדו לרוב בקנה אחד עם המצופה בהפעלת אש ארטילרית לשטח הבנוי, שכן הופעלה אש ארטילרית לשטח הבנוי במספר מקומות והדבר לא היווה גורם משמעותי אסטרטגית.
האש בעשור האחרון
מבצע “עופרת יצוקה” התרחש כשלוש שנים וחצי לאחר מלחמת לבנון השנייה והוא מאפשר לבחון את יישום הלקחים בכלל הדרגים והתחומים השונים. במהלך המבצע נורו אלפי פגזים, ברובם לטובת התמרון ועל-ידי החטיבות המתמרנות. לאורך כל הלחימה, הוגדרה מדיניות אש המגבילה את הירי למרחק מבלתי מעורבים, מה שהפך אותה לבלתי ישימה בלחימה בשטח אורבני. ככלל, למרות המגבלות שצה”ל השית על עצמו במדיניות האש, חמאס לא השכיל לנצל זאת (שלא כמו במבצע “צוק איתן”), הוא לא השתמש בשטח הבנוי כאמצעי הגנה מכין למתקפת נגד.
התושבים בעזה הורגלו עד “עופרת יצוקה” בהפעלת אש לשטחים פתוחים, באופן לא משמעותי ובאופן שמייצר בעיקר רעש. ההפעלה בטווחים קצרים יותר לשטח הבנוי, במבנה של מסדרון מלווה ובעוצמה יצרו אפקט משמעותי שאיפשר לכוחות לתמרן ביעילות עד לפאתי השטח הבנוי. בלקחים מהמבצע עולה חוסר המענה שנותנת מדיניות האש ללחימה. מגבלות הטווחים יצרו תמרון שלא מקבל מענה מספק באש עד שלב “על היעד” (קו הבתים הראשון והשני) ובכך תמרנו בצק”ח ללא אש משמעותית באזורים המורכבים של השטח הבנוי.
ב”צוק איתן”, מטרת המבצע הייתה לשלול ולהשמיד את יכולת האויב למימוש פיגוע התקפי בתווך התת-קרקעי לעוטף הרצועה ולצמצם את האיום על העורף, תוך שיפור המציאות הביטחונית. במהלך המבצע נורו עשרות אלפי פגזים תחת מדיניות אש שבתחילת המבצע הייתה זהה לזו של מבצע “עופרת יצוקה” וכפועל יוצא של מדיניות זו, לארטילריה היה תפקיד שולי מכיוון שלאחר שהתמרון החל, השטחים הפתוחים היו שטופים בכוחותינו והשטחים הפתוחים שנשארו פנויים לא היו רלוונטים להפעלה בהקשר התמרון.
אופן הפעלת האש הארטילרית בתחילת המבצע, סד”כ האש ומדיניות האש לא תאמו את הצורך המבצעי בשטח. מדיניות האש הייתה מעורפלת, לא ברורה, לא נגישה והגבילה את התמרון. התפיסה עסקה בייצור מטרות איכותיות ותקיפתן על-ידי אמצעים מדויקים, אך איכות המטרות המדויקות שיוצרו בצק”חים ובצק”גים לא הייתה מספקת ובטח שלא הכריעה את האויב.
מהפעלת האש הארטילרית בשטח הבנוי בעשור החולף, ניתן לראות שצה”ל נמנע לרוב מהפעלת אש סטטיסטית לשטחים בנויים. המסקנה הרווחת בצבא היא הצורך בחימוש מדויק יותר כדי לפגוע כירורגית באויב. האויב למד זאת ומתחמק היטב מהיכולת שלנו לאתר אותו. לכן, יש מקום לדרוש הפעלת אש שתשפיע על שטח מסוים ולא על איתור ספציפי – כי איתור כזה לא תמיד היה.
ארטילריה בשטח בנוי
במציאות של היום קיים פער משמעותי בין הספרות המקצועית מאמ”ץ ועד מקתמ”ר, לבין אמירות המפקדים והכוונה שלהם לפעול אחרת. לא מחוסר מקצועיות אלא מהאמונה בהשגת נזק לא פרופורציונאלי לתועלת. אני טוען את ההפך: בשל חוסר השימוש בארטילריה בשטח הבנוי, אנחנו מגיעים למצבים של הפעלה בלתי פרופורציונלית בשם ה-“אש לחילוץ”. בסיס הפער המהותי הוא חוסר הבהירות לגבי האפקט של ארטילריה בשטח הבנוי.
