ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ז, טקס הדלקת המשואות. שש משואות הועלו לזכרם של ששת המיליונים אחיותינו ואחינו שנרצחו בידי הגרמנים ועוזריהם, ולכבודם של ניצולי השואה ששיקמו את חייהם והשתתפו במאמץ לביסוסה ולבנייתה של המדינה והיו שותפים מרכזיים בשימור זיכרון השואה והנחלתו לדורות הבאים.
ראשון מדליקי המשואות היה אל”מ (מיל’) משה העליון.

משה העליון נולד ב-1925 בסלוניקי שביוון לאביו אליהו, מנהל חשבונות, ולאמו רחל.
באפריל 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי ולאחר ימים ספורים נפטר האב. ב-7 באפריל 1943 הועלו משה, אמו, אחותו אסתר-נינה והמשפחה המורחבת לרכבת והוסעו בקרונות בהמות לאושוויץ. כל בני משפחתו המורחבת של משה נרצחו במחנה. משה היה באושוויץ עד ינואר 1945 עת פונה המחנה. לאחר צעדת המוות הגיע למחנה מטהאוזן באוסטריה. הוא שהה בשני מחנות נוספים באוסטריה עד 6 במאי 1945 עת שוחרר במחנה אבנזה. למחנה נכנסו שלושה טנקים אמריקניים, כשעל אחד מהם התנוסס דגל יוון. יוצאי יוון, יהודים ונוצרים, פרצו בשירה אדירה של ההמנון היווני (“שלום לך, שלום לך חירות”).
לאחר המלחמה, החליט משה לעלות לארץ ישראל. ביוני 1946 הגיע לארץ באניית המעפילים “יאשיה וודג’ווד”.
העליון גויס לחיל התותחנים ב-19 באפריל 1948 במחנה יונה בתל אביב. בבסיס החיל בפרדס כ”ץ הוכשר כע”ק (“עוזר קצין” = משנה טכני). הוא לחם במלחמת העצמאות במבצע “ברוש” בקרב על משמר הירדן ונפצע בהכנות למבצע “חירם”. לאחר המלחמה, סיים קורס יסוד לקציני חת”ם מחזור ד’ כחניך מצטיין (ביחד אתו סיימו גם דוד ירקוני ז”ל, עמיאל לווין ז”ל, יוחנן בן דוד ז”ל וייבדלו לחיים ארוכים פרופ’ אמנון רובינשטיין ואריאל פורת). משה שירת בגמ”כ 332, גדוד המרגמות האורגאני של חטיבת “גבעתי” תש”ח, ולאחר מכן הועבר למפקדת קתמ”ר, למפקדת גדנ”ע תותחנים, אך לא הספיק לשרת בתפקיד. הוא הועבר לגדוד איכון (להחליף זמנית את המג”ד והסמג”ד שנפלו למשכב) לתקופה “קצרה” שנמשכה כחמש עשרה שנה, אותה סיים כמפקד הגדוד. במלחמת ששת הימים שימש קמב”ץ סיוע של חטיבת “גולני”. את שירות הקבע שלו סיים כמפקד ענף אימון יחידות בבה”ד 9, כאשר לקראת תום שירות הקבע חזר לגדוד איכון. הוא שירת בקבע 20 שנה ועבר לעבוד במערכת הביטחון. בשירות המילואים הועלה לדרגת אלוף משנה. לאחר תום שירות ביטחון, שימש במשך 17 שנים כראש המערכת של “תמיד תותחן” וכחבר בוועד עמותת “יד התותחנים”. בשנת 2006 השתתף במשלחת צה”ל ל”מצעד החיים”, כאיש עדות במדים.

מאז שחרורו משירות ביטחון, החל משה לטפל בענייני ניצולי שואה, להנצחת מורשת יהדות יוון ולמאבק בהכחשת השואה. הוא היה חבר בוועד הבינלאומי של אסירי אושוויץ, חבר בהנהלת יד ושם, ממלא מקום יו”ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ובוועד המנהל של הקרן לרווחת ניצולי השואה. במשך 15 שנה היה יו”ר ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בישראל, והיום הוא נשיא הכבוד.
משה כתב את תולדותיו בשואה בספר “מצרי שאול”. הוא כתב ספר שירה בשם “במחנות המוות”, ובו שלוש פואמות. אחת מהן, אותה גם הלחין, מוקדשת לזכר אחותו הצעירה נינה. בהקדשה לשיר הזה כתב:
“לנינה אחותי
שאותה חיות הובילו
ובהגיעה ללאגר
אל הכיבשן הטילו”
משה שימש איש עדות במשלחות צה”ל ובתי ספר בביקוריהן במחנות בפולין. הוא מרצה את קורותיו בעברית, ביוונית, בלאדינו, בצרפתית ובאנגלית לקבוצות שונות מהארץ ומחו”ל.
למשה ולרעייתו חנה ז”ל נולדו בת ובן, שישה נכדים וחמישה נינים.