הרעיון של גדנ”ע תותחנים נולד בשנת 1951 כאשר סגן קתמ”ר, דן חירם, פנה לראובן דוידי (אז סגן‎) לארגן גדנ”ע תותחנים. דוידי קיבל את בקשתו בשמחה, ובמשך שלושה שבועות עבר בין בתי ספר תיכוניים בתל אביב ובחיפה והרצה על תותחנות. בסוף כל פגישה כזו, נרשמו מספר תלמידי כיתות י’-י”א למקצוע משנה טכני – תותחן או קשר.
לאחר שלושה שבועות, ההרשמה לגדנ”ע תותחנים כללה כ-150 תלמידי תיכון, שהיו יוצאים בחופשות הפסח ובעיקר בחופשות הקיץ לקורסים השונים בגדוד 406 או בבה”ד 9.
בסוף שנת 1952 הרכיב דוידי רשימה של “גדוד” תותחנים המורכב כולו מגדנ”עים. המשנים הטכניים עברו אימון מיוחד במטווח זעיר בבה”ד 9 והמוכשרים מהם עברו קורס תצפית אויר במחנה כפר סירקין (בהכשרתו של דוידי). גולת הכותרת הייתה פריסה גדודית באש חיה ומחושבת מראש ותצפית מהאוויר עם אש לתכלית, כאשר כל התפקידים מולאו על-ידי גדנ”עים בלבד.
יגאל גור ז”ל היה אחד מהגדנ”עים שעברו את כל הקורסים וההשתלמויות. בין השנים 1951-1952, לקח חלק בקורס מפקדי צוותים במחנה 21, קורס משנים טכניים בבה”ד 9 וקורס תצפית אוויר במחנה סירקין. בין רשימות זיכרונותיו, כתב יגאל גור ז”ל את הקטע הבא על פרק חייו בגדנ”ע תותחנים:
“בחודש מרץ 1951 מלאו לי 16 שנה. למדתי בבסמ”ת (ביה”ס המקצועי תיכון של הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל) עמדתי לסיים את שנת הלימודים השנייה מתוך ארבע. על לוח המודעות קראתי כי הגדנ”ע מארגן, בחופשת הקיץ של שנת 1951, קורס לגדנ”ע תותחנים וכי על המעוניינים להופיע עם ציוד ובגדים ביום מסוים בחודש יולי בחצר בית הספר. כל מה שעוללו המצרים לבית ולגן עצי הפרי שלנו בבאר טוביה, באמצעות תותחיהם, עלה בזיכרוני.
“הייתי משוכנע כי אם אתמחה בתותחנות אוכל, ביום מן הימים, להשיב להם כגמולם. טרם ידעתי איך ומתי, אבל חשבתי כי לא מתאים לי לצאת עוד פעם למחנה עבודה של הצופים עם כל “התהילה” שמסביב. הצלחתי לשכנע את הוריי בחיוניותו של הקורס ובמקביל הודעתי בצופים, למגינת ליבם של כל ה”מי ומי” בהיררכיה של שבט גאולה, כי השנה לא אצא למחנה העבודה.
“ביום המיועד הגיעה משאית פורד 3 טון מגדוד 402 בפיקודו של הרס”ר בן חיים לחצר בית הספר. חבורה של כעשרים נערים שהמתינה בחצר ואני בתוכם, העמיסה בזריזות את חפציה ויצאנו לדרך. היעד היה גדוד 406 ששכן אז במחנה 21 ליד כפר יונה.
“במחנה 21 היו מספר יחידות. הגדולה שבהם הייתה גדוד 53 של גבעתי בפיקודו של ישראל טל. היחידה השנייה בגודלה – גדוד שדה חת”ם 406 וכמו כן גונדה נ.ט 417 ויחידת חר”פ. בכניסה למחנה מימין לשער היה בית הקולנוע שעוד אחזור אליו. במקביל לגדנ”ע אוויר ולגדנ”ע ים, שאף גם חיל התותחנים להקים לו קאדר של תלמידי תיכון שיוכשרו בהמשך לתפקידי פיקוד בחיל. בצד תכנון קפדני מאוד והקצאת אמצעים רבים למערך ההדרכה, לא נעשתה שום עבודה אכ”אית וברבות הימים, אחרי שהשקיעו בנושא אמצעים ומאמצים כבירים, התברר כי חלק הארי של החניכים לא מתאים מבחינה בריאותית לשרת בחיל התותחנים. אבל כרגיל, הקדמתי מאוחר למוקדם.
