ניכר על רמי שהוא מתרגש. הזיכרונות מציפים את התמונות. התמונות קשות מנשוא גם אחרי למעלה מארבעים שנה. “אני רואה להבה ענקית מהמשאיות”, הוא מספר בגרון ניחר, “ואני כאילו מתרחק לתוך השקיעה. זה מחזה שאני לא אשכח. הקפיצו אותי לרפידים לתאג”ד. העבירו אותי שם במסלול של זריקה פה, זריקה שם וכל מיני בדיקות, ובשלב מסוים אומרים לי ‘לוקחים אותך למטוס’. אני על אלונקה, בתוך אמבולנס ומביאים אותי למטוס, שכבר עומד על המסלול עם מנועים מופעלים…”. רמי משתהה. הדיבור קשה עליו. הוא לוקח אוויר, מתעשת וממשיך לתאר את הזוועה שהוא ביקש כבר לשכוח.
“אני הייתי האחרון לעלות על המטוס. העלו אותי על המטוס, השכיבו אותי ליד תא הטייס, בצד אחד היו אלונקות, בצד השני – מושבים. אני הייתי באלונקה, על הרצפה, ליד תא הטייס. בצד השני ישבו שני חבר’ה מהצד השני של הכביש, שהמטוס ירד עליהם, והם התעוורו”.
“מגדוד 55?” שואל עמי, ובכך מאפשר לרמי לקחת קצת אוויר. “לא משלנו”, טוען לביא, “אולי מ-55 או משהו, לא יודע”. ורמי ממשיך: “הזעקות כל הטיסה מרפידים לבאר שבע היו פשוט בלתי נסבלות. אתה רואה שני חבר’ה שזה עתה התעוורו וצורחים וצועקים, ואני שוכב שם והפחד היחיד שלי זה שבזמן נחיתה אני אחטוף את המכה כי אני שוכב ראשון. זה לא קרה והגענו לבאר שבע”.
רמי, עמי ולביא הם שלושה לוחמים מסוללה א’ של גדוד מילואים 329 (175 מ”מ), שלחמו במלחמת יום הכיפורים בסיני. הסוללה הותקפה על-ידי מטוסים מצריים או עיראקיים ויצאה מכלל פעולה. הסוללה שוקמה במהלך המלחמה ועוד הספיקה להשיב למצרים מנה אחת אפיים. סיפורה של הסוללה סופר בגיליון הקודם של ‘תמיד תותחן’ (גיליון 63) בכתבה “56 תמונות במגירה”. בעקבות הכתבה פנו אליי מספר אנשים שביקשו להשלים, להרחיב ולדייק יותר בפרטים. נפגשתי עם שלושה מהם.
סבב גיוס בין בתי הכנסת
רמי וימר, בזמנו בתפקיד מנהלי, לימים קצין במילואים, והיום אדריכל מוערך בארץ ובחו”ל. עמי אב-גיל היה סגן מפקד הצוות של מתי, צוות 1 בסוללה. היום משמש עמי כקצין רכב בחברה. לביא צרפתי, אז חובש בסוללה ומעוטר בציון לשבח, מעצב מוזיאונים היום ובעל הוצאת ספרים. את כישורי הציור שלו אפשר לראות גם בכתבה זו.
אין כמעט אדם בישראל, שחי בה באוקטובר 1973 שאיננו זוכר היכן וכיצד תפסה אותו המלחמה. לביא צרפתי מספר: “הייתי בבית הכנסת עם זאב רווח, אבא שלו היה רב. ישבנו שם ופתאום אנחנו יוצאים, בשביל לעשן אבל לא מעשנים. יוצאים קצת החוצה כי אי אפשר עם כל התפילות האלו בירושלים. ואז, אנחנו רואים מטוסים באוויר. אני אומר לזאב, ‘מה זה המטוסים האלה? כיפור היום’. ואז נשמעת אזעקה, ישר התפזרנו הביתה. קיבלתי הודעה, אז עוד לא היו טלפונים, אז אמרו את הסיסמאות.
“ישר ידעתי שזה אני, הלכתי לנקודת איסוף, שם אמרו לי ‘לך לכל בתי הכנסת בסביבה באזור תלפיות ותוציא אנשים מבתי הכנסת’. ואז אתה מוציא אנשים מבית הכנסת, זה קורע לב. הנשים שם כבר מפחדות. זה היה קטע מאוד מרגש. אספתי את האנשים והלכנו לאוטובוסים. משם הלכתי לאימא שלי, להיפרד ממנה”.