נקודת המוצא היא שהשטח מטווח ורשום. המשמעות המקצועית היא שכאשר אני מפעיל משימת אש על מטרה, אני יוצא מנקודת הנחה שהמטרה היא המטרה שרצה המפעיל (בדיוק של 12 ספרות) והסוללה מטווחת בריכוז מטווח. אין דין אפקט הנזק ורדיוס הפיזור של סוללה שפורסת 20 ק”מ מהמטרות לזו שפורסת 10 ק”מ מהמטרות. המסייע חייב להחזיק ביכולת של סיוע מטווחים קרובים יחסית (8-12 ק”מ) על מנת שיוכל לסייע בדיוק הנדרש. בהיבט השימוש בפק”לים תואמי מאפייני מטרות – טבלת העסקת המטרות המעודכנת של מקתמ”ר משנת 2015, מתאימה יותר ללחימה המודרנית. התחמושת הקיימות מאפשר הפעלת אש יצירתית, גמישה ומגוונת. הארטילריה מאפשרת השגת אפקטיביים מנטליים ופיסיים על האויב. ניתן לבודד, להטעות, לשתק, לסנוור, לסמן, לעכב ואף לעיתים להשמיד אויב (גם בשטח בנוי) על ידי שימוש נכון באש וגם בכינון ישיר.
לעניין מיצוי החימוש בשטח האורבני, ירי של פגזי נפיץ עם מרעום קרבה במסלולים גבוהים (בדומה למרגמה) יכול להסב נזק גם לאויב שמנצל את המבנים כמחסה. מיסוך עשן בשטח בנוי הוא אפקט יעיל מאוד. השטח הבנוי מאפשר לעשן לקלוח לאורך זמן ובצפיפות סמיכה ולכן מוקד עשן בודד יכול לבודד מספר בתים צמודים. בערפל הבוקר ובשעות הלילה ירי תר”ק (תאורה רסיקת קרקע) בשטח הבנוי הבנוי יוצר סנוור משמעותי, ויקשה על חוליות לפעול ולהפעיל איסוף ואש. כינון ישיר הוא אמצעי מצוין לטווחים שהטנק לא מגיע, כאשר רוצים להסב נזק משמעותי למבנה שולט.
הפעלת אש בקרב התקפה גדודי בשטח אורבני
נדרשת הפרדה בין יישום תוכנית אש גדודית לפי התו”ל לבין זו המוגבלת במסמך מדיניות האש. ההפרדה נובעת מהעובדה שהתו”ל מחייב אותנו להשתמש באש סטטיסטית על-מנת לתקוף שטח בנוי ומדיניות האש כמעט ואיננה. לכן נדרשת הבהרה וחידוד הפער בין הנדרש למורשה.
בכל אחת מדרכי הפעולה ההתקפיות המומלצות בספרות (התקפה בגזרה צרה, התקפה במספר כיוונים, התקפה בגזרה רחבה ותמרון מהיר מתוך השטח הבנוי והחוצה) מופיע השימוש הנדרש באש סטטיסטית (ארטילריה ומגרמות). להלן טבלה המסכמת את שיטות ההתקפה ואת השימושים השונים באש הסטטיסטית:

הדגשים בעת הפעלת סיוע אש בשטח הבנוי כוללים: (א) ריבוי ממדים – דבר המייצר יתרון בירי תותחים; (ב) מגבלות התצפית בשטח הבנוי מקשות על הפעלת אש עם תצפית ולכן יש להיעזר בתצפיות איכותיות גבוהות מהשטח הפתוח, תצפיות אווריות (חוזי ומסק”ר) ושימוש במכ”מים; (ג) בידוד השטח הבנוי ורק לעיתים פגיעה באויב או בתשתית בשטח הבנוי עצמו; (ד) הקושי בהתמצאות מחייב פריסת גורמי הקישור והתצפית צריכה באופן רחב ככל הניתן; (ה) הפעלת המרגמות בטווחים הקצרים בשטח הבנוי על מנת לעקוף מבנים גבוהים; (ו) התחשבות בבלתי מעורבים (אזרחים וגורמים בין לאומיים), תקשורת ותיעוד הם שלושה נושאים המהווים אתגר משמעותי להפעלת האש בשטח הבנוי; (ז) הפעלת “מסך אש מתגלגל” בקדמת הכוח המתקדם בשטח הבנוי; (ח) כינון ישיר מאפשר פגיעה משמעותית במבנים שולטים במהלך התמרון והשהייה במרחב בנוי.
