מתוך מאות הקלטות של קול ישראל בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, נשמע גם קולו של סא”ל נתי שרוני, מג”ד 871 – תותחים מתנייעים 155 מ”מ, שמתאר את קורותיו של הגדוד, אשר בקרבות הבקעת הרמה הסורית סייע באש לחטיבה 8 בכיבוש קלע וזעורה. סגנו של שרוני היה רס”ן שמעון בן דוד ז”ל, ומפקדי הסוללות היו סגן חיים זילבר וסגן אריאל יפו.
להלן תמלול דברי נתי שרוני שנמסרו לאחר המלחמה לרשת קול ישראל.
“ב-19 לחודש מאי, כאשר המתיחות כבר הייתה באוויר, נקרא הגדוד שלי שמפעיל את התותחים ארוכי הטווח ביותר שיש לנו, ועם הפגז בעל האפקט החזק ביותר שיש לנו – תותחי 155 מ”מ, להתייצבות. ההתייצבות הייתה יוצאת מן הכלל טובה. כל מי שהיה בארץ באותו זמן ומי שהיה בקו הבריאות התייצב, והגדוד הוכנס מיד לשגרת כוננות. שלא כיחידות אחרות שעוד ניתנה להן הזדמנות להתאמן, הוכנס הגדוד הזה לשגרת כוננות מידית עם גיוסו.
“הבעיה המרכזית הייתה להחדיר באנשים את התחושה של חשיבותה של גזרת הצפון מתוך ידיעה שהפעילות, באם תהיה ומתי שתהיה, תהיה בדרום. לחלק מהאנשים שעוד בשירות סדיר שירתו בגזרת הצפון, השתתפו בתקריות אש, ולקחו חלק בפעילות המבצעית השוטפת של הביטחון השוטף בפיקוד הצפון, לא היה צורך להסביר. והתברר לי מהר מאוד שגם ליתרת אנשי הגדוד, שהם כולם ללא יוצא מהכלל, פרט לי ולסגן מפקד הגדוד, שאנו אנשי שירות סדיר, הוברר מיד, וקל היה להחדיר להם את התחושה של המשימות המוטלות עלינו בפיקוד הצפון, המשימות המוטלות על הארטילריה בפיקוד הצפון. כי גם הגדוד הזה, גדוד המילואים, לקח חלק, היה מתוכנן לקחת חלק, וחי את חיי הביטחון השוטף של מרחב הפיקוד. ידענו שאנחנו הנשק ההתקפי המידי המסוגל לענות ולתת תגובה לפעילות ארטילריה ואש סורית, שאותה הכרנו מתקריות קודמות במרחב פיקוד הצפון – הנשק היחידי שמסוגל לתת תשובה לנזק הנגרם ולסבל הנגרם למערכת הישובים הצפופה לאורך גבול הגזרה הסורית.
“שגרת הכוננות שאליה הוכנסנו בפרק זמן המתיחות, איננה מאפיינת בדרך כלל את שגרת האימונים שאותם אנו עושים בזמן רגיעה. האימונים מכוונים יותר לקרב התנופה. וכאן מתוך הכרת הגזרה, מתוך הכרת האויב העומד ממול, ללא צורך לדרבן את האנשים, החלה פעילות התחפרות עמוקה שחסכה לנו חיי אדם בשלב מאוחר יותר. התחפרות, בין אם בידיים, בעזרת כלי חפירה, ובין אם בעזרת ציוד מכני הנדסי שניתן לנו, הוכנסו היחידות והוכנס הגדוד שלי לאדמה.
“הגדוד ישב במשק חוליות, הוא שדה נחמיה. הקשר ההדוק עם המשק נוצר כבר בשלב ראשון. ישבנו בתוך המשק, בין המשק לבין הירדן, הפכנו מיד לחלק בלתי נפרד של המשק, הרגשנו עצמנו כמשפחה אחת והמשק אימץ אותנו וראה בנו את בניו, הגיש לנו את מלוא העזרה, את מלוא הנכונות, עזר בכל מה שיכול רק לעזור, ועל זה תודת הגדוד למשק שדה נחמיה.
“שגרת הכוננות הזו לא רפתה עד לתחילת הפעילות בגזרת הדרום ב-5 ליוני. אחת הבעיות שהעיקו על האנשים ובכל שיחה העלו אותה – האם נתקוף ברמה הסורית? האם יקבל גם אויב זה את מה שמגיע לו? לא ידענו, ואחת הבעיות שהעיקה עלינו, על כולנו, הייתה האם נתקוף את הרמה הסורית.
