עבור סא”ל צבי ארדן (36) מרעננה, המילים “הגנה על הבית” הן לא קלישאה. “בכל יום ראשון שבו אני נוסע מהבית לבסיס, ה’ווייז’ מראה שיש לי פחות מעשרים דקות נסיעה – ואיזה הבדל זה בעולמות”, הוא אומר. “הגדוד שלי יושב באזור קלקיליה ומגן על השטח מאלפי מנשה ועד קדומים. זאת תחושה ייחודית ומדהימה לעשות משימה שמשפיעה כל כך על העורף, על האישה והילדים”.
סא”ל ארדן הוא מפקד גדוד 55 בעוצבת עמוד האש של חיל התותחנים. חיל, שאמנם סובל ממחסור ביחסי ציבור, אבל לא בגאוות יחידה. “זה חיל נהדר”, הוא אומר. “הוא גם עוסק בלחימה וגם נותן דגש על המרכיב האנושי. זה חיל שמשלב יכולות תקשורת ואמצעי לחימה מתוחכמים, מכ”מים, מטוסים ללא טייס ועוד מגוון אמצעים שהם בחזית הטכנולוגיה”.
ועדיין, מדובר בחיל נטול הילה. “יש הרבה חוסר ידע. הסמל של התותחנים הוא תותח נגרר והרבה אנשים חושבים שכך החייל נראה עד היום, אבל הוא הפך את פניו. אנחנו רואים שינוי בחבר’ה שמגיעים אליו. הגדוד שלי מונה 400 לוחמים ומפקדים, אנשים איכותיים שהם מלח הארץ והם גאים במה שהם עושים”.
שמענו הרבה על חיל התותחנים דווקא במלחמת לבנון השנייה. בכלי התקשורת חזרו ודיווחו על אלפי טילים שנורים, ולא תמיד היה ברור לאזרח הקטן מה זה אומר ועד כמה כל הירי הזה משמעותי.
“אנחנו מדברים בכמויות כי זה נשק סטטיסטי, וכל מי ששמע פעם פגז נופל מטרים ממנו יודע איזו רעידה זה מביא בכל המרחב. במלחמת לבנון הפילו אש על מטרות שאולי היה נכון להפעיל מולן נשק מדויק ולא ארטילריה, ומאז המלחמה למדנו יותר טוב על איזה מטרות מפעילים איזה נשק. הארטילריה היא נשק עוצמתי, גם אם לא מדויק, וכשיורים 10-20 פגזים לכיוון מסוים, אף אחד לא יכול להישאר באזור. מצד שני יש לנו גם נשק שיודע להיכנס בתוך חלון של בניין”.
סא”ל ארדן גאה במיוחד בתפקודו של הגדוד במבצע “צוק איתן”. “ב’צוק איתן’ הגדוד שלנו היה הגדוד הדרומי ביותר, סמוך לרצועת עזה, ירה מעל 11,000 פגזים וסייע בלחימה – כולל בקרב בסג’עייה באירוע החטיפה. בעקבות הלחימה הגדוד קיבל מהרמטכ”ל תעודת הוקרה על חתירה למגע, דייקנות ואיכות הירי וזאת הייתה הפעם הראשונה שתעודה כזאת מוענקת לגדוד תותחנים”.
האויבים שלנו מתחבאים בין אוכלוסייה אזרחית חפה מפשע. איך מצליחים להימנע או לצמצם פגיעה בהם?
“לנו מאוד חשוב שמי שיורה או פוגע בחיילים או אזרחים שלנו יותקף, ובעוצמה, והדבר החכם הוא לבחור את האמצעי הנכון בשביל להגיב. יש לנו טווחים שמוגדרים כטווחי בטיחות, הקנים שלנו מכוילים, וכשמגדירים לנו מרחק משטח בנוי אנחנו לא חורגים. מי שמפעיל את התותח יודע איפה יש בית חולים או בית ספר. זאת המקצועיות שלנו – לדעת לפגוע במי שצריך”.
כששואלים את סא”ל צבי לגבי פרשת החייל היורה בחברון ואיך מוודאים שהיא לא תקרה אצלם, תגובתו חד משמעית. “אצלנו בגדוד אין חייל מבולבל והם יודעים מתי לפתוח באש”, הוא אומר בהחלטיות. “אחרי האירוע בחברון היה לי חשוב לדבר איתם והופתעתי לטובה מאיך שהם הבינו אותו”.
סא”ל ארדן מודה שלא תמיד חשב להיות איש קבע. “רק ככל שהמשכתי בצבא והכרתי את המורכבות והאתגרים הבנתי שזה המקום שלי”, הוא אומר. 
ומה אומרת על כך המשפחה? אשתך?
“אין דרך טובה להכין את המשפחה לזה ולא הייתי יכול לעשות את התפקיד הזה בלעדי אשתי כי זה נטל ששני בני הזוג לוקחים על עצמם. אתה במשימות מסכנות חיים ובבית האישה עם נטל גידול הילד שלנו, אביתר, ואני מצדיע לה. גם החיילים היו רוצים להיות יותר בבית אבל הם מבינים את השליחות. את ראש השנה חגגנו יחד, כ-100 לוחמים. המשפחה שלי הגיעה, והרגשתי שזאת המשפחה השנייה שלי”.
 
כתבה זו פורסמה לראשונה בעיתון “קול רענן” ובאתר “לוקאל”.