הפעלת אש מתחילה בניתוח השטח, מיקום כוחות האש ומקצועיות הקש”א בתכנון. בחירת אופן התמרון צריכה להיות מושפעת גם מיכולות האש. זהו בדיוק תפקידם של הקש”א או המס”ח. התוכניות איתן צריך לצאת הצק”ג להתקפה כוללות תוכנית אש, תוכנית אש לבידוד, תוכנית לאירוע מתפרץ ומזדמנות.
סיכום והמלצות
מבחינת בניין הכוח, יש לפעול בארבעה מישורים. בהיבט האימונים, יש לפעול להקטנת טווחי הבטיחות באימונים לצמצום הפער שנוצר בו האש הארטילרית אינה חלק אינטגרלי מהתמרון. שימוש בתחמושת העשנים והתאורות לחיזוק הבנת האפקטיביות שלהם. במישור השני, מערך הקישור (מפעילי האש) – המערך שאמון על הקשר הישיר עם המסתייע – לוקה בחסר במקצועיות ותמיכה מקצועית. קציני הקישור אינם מקצועיים במערך הקני, בבליסטיקה ובהפעלת אש בהקשרים מקצועיים שהינם שורשים בעמדה. מיקום הקש”א והמס”ח מעורער ונוצר מצב בו ההשפעה של הקצינים היא בהפעלת המערכות ואמצעי התקיפה המדויקים ונזנחו כמעט לגמרי יכולות הפעלת האש הסטטיסטית. יש לפתח קציני עמדה דרך תפקידי קישור על-מנת שיהיו בעלי יכולת השפעה והבנה של הצורך המבצעי.
המישור השלישי הוא האש המדויקת. אנחנו מחזקים את האש המדויקת, את תאי התקיפה, צוותי טרף ועוד, אך האויב כבר לא שם, בטח שלא בשדה הקרב הגדודי. האויב אורב בתווך התת קרקעי, באתרים רגישים ובשטחים בנויים בהם הוא מרגיש מוגן. לצק”ג שיוצא לקרב התקפה אין את היכולת, לא בזמן ולא במרחב, לעסוק בתקיפת אויב מדויק, זה לא רלוונטי בתמרון מהיר (בשלב השהייה או טיהור המרחב זה יותר רלוונטי). הוא צריך אש בעוצמה, למרחבים שבסבירות (ולא בוודאות) הוא מניח שם אויב. כך נלחמים וכך מנצחים. הסטטיסטיות של האש היא גם מה שמקנה לו יכולת להתריע בפני האויב מלבצע פעולה התקפית כנגד כוחותינו, משמעותה אי וודאות לאויב. המישור הרביעי והאחרון הוא חיזוק המודיעין בהכשרה. ניתוח יעדים והעסקת מטרות (לב מקצועו של מפעיל אש) חייב לקבל משנה תוקף והתאמה לשדה הקרב המודרני מרמת הצק”ג. זאת על מנת שבשדה הקרב יתכנן הקש”א את היעדים בכפר ויוכלו להפעיל עליהם את האש בצורה המיטבית תוך התחשבות בכלל המגבלות.
את תחום הפעלת הכוח אחלק לשלושה היבטים, כאשר הראשון הוא האפקטיביות המבצעית באש (אפקטיביות מבצעית מוגדרת כאיכות או המצב של כוח מצויד למלא משימה מוגדרת). האש הסטטיסטית הינה אמצעי הכרחי בלחימה. האפקטיביות שלה לפעמים מוטלת בספק אך חלק לא נכבד מהפעולות שצבא מבצע הן פעולות מנע ולא סיכול. ברובן המכריע, פעולות מנע אינן ניתנות למדידה באפקטיביות שלהן, וההיפך הוא הנכון, הן נמדדות רק באי הצלחתן למנוע. יש להגדיר בפקמ”ב החטיבתי והגדודי את אפקט המנע והעיכוב שהאש הסטטיסטית תאפשר לכוחותינו למנוע מהאויב. כך נמדדת לא רק האפקטיביות, אלא גם האפקטיביות המבצעית. זאת מאחר והיא מושגת גם על-ידי מקצוענות בהפעלת האש הסטטיסטית. ההמלצה היא לחשוב גם על אפקט המנע שיוצרת הפעלת אש בשלב התכנון. אם נפעיל אש סטטיסטית לשכונה מסוימת במהלך ההתקדמות של הכוח בשטח הבנוי, אנו נמנע מהאויב לפעול כנגדו באש או בתמרון מאותו אזור וזה אפקט משמעותי בכיבוש שטח.