דו-קרב ארטילרי
“ב-5 ביוני, פרט לפעילות אווירית, נורו על-ידי הסורים שני פגזים שסימלו את פתיחת האש הארטילרית בגזרה. ולמחרת, ה-6 ביוני, החלה פעילות אש בגזרה הסורית שהפכה להיות דו קרב ארטילרי קשה, שבה עמדו הגדודים תחת אש יעילה שהונחתה לתוך איזורי העמדות, פגעה ברכב, ברק”מ ובאנשים.
“המיקום שלנו שהיה קדומני ביותר, נתן לכל אחד מאתנו ולכל אחד מחיילי הגדוד את התחושה שהמענה היחידי פרט לפעילות חיל האוויר בגזרת הרמה הוא המענה הארטילרי. מענה האש, כאשר המטרות שחיפשנו והמטרות שהעסקנו, בין אם על ידי תצפיות קרקעיות ובין אם תצפיות אוויר, היו סוללות הארטילריה שהפגיזו את מערכת הישובים הצפופה, מוצבים על שפת הרמה שהעסיקו את הישובים באש שטוחת מסלול, וסוללות נ”מ בתצפית אשר הטרידו והפריעו לפעילות חיל האוויר.
“מתוך הכמות הגדולה של עשרות אלפי פגזים שנורו על-ידי הארטילריה בגזרת הפיקוד, חלק גדול נורה עד לתחילת הפעילות, עד לתחילת תקיפת הרמה, כמענה אש לשיתוק ארטילריית אויב, לשיתוק הגדודים שיירו על הרמה, על מערכת הישובים, ועל יחידות ומוצבים שנתפסו על-ידי כוחותינו.
“הגדוד, שהיה מורכב כולו מאנשי מילואים, היה מוכן מתוך הכרת הסורי לפעול גם תחת אש. אחד החששות שהעיקו על כולנו, עליי ועל חבר הקצינים – כיצד יגיב הגדוד וכיצד יפעל כאשר יעמוד תחת אש יעילה, אש שתפגע בשטח העמדה? האם היא תשתק את פעילות הגדוד, כיצד יגיבו האנשים לנפגעים וכיצד ימשיכו לפעול?
“לא אומר להפתעתי, אבל לשמחתי הרבה, האמון שהיה באנשים לא היה אמון שווא. אנשים פעלו תחת אש בצורה יוצאת מן הכלל. העמדה הגדודית שסרקתי אותה לאחר שהפעילות נפסקה הייתה זרועה ומלאה מכתשים של מאות פגזים שנפלו בין הקנים, ליד הקנים, ופגעו ברכב. בגדוד שלנו לא היו נפגעים. לא היו נפגעים משתי סיבות: משום שהגדוד היה מחופר היטב באדמה, וגם בשעה שלא היה מחופר, כלומר היה צריך לצאת מהחפירות לצורך פעולה, האנשים פעלו במסגרת הרק”מ והרכב פעילות דינמית, שהמחשבה שלהם לא הייתה נתונה באותו רגע לאש, אלא לאש שאותה הם צריכים לירות ולהפעיל.
“הדו-קרב הארטילרי הזה נמשך שלושה ימים. הלילות בדרך כלל היו שקטים. כשהייתי בערב אוסף את המפקדים ומסכם את היום, בודק את מערכת הפעילות, רואה מה קרה ומה צריך לתקן למחר – רק אז יכולנו להבין, קציני הגדוד ואני, עד כמה יפה, באיזו נכונות ובאיזו מסירות, באיזו הקרבה, עבדו חיילי הגדוד, גדודי כגדודים אחרים בגזרת פיקוד הצפון, תחת אש שסיכנה אותם ולא הפסיקו אף לרגע מביצוע המשימה של שיתוק סוללות אויב, סוללות ארטילריית אויב, שבמשך שלושת ימים אלה המטירו אש חזקה הן על מערכת הישובים והן על מערכת המוצבים ויחידות הארטילריה הפרוסות בגזרה כל כך קרוב אל קו הגבול ואל שפת הרמה.
