רס”ן קרלו שגב ז”ל, ששירת כסגן מפקד גדוד (סמג”ד) “שפיפון” בחיל התותחנים, היה עילוי – כולם נהגו לחזות שבמרוצות השנים יהפוך לאחד מן הבכירים בחיל. בסוף חודש מאי 1967, ירד הגדוד בפיקודו של רס”ן שגב ז”ל לשטח כינוס באזור הר צניפים בדרום. במכתבו האחרון למג”ד שהיה בחזית הצפונית עולה תמונת מצב הגדוד, רגע לפני פרוץ המלחמה. “כל התומ”תים וכלי הרכב תקינים ומצבם טוב. החיילים עם מורל גבוה וקיבלתי אישור מהמח”ט להתאמן במקום”, כותב רס”ן שגב ז”ל. “אסתפק בדו”ח זה בתקווה להתראות בקרוב”. רס”ן שגב ז”ל נפל ביום השישי והאחרון למלחמה, ב-10 ביוני 1967, יחד עם שניים מחייליו: סרן עמוס (טינו) חביב ז”ל וסמ”ר חנניה עזריאל ז”ל. בשלב זה, נגמר הדלק ברכבים של הגדוד. הם היו ליד המיתלה, והבחינו כי בבריחתם, השאירו המצרים משאיות מלאות דלק. על פי כל הדעות, ניתן להשתמש בדלק על מנת להמשיך בלחימה. בתחילת המלחמה נודע לצה”ל כי המצרים מלכדו את רכביהם, דבר שגבה מחיר כבד בנפש. כדי להתגבר על הקושי, נשלחו אנשי הנדסה קרבית לסרוק את המשאיות על מנת לוודא שאין בהן מטענים העלולים לפגוע בכוחות צה”ל. רס”ן שגב קיבל אישור ש”השטח נקי”, אך דקות ספורות לאחר מכן נגדעו חייו בפיצוץ המשאיות – שהכילו כ-10 טון חומר נפץ.
אהבה של אח גדול
רס”ן שגב עלה לארץ עם משפחתו מלוב כשהיה נער, בן למשפחה אמידה בת עשרה ילדים. כשהגיע המשפחה לארץ נהפכה הקערה על פיה, ובני המשפחה נאלצו לגור באוהלים במעברה. “כשהוא היה מפקד היו לו חיילים בודדים שהיו במצב כלכלי קשה. הוא ידע מה הם עוברים כי כשהגענו לארץ היינו בדיוק במצב הזה”, מספר אחיו של רס”ן קרלו שגב, ארמנדו. “הוא היה משחרר אותם ללכת לעבוד ולחזור אחרי כמה ימים כדי לעזור למשפחה. הוא היה אהוב על חייליו ומפקדיו והצטיין בכל דבר שעשה”.
רס”ן שגב ז”ל התגייס לצבא בשמו המקורי, קרלו סבג – שם אותו החליף לאחר שנתבקש לנסוע לצרפת ולבחון את התומ”תים הראשונים שרכש צה”ל. “אמרו לו שסבג זה שם טוניסאי-מרוקאי ולא רצו לעורר את תשומת ליבם של הצרפתים, לכן הוא החליף לשם המשפחה ‘שגב'”, מספר ארמנדו. “אחרי שהוא נהרג, החלפנו כולנו את שם המשפחה ל’שגב’ – כולל המשפחה המורחבת שלנו. רצינו להמשיך את המורשת שלו ולזכור אותו”, מוסיף. “קרלו הוא נושא כאוב במשפחה שלנו, הוא היה אח מאוד יקר”. הפצע כואב ועמוק בבית משפחת שגב והחזרה לשגרה היא קשה מנשוא. “אימי לקחה את זה מאוד ללב ואפילו לא הלכה לחתונה של אחותנו”, מספר ארמנדו. “גם היום, אחרי 50 שנה, לפעמים אני בוכה. לאחי הגדול מריו זה הכי קשה, היה ביניהם קשר מיוחד. מריו כל שבועיים בירושלים בקבר שלו”, מוסיף. מריו שגב הוא האח הבוגר במשפחה, שפצעו הפתוח בעקבות האובדן לא נרפא עד היום. “מריו היה הולך לכל הטקסים ולכל האזכרות, אפילו שעברו חמישים שנה ולמרות שלפעמים נעשו במקומות מרוחקים בארץ”, מספר בנו של רס”ן שגב ז”ל, הראל, שנולד כמה חודשים לאחר מות אביו. “מריו עושה מעין פעולת הנצחה אישית. כשרואים אותו ליד הקבר של אבא, נדמה שזה קרה ממש עכשיו, היום הוא בן 90 אך לנצח תהיה את אותה אהבה חזקה ששררה ביניהם”, משתף. כשמשפחתו של רס”ן שגב ז”ל הגיעה לארץ, הם חיו באוהלים והוא נאלץ להכין שיעורים על גיגית אלומיניום הפוכה, ששימשה לו שולחן כתיבה. “באמצע הלילה מריו היה חוזר מעבודתו כנהג ורואה את אבי מכין שיעורים לאור עששית”, מספר הראל בזמן שהוא מדפדף במחברת המתמטיקה של אביו. אפילו מהמחברת, המהודרת בכריכה קשיחה ומכילה בתוכה משוואות הכתובות בכתב מופתי, ניתן ללמוד על אופיו של רס”ן קרלו שגב ז”ל, שהיה מדויק ומסודר.