לביא היה מודאג מאוד מכושרו המקצועי ומההבנה שכבר נובעת בו כשברור לו שהוא הולך לממש את כישוריו המקצועיים כחובש. “אמרתי לעצמי”, הוא משתף, “מה אני עושה? למדתי בקורס חובשים ב-1970 ומאז לא נגעתי בחומר. אני לא זוכר כלום. חיפשתי את המחברות שלי מקורס חובשים כי רשמתי הכול, חשבתי לקחת את זה איתי ולהתחיל ללמוד”.
גם את רמי וימר תופסת המלחמה בבית הכנסת. אשתו מגיעה בריצה ושולפת אותו משם. את עמי אב-גיל אוספים באוטובוס מקיבוץ סאסא בו התגורר – וכולם מתגלגלים דרומה. עוצרים להפסקה גדולה בקסטינה, שם מתחוללת מהומת אלוהים. עשרות, אם לא מאות אוטובוסים שמתנקזים לנקודה אחת מכל רחבי הארץ בדרכם למלחמה בסיני.
המראות, הקולות, המקומות, הזמנים והריחות – כן הריחות, למלחמה יש ריח משלה – מתבלבלים ומתערבבים. האחד מדבר על שבת בצהריים והשני מתעקש על יום שישי כשאוספים אותם האוטובוסים, בעוד השלישי בכלל נשבע על יום ראשון. התעתוע הוא תופעה שכיחה בעולם השכחה. זה לא רק ארבעים השנים שחלפו להן. זה הרצון, לעתים הבלתי מודע, שלא לזכור את מה שלא רוצים.
אי הסדר, אותו ביטוי מכובס לסתם ‘ברדק’ לא פוסח גם על הסוללה. “מתי, מפקד צוות 1”, מספר לביא, “לא הסכים לעלות על התומ”ת משום שאין שם משקפת וכוונת. לא היה ציוד. נתנו לנו רובים צ’כיים מיושנים”. עמי מחזק את דבריו ואומר כי “התומ”תים לא היו מסודרים עד הסוף”.
“פתאום מישהו צועק ‘מיגים!'”
ההלם המבצעי הראשון שהסוללה נתקלת בו הוא זעקתם של לוחמי המוצבים שביקשו ‘אש על כוחותינו’. התחמושת בסוללה כמעט ואזלה. “נגמרו לנו הפגזים”, מספר לביא. “קיבלנו הודעה מאחד המוצבים, אני זוכר את זה מילה במילה ‘תמשיכו לירות, אתם עושים מעשה הומאני. אם אתם לא יורים אנחנו אבודים!’ התחלנו להאט, עד שנגמר הכול. היינו מוציאים בדרך כלל שלושה פגזים בדקה או בשתי דקות וירדנו לקצב של אחד בחמש דקות כל הסוללה, וזהו הפסיק”. עם התחמושת שאזלה דועך גם קולו של לביא. הוא נושא על גבו את המשמעות המצמררת של אי ביצוע ירי לטובת חילוץ לוחמי המעוזים.
תקיפת המטוסים תופסת את רמי במצב די נינוח של שבת בבוקר, כפי שהוא מתאר ומשרטט תרשים על גבי דף נייר. “אם זה הציר, לצורך העניין, אנחנו עם הפנים מערבה. המשאיות עומדות כאן, באמצע הכביש. פה, וזה חשוב לי, עומד המפי”ק. כאן תלולית. דיונה. המטוסים ביום שבת בבוקר מגיעים בצורה כזאת. ואז אני יושב שם, בבוקר, שלווה סטואית, אני יושב עם חבר’ה, בין שתי משאיות ואוכלים. מישהו צועק ‘מיגים’! אני מזנק החוצה, אני רואה את הבחור הראשון, את ההאנטר הזה, הראשון, עושה את הסיבוב…”. עמי קוטע את שטף הדיבור של רמי. “על המשאיות?” הוא שואל, ורמי ממשיך כשהוא מנסה להמחיש על דף הנייר את פרטי האירוע: “יורד כאן, ואני שם לב שהוא תופר אותי בין שני המקלעים. ואני נעמד ולא זז. ואז בשנייה אחת הכול מתפוצץ!”. לביא מנסה בדרכו העדינה לסייע לרמי. גם הוא מנסה לרסן קמעא את גלי ההדף של הזעזוע מלפני ארבעים שנה. “המשאיות!”, הוא אומר, “המשאיות היו מלאות!”.