“פגזי הארטילריה לא רק שהפריעו למערכת הפעילות, אלא גם שבדרך כלל היו מנתקים לנו את הקשר הקווי, היו פוגעים בקווים, בכבלים הטלפוניים, והיו משתקים את רשת הטלפונים בין היחידות.  ללא שום היסוס, בלי מחשבה שנייה, היו יוצאים הקוונים וקשרי המפקדה העיקרית ברגל תחת אש לתקן את הקווים. כששאלתי את ארנן, קצין ניהול האש של הגדוד: ארנן, מדוע הוצאת את האנשים לתקן את הקווים תחת האש למרות שהייתה לך מערכת אלחוטית רזרבית, אלטרנטיבית, שבה השתמשת? והתשובה הייתה טבעית לגמרי: לא הבנתי שיכול להיות אחרת.
“וגם תשובתם של הקוונים וגם תשובתו של גבי הייתה: לא הבנתי שאפשר אחרת. את הקשר הקווי צריך לתקן. ישבנו ליד הירדן, הנוף היה נהדר, המקום היה מרנין לב. כל מה שפגם בו היה עשן ההתפוצצויות, מכתשי פגזי האויב, והאש הסורית שהתלקחה מסביב.
“וכך נמשך עד יום ה’, 8 לחודש. ושוב אני אומר: הדבר היחידי שהטריד את האנשים – האם נספיק לפני תום הקרבות לתת לאויב הסורי ולגמול לו כגמולו? ובכל פעם, בכל שיחה עם האנשים, זה היה המוטו שעלה ללא הרף – האם גם אנחנו נפעל, האם גם אנחנו נשיב לאויב הסורי כגמולו?
“האמנו, רצינו להאמין, שנבצע. כששמענו ביום שישי בבוקר בחדשות שהסורים הסכימו להפסקת אש, ירד המוראל בין האנשים באופן מפתיע. מפל מתח כזה נוצר שהתחיל להתעורר בי החשש מה יקרה עכשיו מבחינת אחזקת הגדוד כמסגרת. רצינו לנקום בכל אותה אש ואבדות שנגרמו לנו על-ידי האויב הזה, אותו אויב שהוא היה למעשה הגורם שהחל בהתססה כולה ובמתיחות כולה ובמערכה כולה.
“ולמרות הפסקת האש, כשהחלה הפגזת הישובים בבוקר יום שישי על-ידי הסורים וניתנה הפקודה ללכת, עלה המתח מחדש לשיא. חיילי הגדוד היו כקפיץ עצור, וברגע ששחררת אותו החל הקפיץ הזה ללכת קדימה. אני, שנסעתי עם חטיבה משוריינת שעלתה לרמה (חטיבה 8, ש.מ) הראשונה שהחלה לטפס, קיבלתי לרשותי, לרשות החטיבה, שלושה גדודי ארטילריה לסייע לחטיבה הזו בביצוע משימותיה, בכיבוש מוצבים ובטיפוס לרמה הסורית: הגדוד שלי, גדוד מרגמות כבדות וגדוד שדה. שלושת הגדודים האלה סייעו לחטיבה המשוריינת בטיפוס לרמה.
העלייה לרמה
“עם גדוד הטנקים הראשון שהחל בטיפוס נסע אהוד (אברהמסון, קש”א גדוד 129, ש.מ). אהוד היה זה שהיה צריך להפעיל את אש הגדודים לטובת גדוד הטנקים המוביל, לטובת גדוד הטנקים שהיה צריך לפרוץ את הדרך, להתגבר על המוצבים לעבר זעורה על מנת לאפשר ליתרת החטיבה לעלות למעלה ולהשתלט על המוצבים על הרמה עצמה. הגדוד נתקל בלחימה קשה מאוד. שלושת הגדודים סייעו לו מרבית הזמן. מאות רבות של פגזים נורו על-ידי שלושת הגדודים האלה, כאשר שניים מהם עמדו מרבית הזמן תחת אש ארטילרית של אויב שהונחתה בצורה יעילה ביותר לתוך העמדות.
“האש הזו לא מנעה מבעד שני הגדודים האלה להמשיך ולפעול, להמשיך ולירות בקצב המרבי, בדיוק הרב ביותר ובתגובות יוצאות מן הכלל יפות לקריאות לאש של אהוד, לטובתו של גדוד הטנקים המוביל. מג”ד הטנקים (בירו, ש.מ) נפצע כבר בשלבים ראשונים. אהוד עצמו נפצע קל מאוחר יותר, ובקריאה אליי הוא הודיע לי – אני ממשיך לירות על כל מטרה שמתגלית על מנת לאפשר לטנקים שנשארו כשירים, שאינם פגועים, בין אם על-ידי הלחימה עם הקרקע ובין אם על-ידי הלחימה עם האויב, לחימה עקשנית ועיקשת, להמשיך ולהתקדם למעלה.