“בכניסה למחנה המתין לנו סמל חלפון. הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות, הוביל אותנו למחסן כדי להצטייד ומשם לקח אותנו לצריף המגורים הארוך. למדנו ממנו לסדר את המיטה עם החגור הבריטי המחורבן. קיבלנו את לוח הזמנים להמשך. פתיחה רשמית של הקורס נקבעה לאחר ארוחת הצהרים, אותה אכלנו ממסטינגים שלא הצלחנו לנקותם מן הגריז שנמרח עליהם על-ידי האפסנאים, בזדון אמיתי. קשה לי אחרי שנים רבות כל כך לשחזר את התפריט, אך מטעמים לא היו שם.
“בפתיחת הקורס התברר כי המפקד המקצועי של הקורס הוא סגן ראובן דוידי ועוזרים לו סגן יצחק יעקובי, סג”מ “שלומקו”, רב-סמל גרוסבך וכמובן סמל חלפון שהוא רב-סמל הקורס. מטעם הגדנ”ע היה סגן בגדדוב ומספר מ”כים, תלמידי כיתה י”א מבתי ספר תיכוניים בתל אביב. הקורס אותו נועדנו לעבור היה קורס בד”א שלימים הומר שמו לקורס מפקדי צוותים. נאמר לנו כי יכשירו אותנו להיות מפקדי צוות תותח קרופ 75 מ”מ, שהיה אז תותח השדה התקני של צה”ל. תכנית ההכשרה היא התכנית המלאה של קורס כזה בצה”ל, והיא מהווה את השלב הראשון בהכשרתנו לקראת הגיוס לצה”ל בעוד שנתיים.
“הפגישה המיוחלת עם התותח הייתה קצת מאכזבת. רב-סמל גרוסבך הביא אותנו למוסך התותחים. עמדו שם 4 תותחים בעלי חזות עלובה. הם הגיעו לצה”ל בשלהי מלחמת השחרור. הם היו מודל 1912 שבמקור נעו על גלגלי עץ ונועדו להיגרר על ידי סוסים. מדינת ישראל קנתה אותם כי זה מה שידה הייתה משגת והחליפה את גלגלי העץ לגלגלי ג’יפ. התוצאה הישירה מהחלפת גלגלים בקוטר גדול לגלגלים בקוטר קטן יותר, הייתה טווח התותח. ללא חפירת תעלה לרכוב, הגיע הטווח לכשישה ק”מ. עם חפירה לרכוב, שהייתה עבודת פרך לצוות, הגיע הטווח ל-11 ק”מ. בסרטים על מלחמת העולם השנייה ראיתי תותחים מרשימים יותר אבל זה מה שהיה אז לצה”ל ועל תותחים אלה נועדנו ללמוד לשמש כמפקדי צוותים.
גולת הכותרת – פריסה באש חיה
“נערים בני 16 שמכשירים עצמם לפקד על צוותי תותח, היו אז אטרקציה במדינה הצעירה. הצמידו לנו צלם קבוע של “במחנה גדנ”ע”. דן חירם, מ”מ קצין תותחנים ראשי, בא תכופות לבקרנו, ואפילו הרמטכ”ל יגאל ידין הטריח את עצמו כדי לבוא לראות פריסה שלנו ליד צומת בית ליד. כ”בונוס” מיוחד לימדו אותנו גם לטווח.
“גולת הכותרת של הקורס הייתה פריסה באש חיה ליד חורבות הכפר הנטוש קאזאזה כשהמטרה אותה נדרשנו לטווח הייתה בית הספר של הכפר הנטוש בוריג’. בחום של חודש אוגוסט פרסנו סוללה כדת וכדין כולל התחפרות מלאה והסוואה. אני עליתי עם דוידי לתצפית והתכבדתי בטיווח. ביצעתי זאת על פי כל הכללים מבלי שהיה צורך להעיר לי במהלך הטיווח אפילו הערה אחת. הפקודה של אש לתכלית הוכיחה שלא רק הטיווח היה מדויק אלא גם עבודת הצוותים הייתה מקצועית וטובה. חיל התותחנים עלץ וסגן בגדדוב מהגדנ”ע יצא מגדרו כדי לשבח אותנו.