רמי ממשיך את תיאור האירוע מבלי להסס: “אני עף באיזושהי צורה, אני לא זוכר איך, אני נוחת מהמשאית כאן”, הוא מצביע על השרטוט. “ועוד דבר אחד חשוב – כשאני יוצא החוצה, ואני רואה את הבחור הזה, אני רואה אותו בעיניים, הוא טייס, אני רואה את החבר’ה האלה פה, עומדים פה…”, רמי משתתק לרגע רק כדי ללגום מעט אוויר. רמי לא יכול להתנתק מדמותו של הטייס התוקף – אותו הוא רואה באופן חד, ברור וקרוב. עמי שוב נחלץ לסייע ושואל: “מהמפי”ק?”. רמי לא מוותר וממשיך בתנופת תיאור האירוע: “אמרתי, ‘איך יכול להיות שהם כבר עומדים פה ואני כרגע בתוך הדבר הזה?’. זה היה בעצם המראה שאני ראיתי ואז, פה, נפלתי, יחד עם רמי כתריאל. “זה שנהרג?” שואל לביא. “כן, זה שנהרג”, משיב לו רמי וממשיך. “אני ורמי כתריאל, באותו שבריר שנייה היינו שם, הוא הסתובב, חטף רסיס בכתף… הוא היה איתי פה בין שתי המשאיות. כשאנחנו נופלים הוא מסתובב, חוטף את הרסיס, אני שוכב ואז הגיע עוד מישהו, בזחילה, נדמה לי הנהג. רפי משהו… לא זוכר מי זה היה”.
לביא, שהיה החובש בסוללה, זוכר ומשחזר את רגעי האימה גם הוא. כמו בחלום רע שבו אתה מנסה ולא מצליח כך קורה גם לו. “הלכתי נורא לאט, לא יכולתי לרוץ כי זה היה חול טובעני”. מסביר לביא את פשר ההגעה האיטית לפצועים. לביא מגיע לפצועים ומתחיל לחבוש אותם. רמי וימר מתעקש שיחבוש קודם כל את רמי כתריאל, שנראה לו כפצוע קשה יותר.
“לביא מגיע אליי ומתחיל לסחוב אותי ואני לא יכול לזוז. הוא שואל אותי ‘מה קרה?’ ואני עונה לו שיחבוש את רמי (כתריאל) ראשון ורמי שואל אותי ‘מה קרה לי?’. אמרתי לו ‘שום דבר, החובש תיכף בא’. הוא חובש אותו והוא נפטר. ואני, כשנפצעתי, הדבר הראשון שעשיתי, זה אני זוכר, אינסטינקטיבית, סגרתי עין אחת וסגרתי עין שנייה. כי מה קרה? עפו לי המשקפיים, התחרשתי, 75% מעור התוף נקרע לי. אני זוכר שחשבתי שגם התעוורתי וגם התחרשתי. פתאום שמעתי ‘ססס’ – אתה יודע, את הטנטון שיש לי כבר 40 שנה באוזן ואני לא שומע כלום וכאילו לא רואה כלום. כשעשיתי את הבדיקה הבנתי שאני רואה ואז לאט לאט הוא מחלץ אותי, יחד עם עוד מישהו ובמקרה עובר פה ג’יפ, ואני הראשון שמחלצים אותו. הם שמים אותי על אלונקה על הג’יפ, ואני מסתכל אחורה והדבר הראשון שחשבתי עליו, סליחה שאני אומר את זה, זה מלחמה ושלום”.
לביא, החובש, משלים את הסיפור של רמי מנקודת מבטו כחובש שבא לסייע ולהציל. “הלכתי לבקר באותו היום את החיילים. מי שכואב לו משהו, אם יש לו יבלות ברגליים כי הם לא הורידו נעליים, שפתיים יבשות וסדוקות. פתאום אני מסתכל ברקע ורואה את המטוסים וחשבתי לעצמי שהם בטח לא שלנו, פתאום הם עשו סיבוב וטסו נמוך. ואז ראיתי את אסרף. אני קופץ עליו ונשכב עליו, הוא לא מבין מה אני עושה, ממש הפלתי אותו לרצפה. אלה לא היו מטוסים שלנו. הם ירו רק עם מקלעים. למזלי, הם לא ירו ממש עלינו. הוא עד היום אומר שאני הצלתי את החיים שלו. ואני ידעתי שאלה לא המטוסים שלנו, הרגשתי. אני הרי מכיר את המטוסים. הם הלכו והשאירו לנו את הבלגן”.