ההיבט השני הוא אחריות המפקד. בסיכום “צוק איתן”, הגדיר מפקד אגד 282 את מדיניות האש כך: “ניסוח מדיניות האש העביר את משקל הכובד ההחלטה להפעלת אש אל ‘כתפי המפקד’ בהתמודדות עם אויב הפועל מתוך תווך אורבני בקרבת בלתי מעורבים ובתוך/מתוך אתרים רגישים”. מקווה אני שזה יהיה המצב ובאמת משקל הכובד להחלטה על הפעלת אש תונח על כתפי מפקד הצק”ג או הצק”ח. אך למרות ניסיון ההוראה המעודכנת שנכתבה לאחר “צוק איתן” במטרה לאפשר גמישות פעולה רחבה יותר, המצב שנתמודד מולו במלחמת לבנון השלישית הוא אותו מצב בדיוק. המסמך לא עונה על מורכבות שדה הקרב המודרני ואינו מאפשר למפקד בשטח לקבל החלטה יזומה מבלי שיהיה תחת אש. המלצתי היא להוריד את האישורים הפיקודים לרמת החטיבה, ולנסח מדיניות אש אוגדתית והוראות פתיחה באש חטיבתיים (המג”ד והמח”ט צריכים להכיר רק מדיניות אש ייעודית שתוגדר למרחב בו נלחמת האוגדה). כמו כן, יש להפסיק לדבר על השטח הבנוי כמקשה במסווה של בלתי מעורבים (בלתי מעורבים זה תוצר שנקבע על-ידי הכוחות בשטח).
ההיבט השלישי הוא התחשבות בפיזור הסטטיסטי כחלק מהשיקול בפריסה סוללות הארטילריה. אין דין הפעלת אש למרחק 10 ק”מ לזו של 20 ק”מ. נרצה למצות את האש בשטח הבנוי ולכן נרצה פיזור סטטיסטית בעל רדיוס מינימאלי.
לסיכום, לא ניתן להחליף את האש המסייעת לתמרון, האש הזולה והיעילה, בחימוש יוקרה. לעולם יתנהג האויב כפי שאנו איננו רוצים שיתנהג, ולכן לדיוק שבתקיפת מטרה חקורה, לא תמיד יש ערך משמעותי, וודאי שלא כך הדבר כאשר המטרה אינה מגובה בתצפית על-ידי כוחותינו.
נדרש מאתנו, חובשי כומתות הטורקיז, לפעול באופן מבצעי ומקצועי כחלק אינטגרלי מהתמרון. עלינו לשפר טווחים על מנת למזער את הפיזור, להניע סוללות כחלק מהצק”גים ולאפשר להגיע להישג מבצעי קוהרנטי עם מקסימום אבדות לאויב ומינימום אבדות לכוחותינו. על המשימה הזאת אנחנו מחויבים לחתום בנחישות ובמידתיות הנדרשת.
אציין שאינני מוטרד באופן משמעותי מהמצב הקיים. הסיבה לכך היא שביום ה”ע”, שעת ה”ש”, תחת האש והלחימה, נילחם כפי שנדרש. הצק”ג והצק”ח יתקפו שטחים בנויים באש כי האויב יגן נאמנה על מחוזו. כהרגלנו, נכתוב הנחיות והוראות בזמן לחימה, שיחזירו אותנו להילחם לפי התו”ל ולכן כל הבעיות שציינתי ימומשו ויכתבו בדם. חבל שכל זה יקרה אחרי שייפגעו כוחותינו ונאלץ לתקן את מה ניתן לעשות כבר עכשיו. למלחמה לא ניתן לצאת עם חצי צבא וחצי יכולת, צריך לצאת כדי להכריע ולנצח. האש הסטטיסטית מאפשרת לצק”ג לעמוד במשימתו בכל מקום ובכל זמן.