“אני חושב שצריך לטפל בעניין הזה, ולסיים אותו מהר ככל האפשר. איך לסיים את זה? את זה כבר נשאיר לחכמים יותר. בעיקרון צריך לסיים את זה. זה לא אהוד, אף אחד לא אוהב את זה, זה לא בריא ומזיק. הרבה אנשים נפגעו בגלל שעשו מעשים הומניים של השכנת שלום בין שניים, דרוזים ונוצרים. לך תסביר אחר כך לאימא שבנה נפצע כתוצאה ממעשה הומני שעשה – את מי זה מעניין?” (סא”ל יאיר זינר ז”ל בראיון לערוץ הראשון, 1984)
הוא היה אז בן 30, סגן מפקד אגד ארטילרי בחיל התותחנים, כשהצליח לתאר במילותיו החדות והמדויקות את המציאות המורכבת והקשה של הבוץ הלבנוני, בשנים שאחרי מבצע שלום הגליל. זו לא הייתה המלחמה הראשונה של זינר, שנולד ב-1954 ביפו, בן לנחמה ושמריהו. אחרי שהשלים את לימודי התיכון בבית הספר העירוני-דתי בראשון לציון, לשם עבר עם משפחתו כילד, הוא התגייס לחיל התותחנים בשלהי 1972 – וכשפרצה מלחמת הכיפורים היה כבר בעיצומו של קורס מפקדים.
עם שוך הקרבות יצא לקורס קצינים ושובץ לשירות בסיני. ב-1982, ימים ספורים לפני שהחל מבצע שלום הגליל – לימים מלחמת לבנון הראשונה – מונה למפקד גדוד. את מלאכתו – בשגרה ובלחימה – ביצע בביטחון ובמסירות, ולא פעם סיכן את חייו למען חבריו לנשק. זינר הקפיד לערוך ביקורים תכופים אצל משפחות שכולות, ופקד על חייליו לבקר פצועים בדרכם הביתה. בהמשך יצא זינר ללימודים אקדמיים באוניברסיטת תל אביב, בחוג להיסטוריה, וכשחזר לשירות מונה לסגן מפקד אגד ארטילרי.
“הוא היה איש צבא בכל רמ”ח איבריו – בגיל 28 כבר היה מפקד גדוד וכולם ניבאו לו גדולות”, מספר אחיו הצעיר אסף, שהיה בן 14 כשיאיר נהרג. “הוא הוביל את כל הבית לרוח של שירות צבאי – בזכותו גם אני ואחותי הגענו לדרגת סגן-אלוף”.
אחד הזיכרונות האחרונים של אסף מאחיו הוא מחגיגות הבר-מצווה שלו בחצר בית המשפחה: “בתקופה של לבנון, חיילים ומפקדים לא חזרו הרבה הביתה. כמעט לא ראינו אותו וגם כשהיה מתקשר מלבנון היו רעשים קשים ברקע. אבל לבר מצווה שלי הוא הצליח להגיע – במדי ב’ מאובקים, עם נשק. היום אני חושב הרבה על הניגוד הזה בין המקום שממנו הגיע לשמחה של הבר-מצווה”.
גם יאיר התייחס לניגוד הזה בברכה שהקדיש לאחיו הצעיר, בן הזקונים של משפחת זינר: “אני מגיע ממקום שאין בו ערך לחיי אדם – ומי שמכיר את הדברים האלה, יכול לאחל רק את האיחול הזה לאחיו: שכשיגיע לצבא, יפטרו אותו. לא בגלל פטור או בגלל כושר לקוי, אלא בגלל שיהיה שלום באזור. אני מאחל לכולנו שלום”.
בספטמבר 1984, במהלך תרגיל בצפון, נסע זינר לנקודה גבוהה על מנת לצפות באגד המתאמן. קצין המבצעים שהתלווה אליו התיישב על כיסא הנהג, אבל זינר מחה: “אתה נשוי עם ילדים – אני נוהג”. בזמן הנסיעה עלה הרכב על מוקש, וזינר נפצע באורח קשה. במשך יומיים נלחם על חייו בבית החולים רמב”ם בחיפה, עד שלבסוף נפטר בט”ו באלול תשמ”ד (12 בספטמבר 1984). הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בראשון לציון.
כמה חודשים לאחר מותו, הגיעה לידי המשפחה קלטת וידאו ובה הראיון שנערך עבור הערוץ הראשון. הכתבה שודרה במקור בערב שבת – כך שהמשפחה הדתית לא ראתה אותו בזמן אמת. רק כשהגיעה הקלטת, שהפכה לזיכרון המוחשי האחרון מיאיר, זכו לראות אותו מסביר את הנעשה בצפון: “מהרגע שצה”ל נכנס לפה הופר האיזון. צה”ל בא לעזרתם של הנוצרים, שהרגישו שיש צבא רציני מאחוריהם, והם החליטו לחזור לכפרים, מה שהחל את המהומות. על אורך הזמן שאנחנו פה, אם זה בסדר או לא – בסוף ישפטו אחרים”.
כשנשאל על ידי הכתב האם השהייה בלבנון מעוררת בעיות מורליות ביחידתו, השיב זינר: “יש בעיות כמובן אצלי ביחידה. יש חתך של כל עם ישראל מבחינת החיילים, גם במוטיבציה, גם במקומות המגורים, וגם בחברות שמהן הם מגיעים. באופן אוטומטי זה משפיע. מי שחזק מחזיק, וצריך לעיתים ליישר את השורות – זה תפקידם הבסיסי של המפקדים. לדבר עם החיילים, לסייע להם מבחינה נפשית יותר מאשר פיזית”.
“מרים גלזר-תעסה, שכיהנה אז כחברת כנסת מטעם הליכוד ולקחה גם היא חלק בכתבה, הצליחה לסייע לנו להגיע לערוץ הראשון ולקבל את הקלטת”, נזכר אסף. “זה היה מאוד מרגש לצפות בזה – ובעיקר לא מובן מאליו לראות את יאיר מופיע בטלוויזיה. באותה תקופה, הייתה בעיה גדולה בשמירת האיזון בין הדרוזים לנוצרים בדרום לבנון, ויאיר מצא את עצמו משכין שלום”.
עד היום נוהגים בני המשפחה להתכנס אחת לשנה עם חבריו ופקודיו של יאיר ולצפות בכתבה. “אני כבר יודע את הסרט הזה בעל פה”, מסכם אסף, “יאיר מדבר שם מדהים, רהוט וחזק”.
צפו בראיון עם סא”ל יאיר זינר ז”ל:

הכתבה פורסמה לראשונה במסגרת פרויקט “זיכרון אחרון” באתר Ynet.