גם עמי זוכר את אסרף שהיה בצוות שלו. הוא גם זוכר איש צוות נוסף, את אבנר קרויז. הצוות שלו היה במצב של ‘צוותים מנוחה’ מפאת מחסור בתחמושת. כשהמטוסים תוקפים בירי מקלעים הם לא יודעים היכן למקם את עצמם מאימת הקליעים האקראיים ורצים “לכאן ולשם” כדבריו. “אני זוכר שהרגשנו את החום של הכדורים. והוא השיג אותנו, כמובן, ורצנו”.
רמי מאתגר את אקראיות הפגיעה של הקליעים בכך שהוא קופא על מקומו ומשאיר את גורלו לבורא עולם. “המטוס תפר אותי בין שני המקלעים שלו. ואני אמרתי אני עומד פה ולא זזתי. כי אם הוא היה סוטה או משהו זה היה הסוף שלנו”.
משאיות התחמושת התפוצצו
סיפור עצוב עד אימה הוא סיפורו של ג’ורג’ – אזרח כבן 40-50 שגויס למלחמה ביחד עם משאית הוולוו האדומה שלו ששימשה כמשאית תחמושת. ג’ורג’, שככל הנראה קיבל צו גיוס עבור המשאית, אינו מוותר עליה ומצטרף למלחמה ביחד איתה.
לביא מספר: “ג’ורג’ קנה וולוו חדשה, משאית כזאת, והוא אמר ‘אני לא נוסע במשאית, אני הולך איתה. הולך איתה לכל מקום! לא עוזב אותה. חדשה!’. המשאית נפגעה מירי המטוסים, התחילה להתפוצץ”. לביא מספר כי ג’ורג’ סבל מדלקת עיניים ולכן הלך לנוח על גג המשאית כשהמטוסים תקפו. “הוא נעדר, ועד היום ההורים שלו לא מקבלים את זה שהוא מת, כי לא מצאו כלום. זה פשוט סיפור עצוב, הם באו אליי ושאלו אותי, אמרתי להם שבפעם האחרונה ראיתי אותו שוכב על המשאית”.
“על החנו”ת הוא שכב!”, מקונן עליו גם עמי. וכל תותחן מבין ומכיר מה קורה כשחומר נפץ הודף שמיועד להדוף פגז ששוקל עשרות קילוגרמים למרחק של למעלה משלושים קילומטר נשרף. קל וחומר כשמדובר במארזים של עשרות חנו”ת.
העניין של משאיות התחמושת מטריד את שלושת הניצולים ששרדו את התופת גם היום. הם תולים את האסון הגדול לא רק בתקיפת המטוסים, אלא בכך שירי המקלעים שלהם, שהאפקט שלו היה אמור להיות מוגבל משהו, פגע במשאיות התחמושת שהתפוצצו וגרמו לנזק הנורא.
לביא, רמי ועמי זוכרים, כל אחד בתורו, קצין בכיר שמגיע לעמדה מספר ימים לפני תקיפת המטוסים ומתעקש להשאיר שם את כל המשאיות. רון זלמנוב ז”ל, מפקד הסוללה, עוד התווכח עם אותו קצין כדי שלא ישאיר את כל המשאיות. אך אותו קצין בכיר מתעקש להשאירן בעמדה והולך לו לדרכו.
ככל הנראה, רון, שמבין היטב את המשמעות של ריכוז כזה של חומר נפץ בשטח מצומצם, מרחיק את המשאיות מהעמדה ומפזר אותן. אולם מגיע שוב קצין בכיר ומתעקש לקרב אותן לסוללה ולעמדה כפי שמספר לביא: “המשאיות הגיעו, והם היו רחוקות, קילומטר מאתנו. כשהגיע איזה אלוף או משהו כזה, ואנחנו היינו בלי מג”ד, הוא אמר שהוא רוצה שכל המשאיות עם ערמות התחמושת יהיו פה בפירמידות ליד כל הטנקים. וכל הלילה העברנו את הכול לשם ורון התווכח איתו עוד קודם. הוא היה בחור בן 21, מה הוא יכול נגד אלוף? הוא אמר שלנו יש פקודות מטכ”ל, המשאיות רחוקות קילומטר בערך – ואולי גם מפוזרות, אני לא זוכר את המקבץ – וכל מה שצריך אנחנו מושכים. הוא אמר שלא, הוא רוצה היום בלילה. כל הלילה עשינו זאת”.
עמי מחזק את דברי לביא ונזכר אף הוא בחול הטובעני שהקשה עליהם את העבודה הפיזית הקשה של ריכוז כלל התחמושת בקרבת צוותי הירי.