“במקרים בודדים לקחתי מרשותו של אהוד את אחד הגדודים, על מנת להעסיק מטרות שהפריעו ליתרת החטיבה בהתקדמותה אל עבר זעורה. אש ארטילרית רצופה של שלושה גדודי ארטילריה שלנו סייעו לחטיבה המשוריינת לעלות לרמה, כאשר לקראת ערב הגענו לקלע מרבית החטיבה, מול התנגדות חזקה מאוד, מול אש נ”ט שטוחת מסלול ואש נשק קל שטוחת מסלול, כאשר אש הארטילריה מסייעת לשיתוק, מסייעת לנטרול ומאפשרת לטנקים ולזחל”מים להגיע לרמה.
“זה היה יום קשה מאוד, יום שבו הגדודים ירו ללא הרף, סייעו ללא הרף, נקראו ממטרה למטרה, הגיבו ביעילות ללא הפסקה, במסירות יוצאת מן הכלל, כאשר אש ניתכת אליהם עד לשלבים די מאוחרים, עד שהגענו עם הכוחות הקדמיים למקומות בהם אנו סיכנו את פעילות הארטילריה הסורית ואז היא נפסקה כמעט כולה.
“למחרת היום, החלו הגדודים בטיפוס על הרמה בעקבות החטיבה, כשזו החלה בהתקדמותה, ומתרחקת מהטווחים בהם אנו יכולים לסייע לה. המלחמה של גדודי הארטילריה בטיפוס על הרמה הייתה מלחמה עם הקרקע בשלב ראשון, על מנת להיות מסוגלים להתחבר לחטיבה ולהצטרף אליה. עם העלייה לרמה נקראנו שוב מספר פעמים להנחית אש על-מנת לשתק קיני התנגדות אחרונים, כאשר המטרה האחרונה עליה הנחתנו אש הייתה קונייטרה, שבה למעשה הסתיימה הלחימה של החטיבה עמה אני פעלתי, הלחימה שלטובתה מרבית הזמן סייע גם הגדוד שלי.
“כשאני מנסה לסכם לעצמי כיצד פעל הגדוד, באיזו נכונות הוא עבד, באיזו הקרבה, ללא שום צל של מחשבה מה יקרה לי, אלא המחשבה היחידה שהאירה לפניו הייתה תמיד ביצוע משימה של הנחתת אש, ידענו כל הזמן שאנחנו הזרוע, או החיל היחידי פרט לחיל האוויר, שייתן מענה – ומענה טוב, לארטילריה הסורית. וכשבדקתי את הפגיעות באותן מטרות שהגדוד העסיק וראיתי איזה תוצאות הגדוד השיג, ואיזה תוצאות השיגו יתר גדודי הארטילריה, כשהם יורים על תותחי אויב, על מוצבי אויב, ועל סוללות נגד מטוסים של האויב, הבנתי רק אז עד כמה השגנו ומה היו הישגי היחידות, עד כמה זה עזר, גם בשלבים של שיתוק האש הסורית לפני התקיפה וגם בסיוע לתקיפה ובעלייה לרמה.
“בהזדמנות הראשונה כשחזרתי לעמדת הגדוד, אחרי שכבר היינו למעלה והקרבות השתתקו והפסקת האש נכנסה לתוקפה, פני האנשים זרחו מאושר. ההזדמנות שהייתה להחזיר לאויב הזה כגמולו. נוצרה מין אחווה באנשים, נוצרה מין קירבה כזו באנשים, שרק מלחמה, ואני מאמין שרק מלחמה מן הסוג הזה, יכולה ליצור. אנשי המילואים – במרביתם צעירים, אבל יש גם אחוז די ניכר של אנשים מבוגרים – נוצר ביניהם קשר ללא הבדל גיל, ללא הבדל מקום מגורים, וללא היכרות מוקדמת כי חלק מהאנשים הוזרם לגדוד עוד לפני תחילת המלחמה כהשלמה וכתגבורת צעירה של אנשים שהשתחררו זה עתה. נוצר קשר הדוק בין אנשים שמשרתים כבר למעלה מעשר שנים בשירות המילואים, לבין אנשים שזו להם השנה הראשונה. נוצרה אחוות לוחמים שקשרה את הגדוד הזה למשפחה אחת”.