“הקורס הסתיים במסדר חגיגי בהשתתפות מ”מ קצין תותחנים ראשי, דן חירם, שהעניק לי את הספר “טופוגרפיה שימושית” כפרס על היותי חניך מצטיין. השנה הייתה 1951. המדינה הייתה בת שלוש ואני הייתי מפקד צוות מוסמך, מה שמילא את לבי גאווה עד אין קץ.
“כדי לשמור על קשר עם החיל, הייתה לנו (בני חיפה והצפון) הזמנה קבועה לכל האירועים בגדוד 402 שחנה במחנה ג’למי. היינו שם אורחים קבועים והכרנו מקרוב את כל סגל הגדוד, כולל המג”ד אהרל’ה שפאק (דגן) והמת”פ יהודה פונדילר (פדן). כולם התייחסו אלינו כאל אתרוגים שיש לשמרם בקופסאות מהודרות. קשרים מיוחדים קשרתי עם סרן שלמה לוין שבתקופה מאוחרת יותר שימש כסמג”ד המרגמות של חטיבת גבעתי תש”ח (332). רס”ן אורי נעמן, מפקד הגדנ”ע בחיפה העניק לי אישור לחבוש כומתה עם סמל חת”ם. מועדון התותחנים ברחוב י.ל. פרץ הועמד לרשותנו ובילינו בו רבות.
“בקיץ 1952 קיים החיל לגדנ”עים קורס משנים טכניים גדודיים (ע”קים במינוח הראשוני של צה”ל, דהיינו עוזר קצין). הקורס התקיים בבה”ד 9 ולמדנו בו את כל מה שנדרש ממשנה טכני ברמה הגדודית. בסוף הקורס ידענו לפרוס גדוד ארטילריה, לערוך מדידות ברמה הגדודית, להפעיל מנ”א ומפי”קים סוללתיים, לטווח בכל השיטות שהיו נהוגות אז, לבצע ירי מחושב מראש, לנווט ביום ובלילה, להשתמש בכל מכשירי הקשר של חת”ם (רדיו וקווי), לחיות בתנאי שדה וכיוצא בזה נושאים שהם אלף-בית לתותחן.
“מדריכי הקורס היו הסגל הסדיר של בה”ד 9. הקצינים אותם אני זוכר היו ראובן דוידי, איציק יעקובי, יהודה ברכה, ד”ר אדם רום ודני פיינשטין (לימים אבידר). רב-סמל הקורס היה רס”ל נחמן.
“שטחי האימונים היו ליד חורבות הכפרים הנטושים קאזאזה, בורייג’, חירבת חיישון, ברפיליה וכן שבטה (שנקראה עדיין זבטה) ועוד. צה”ל של שנת 1952 עדיין לא נשלט על ידי הממסד הקלריקאלי. אשר על כן, באחת השבתות יצאנו לתרגיל ניווט גדול. התרגיל החל ליד צומת נחשון, משם צעדנו דרך בקוע עד לגבעה 200 שבקיבוץ נחשון. היעד הבא היה באיארת אפנדי (אי שם למרגלות מנזר השתקנים שהיה אז בתחום ירדן) ,חורבות הכפר בית ג’יז, חירבת חתולה וצומת שמשון. הניווט בוצע בצוותים של שלושה גדנעים בכל צוות. היינו צריכים להגיע לכל אחת מנקודות הבקרה שבדרך. נקודת הבקרה האטרקטיבית ביותר הייתה בביארת אפנדי. היה זה בוסתן נטוש בו פיכה מעיין מים קרים, היו שם עצי תאנה וגפנים עמוסי פרי ובחום של חודש יולי הם גרמו לנו הנאה מרובה.
“אמצעי הניווט שעמדו לרשותנו היו מפות בקנה מידה של 1:20,000, תצלומי אויר ומצפנים. כל גדנ”עי נשא עמו בנוסף גם חגור (בריטי, מעודפי מלחמת העולם השנייה), נשק (רובה צ’כי או תמ”ק סטן). אף אחד לא טעה בדרך ובתום שבע שעות היו כולם בנקודת המפגש ליד הקיוסק בצומת שמשון.
“תרגיל הסיום של הקורס החל ביום 20 אוגוסט 1952. בוצעה בו בפריסה גדודית של תותחי קרופ 75 מ”מ ליד חורבות הכפר קאזאזה. התצפית הייתה בחירבת חיישון והמטרות היו בכפר בוריג’. כאשר עסקנו בחפירת העמדה, התבשרנו על מותו של האלוף יצחק שדה. חלק מהמדריכים שלנו היו עולים חדשים שלא ידעו עליו מאומה. לקראת שחר עליתי עם דוידי לתצפית בחירבת חיישון. ביצעתי טיווח של “מטרת דוד” עם אש לתכלית “לפי פקודה”. הייתי נער בן 17 והייתי חדור גאווה על כל מה שעשיתי. גם בקורס הזה הייתי חניך מצטיין.