את אשתו, נויה שגב ז”ל, פגש רס”ן שגב ז”ל בהיותו תלמיד ב”גימנסיה הראלית” בראשון לציון. “אמא שלי הייתה דור חמישי בארץ, הם נפגשו לראשונה בבית הספר ומיד נוצר חיבור. הוא היה ספרדי יפה תואר ואהוב מאוד, גם על המורים וגם על הבנות”, מספר הראל. “אבא שלי התגייס לתותחנים ושם התחיל את הקריירה הצבאית שלו”, מוסיף. “רוב הזמן הוא לא היה בבית, הוא היה איש שטח ועשייה ומאוד דאג לחיילים שלו. היו לו חיילים ממשפחות מאוד קשות והוא חיבק את כולם, הוא נהג לגייס תרומות כדי שתמיד תהיה ארוחה חמה לחיילים, הוא דאג גם לכלכלת חייליו. הוא הפך לדמות אבהית בשביל הרבה חיילים”, משתף הראל.
באותם ימים, רס”ן שגב ז”ל ואשתו נויה תקשרו באמצעות מכתבים. “יש לי הרבה מכתבי אהבה שכתבו אחד לשנייה. הם נשענו אחד על השנייה, הוא ידע שאמא שלי לוקחת פיקוד על הבית ושהוא יכול להיות בשטח”, אומר הראל.
רס”ן קרלו שגב ז”ל היה בן 29 במותו. “כמות העשייה שלו הייתה עצומה, אני כמעט בן 50 ולא הספקתי לעשות חצי ממה שהוא עשה. לעיתים, אני מרגיש שיש לו השפעה על החלטות שאני עושה בחיים”, משתף הראל. “הוא רצה ללמוד בטכניון הנדסה וזה מה שעשיתי, הגשמתי את החלום שלו”, מוסיף.

חיפשתי אותו בחלום
גם בילדיו, רואה הראל שגב מעט מאביו. “הילדים שלי ירשו ממנו את כישרון הציור בו אני לא התברכתי. הוא צייר ציורים מדהימים”, מספר הראל. “כשהייתי ילד הקדשתי המון זמן למחשבות על איך אבא שלי היה מתנהג או מה הוא היה עושה. זה לחיות בסרט שאבא שלך היה עילוי בכל, אז כל הזמן אני מסתכל ומשווה”, מוסיף. כשהיה צעיר, לפעמים היה מגיע אליו אביו בחלומותיו. “החלום הראשון שחלמתי עליו היה על ההתפוצצות, בעיקר כי לא הבנתי איך זה יכול להיות. בחלום, הייתי במדבר מיד אחרי ההתפוצצות וחיפשתי אותו. לא מצאתי ולכן השארתי לו פתק מתחת לאבן. הייתי אז בן 7”, משתף הראל.
גם לפני הגיוס רצה הראל ללכת בעקבות אביו. “אבי רצה להיות טייס והחלטתי שזה מה שאני אשאף לעשות. רבתי על זה עם אמא שלי כי היא הייתה צריכה לחתום שהיא מאשרת והיא לא הייתה מוכנה”, אומר הראל. “מבחינתה העולם עצר כשאבא שלי נהרג, היא נשארה בחורה בת 24 בהריון עם ילדה קטנה, החיים לא היו קלים כאם חד הורית”, מוסיף. “את החיים שלה היא לא המשיכה, היא חיה בעיקר בשבילי ובשביל אחותי בושמת, זה היה סוג של ציווי שהיא קיבלה מאבי. היא הייתה בת 50 כשהיא נפטרה, היא הביאה אותנו לנקודה מסוימת בה היא הרגישה שקיבלנו כל מה שאנחנו צריכים, ואז היא הצטרפה לאבא”.
אפילו שהוא לא היה שם כשנולד, קרלו תמיד היה חלק מחייו של הראל. “הוא לא היה אבא קל כי הוא הציב רף מאוד גבוה. אני רואה את היחסים עם הבן שלי אורי, קל לו לראות את החוסרים שבי, הוא יודע שלפעמים אין לי סבלנות, לפעמים אני קצר רוח, הוא רואה אותי כבן אדם”, אומר הראל. “אני ראיתי את אבא שלי כשלמות, וכשזה כך אתה כל הזמן מנסה להשוות את עצמך למשהו בלתי אפשרי”, מוסיף. “אחרי שמישהו מת אומרים עליו רק את הדברים הטובים, כל הדברים הרעים נעלמים. אני בטוח שגם אבא שלי היה עצבני, אבל לא ראיתי את זה. אז הייתה לי מערכת יחסים לא קלה אבל הוא תמיד היה שם”, ממשיך הראל. “למרות שהוא מת, יש לו ילדים ונכדים, אני מרגיש שזו מעין תקומה, שיש לו המשכיות”.
***
כתבה זו פורסמה לראשונה בעיתון במחנה, אתר צה”ל