“תרוץ לטפל בפצועים האחרים”
את המילים האחרונות של רון זלמנוב ז”ל, מפקד הסוללה, לביא עוד זוכר. רון, שקיבל אף הוא, כמו לביא, ציון לשבח, לא נהרג בתקיפת המטוסים עצמה אלא מאוחר יותר, ככל הנראה מרסיס שפגע בו כשהיה עסוק בחילוץ הסוללה וחייליו מהתופת. “אני הייתי שם עוד באזור”, משחזר לביא את השלב שלאחר תקיפת המטוסים. “ראיתי את רון נכנס לעמדה. צעקתי לו ‘מה אתה עושה שם?’ אין שם אף אחד כבר. ראיתי את האחרונים שיוצאים ואם יש שם עוד מישהו, הוא כבר לא בחיים!”
רון מתעקש לחזור לעמדה ועונה ללביא בנחישות ‘אני מחפש את החיילים שלי, אני מחפש את החיילים שלי!’. בעוד רון חוזר לעמדה המתפוצצת, רסיסים עפים לכל עבר וכולם בורחים ממנה. לביא, החובש, נס כמו כולם אולם צעקות ‘חובש, חובש’ צצות מכל הכיוונים. “לא ידעתי מה אני עושה”, מספר לביא, “אני בלי תרמיל החובשים שלי. נכנסתי בחזרה למפי”ק לקחת את התרמיל. הלכתי, ומסביב הכול מתפוצץ ואתה לא יודע מאיפה זה יבוא לך. אמרתי לעצמי, ‘את ההליכה הזאת אני לא אסיים לעולם’. מכיוון שהחול היה רך וטובעני קיבלתי התכווצות שרירים קודם כל מהפחד. התחלתי ללכת לאט. אמרתי לעצמי ‘אין, אין לרוץ’ והראשון שמצאתי שהיה הכי קרוב, היה רון”.
רון חטף רסיס בראש מהזחלילית שהתפוצצה כשהוא שב לעמדה על מנת לחלץ משם את חייליו וכדי לוודא שאף אחד לא נשאר שם. לביא חובש אותו בחבישת ‘בייגלה’ ומספר: “אני בשקט עושה לו ‘בייגלה’ כי אסור ללחוץ. בפגיעה של רסיס, אם אתה לוחץ אתה יכול להרוג את הפצוע. אני חובש אותו, ואז רון אומר לי ‘תרוץ, תרוץ לטפל בפצועים האחרים'”. אלה היו מילותיו האחרונות.
זיכרונות שנשארים לעד
את תעלומת המצלמה והצילומים שהם נשוא הכתבה הזאת, לביא חושב שהוא פתר. לביא מספר על שלמה יהודה, שהיה כתב שהביא מצלמה. “בן אדם נורא נחמד. הוא החליט לצלם כל אחד שכותב. הוא צילם את כל החיילים. כשחזרתי לעמדה לקחת את תרמיל החובשים שלי מהמפי”ק, אמרתי לעצמי שאני חייב לקחת גם את המצלמה. כמובן שלא היה לי זמן, זה היה עניין של שניות. אם הייתי רואה אותה בהישג יד הייתי לוקח אותה. חשבתי על זה כשהוא צילם את כולנו”. אז הנה, אולי אלו הן התמונות שבדרך לא דרך שבו לבעליהן.
התמונות בשחור לבן אינן היחידות שנשארו למי ששרד את התקיפה. רמי עוד זוכר את הטייס. “אני רואה אותו מול העיניים. זה כל הזמן חוזר אליי. אני זוכר גם את התמונה כשהגעתי לרפידים, הייתי כולי מלא דם וחתכו לי את החולצה והמכנסיים ונשארתי בלי כלום. זה חוזר אליי כל הזמן, התחושה שאני בלי בגדים ונשארתי בי כלום”.
לביא לוקח משם את ההליכה בחולות. “כשכולם צועקים ‘חובש’ ואני לא יכול ללכת. אני הולך לאט. אמרתי לעצמי שאם ארוץ אהיה פצוע כמו כולם”.
ועמי זוכר את הקולות. “כשישנו ברפידים”, הוא משחזר את התקופה של שיקום הסוללה לאחר שנפגעה “היינו בביתנים שהגג שלהם היה עשוי מפח גלי. היו לנו נשקים חדשים. כשהניחו את הנשק על הגג הוא היה גולש לאיטו ‘טיק, טיק, טיק’. זה היה מצמרר. אנשים היו מבועתים מזה. אני זוכר את זה, רק בלילה אתה שומע כזה רעש”.