“בחופש סוכות השתתפנו במחנה סירקין בקורס תצפית אוויר. לגדנ”עים תושבי תל אביב והסביבה קוימו בשבתות השתלמויות נוספות בטיווח מן האוויר. קשיים לוגיסטיים מנעו מהחיפאים לקחת חלק בהשתלמויות אלה.
“שמות בולטים בחת”ם, מאלה שלקחו חלק בקורסים של גדנ”ע תותחנים, כוללים את אל”מ פרופ’ אמנון יוגב, אל”מ אמנון אפולינסקי (אופק) וסא”ל גדעון רז. בין הגדנ”עים שלא נקלטו בהמשך בחיל בגלל כושר גופני לא מתאים, היו רו”ח יחזקאל פלומין שהיה לימים סגן שר האוצר, ונתן וולך ששימש שנים רבות כמ”מ ראש עירית תל אביב.
“ביום 28 יוני 1953 התגייסתי לצה”ל. בפברואר 1954 סיימתי את בה”ד 1 וביולי של אותה שנה את מחזור י’ של קורס יסוד לקציני חת”ם”.
הכנה טובה לדבר האמיתי
משה מלמד, מי שהיה שגריר ישראל במקסיקו, עבר את השירות בגדנ”ע בצורה קצת שונה. “אינני יכול לטעון שגיוסי לחיל התותחנים היה התגשמות כל שאיפותיי”, כתב מלמד בכתבתו ‘מתותחן לדיפלומט’ (“תמיד תותחן”, גיליון 20) בהתייחסו לעברו הצבאי כתותחן. “אבל היום, כשאני עושה חשבון נפש ממרחק של שישים שנה, אני מודה כי הגעתי לחיל בעיניים פקוחות ובידיעה מלאה על הצפוי לי בו וזאת הודות לגדנ”ע תותחנים.
“בחופשת הפסח של שנת 1953, עת הייתי בכיתה י”א, זומנתי עם מספר חברים בני כיתתי, לקורס היכרות קצר עם החיל. בחופשת הקיץ של אותה שנה השתתפנו בקורס נוסף. ארוך יותר ומפורט יותר, שהתקיים בבה”ד 9 שבמחנה צריפין, הקרוב אלינו, תלמידי התיכון באזור רמלה לוד. במפגשים הללו הציגו בפנינו את הכלים שהיו בשימושו של חיל התותחנים בעת ההיא – תותחי שדה, נ”ט, נ”מ ומרגמות כבדות. למדנו על סוגי התחמושת שלהם וגם צפינו באימוני ירי “יבש” שערכה סוללת תותחי 25 ליטראות. אפילו סיפרו לנו בסודי סודות שבקרוב עומדים להגיע מצרפת תותחים בינוניים ראשונים בני 155 מ”מ. בבה”ד 9. נתנו לנו לירות בתותח נ”ט עם רובה “22, כדי לחסוך תחמושת”.
“למבצע הראשון שלנו כתותחנים”, מספר מלמד, “יצאנו ביום העצמאות השישי של מדינת ישראל. צעדנו, כל חניכי הגדנ”ע ובראשם בוגרי הקורסים המקצועיים במצעד הצבאי שהיה נהוג באותן השנים בעיר, כשאנו נושאים פגז תותח ‘קרופ’ 75 מ”מ, סמל לעיסוקינו. למרות הקליבר הקטן שלו, במושגים של היום, שקל הפגז, עם תרמילו הצמוד, לא פחות מ-10 ק”ג. לכן, בתום המצעד, שנמשך זמן ממושך, שרירי כתפינו וזרועותינו היו מכווצים בשלב מתקדם ומכאיב. זו הייתה הקדמה בלבד לחוויות שציפו לנו בהמשך הדרך בחיל התותחנים. בקיץ 1954 סיימנו את לימודינו בתיכון והתגייסנו לצה”ל. לאחר 3 שבועות בבקו”ם נזכר מישהו פתאום בעברנו ה’תותחני’ ודאג שנישלח למחנה שפיפון”.