“עברתי את מלחמת יום הכיפורים בסיני עם חטיבה 14 . הייתה שםסדרת קרבות נוראיים, אבל הקרב בעין זחלתא היה עבורי חמור בהרבה. לא האמנתי שנצא ממנו בחיים”, אומר אל”מ )מיל'( שמעון בן מימון, ששימש כקצין האג”ם של חטיבת השריון 500 במלחמת של”ג. “הירי שהפעיל בוסי )רמי בוסי – מס”ח החטיבה במלחמה( במשך כחצי שעה, הציל אותנו. נדרתי אז נדר, שלכל מקום שבוסי מזעיק אותי, אני מתייצב” אומר בן מימון.
אל”מ )מיל'( רמי בוסי היה חניך בפו”מ, כשהוזעק לשמש כמס”ח לחטיבת השריון עם פרוץ המלחמה. “אני הייתי באווירה השאננה של פו”מ עדיין. סגן הקתמ”ר, תא”ל רמי זיו ז”ל, אמר לי – תמצא אותם
ותצטרף אליהם דחוף, הם אמורים לצאת להתקפה, והמס”ח שלהם לא חזר מחו”ל עדיין. לקח לי יומיים עד שהגעתי לחטיבה”.”לא הכרתי אף אחד, לא את צוות נגמ”ש המס”ח שקיבלתי לרשותי, לא את הקש”אים, לא את המג”דים, לא את מפקד החטיבה, האלוף )לימים( דורון רובין, וגם לא את המשימה הצפויה. למעשה, הצטרפתי אליהם בתנועה. לשמחתי, הגדוד שהועמד לרשותי היה איל שבעברי שימשתי בו כסמג”ד”.

משימת האוגדה, באמצעות חטיבת החוד 500 , הייתה לנוע במהירות בצירי הרי השוף ולהשתלט על כביש בירות – דמשק במגמה לכתר את הבירה הלבנונית ממזרח. “בהגיענו לוואדי החוצה את הכפר עין זחלתא, הכוח הקדמי, שכלל פלוגת חי”ר ומספר טנקים, נתקל לפתע בירי טנקים סוריים, לראשונה במלחמה”, מספר רמי בוסי. “היו נפגעים והמח”ט דורון רובין החליט לעצור ולבצע הערכת מצב מחודשת של אופי ההתקפה והמשך הלחימה”.
“ביקשתי מבן מימון לטווח מספר מטרות אש בסביבתנו, שיכלו להוות סכנה. התעקשתי להפעיל גם אש לתכלית באופן מבוקר, קנה-קנה, כולל בקרבה מסוכנת לכוחותינו, על מנת לוודא שאכן
הכל יופעל כיאות”, מציין בוסי. “היה שקט בגזרה, ממש שלווה פסטורלית כזו בתום מספר ימי
לחימה. היינו עייפים ונשכבנו לישון”, נזכר בן מימון, “אבל בוסי לא כוחות השריון באזור החוף.
הלך לישון. הוא עלה לתצפית גבוהה יותר והיה מוכן ודרוך לבאות. עם עלות השחר החלה פתאום התקפה רצחנית עלינו, שכללה נשק קל ונשק נ.ט. לנו בחפ”ק החטיבתי לא היו נפגעים, אבל טנקים אחרים שהיו חשופים יותר נפגעו והחלו לבעור. “בוסי נתן פקודת אש מידית. הרעשה ארטילרית כזו לא הכרתי מעודי, גם לא מניסיוני במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום. הסורים, להפתעתנו, הפסיקו לירות. לאחר מספר דקות בוסי מתקשר אלי: ‘אולר כאן מעיל’. אני מנחית עליהם עשן מתפוצץ מעורב. לא הבנתי אז את הקודים המקצועיים של התותחנים. מאוחר יותר הבנתי איזו תכנית אש חכמה בוסי הפעיל. סמוך לכוחותינו הוא הפעיל את פגזי העשן המתפוצץ, ובקו השני, רחוק יותר מכוחותינו, הנחית את פגזי הנפיץ המסוכנים”.
כשהחל הירי, בוסי היה במרחק של כ 20- מטרים מהנגמ”ש שלו. “רצתי כמו מטורף בין הכדורים. למזלי, ידית מכשיר הקשר הייתה בחוץ, על דופן הנגמ”ש – צעקתי בקשר לגדוד איל את מילות ההפעלה, מילה לכל סוללה: ‘אבץ’ ‘ברזל’ ‘נחושת’. לא עברו שניות בודדות וראיתי את הפגזים שלנו חולפים מעל ראשי, ופוגעים בסורים.” אל”מ )מיל'( יעקב בן קיקי, שהיה מג”ד איל ונענה לפקודות האש של בוסי, מספר: “עד קרב עין זחלתא התקדמנו ללא בעיות, גם הירי שלנו היה מזערי. כששמענו ברשתות הקשר את מאיר רן, קצין האג”מ של האגד הארטילרי 215 , הבנו שמדובר באירוע רציני. הדחיפות בה נאמרו דרישות האש הניעה אותנו להגביר מוטיבציה אצל החיילים. את בוסי בקושי שמענו. בגלל המבנה הטופוגרפי של השטח, הממסר בינינו היה דרך מפקדת האגד.
ככל שהגיעו עוד פרטים על מה שקורה בחטיבה 500, הגברנו את קצב הירי. הייתה זו משימה לא פשוטה עבור החיילים, שכללה גם הרבה מאמץ פיזי
של פריקה, העמסה וטעינה של הפגזים. “קרב החילוץ הארטילרי שהחל עם עלות השחר נמשך מספר שעות, כשבמפקדת האגד, קצין האג”מ מאיר רן, מקשר בין הגדודים היורים גדוד 55 וגדוד איל לבין המס”ח בוסי, ובמקביל מספק למטה האוגדה את תמונת הקרב החטיבתי.

“החטיבה הייתה תחת לחץ והדיווחים היו תחילה לא ברורים. אנחנו, במפקדת הסיוע של האגד, בנינו להם את תמונת הקרב”, אומר סא”ל )מיל'( מאיר רן. “רק לנו הייתה תמונת ברורה מדיווחיו של בוסי, ולפי נקודת ציון המטרות שעליהם ירינו. עם הפסקת האש, המח”ט, דורון רובין, עלה על רשת הקשר שלנו והודה לנו על הביצועים. ללא הסיוע הארטילרי ספק אם החטיבה הייתה יוצאת משם כשירה ללחימה”.