כשסמל שרון גרינברג רצה להתגייס לחיל התותחנים, הוא נתקל בסירוב עקשני מאמו: “צחי, אחי הגדול, שירת בתקופת ‘רצועת הביטחון’ בה צה”ל שהה בלבנון, והוא נהרג כשהייתי ילד. היום אני אחרי קורס מפקדים, אבל לפני הגיוס אמא דאגה מאוד”.
סמ”ר צחי גרינברג ז”ל, אחיו הגדול של שרון, היה קשרו של מפקד חטיבת גולני דאז, משה (צ’יקו) תמיר, ובאחד מהימים הוא עלה למוצב ‘גלגלית’ כדי לבדוק את הקשר בעמדה. טיל נ”ט נורה לכיוונו והוא נהרג במקום. “הייתי בן שנתיים כשהוא נהרג ולא הכרתי אותו”, משתף שרון. “לצערי אין לי זיכרונות ממנו, רק תמונה אחת בה הוא מרים אותי על ידיו”.
דודו של שרון, סגן אברהם גרינברג ז”ל, שירת בחיל התותחנים ונפל. “במלחמת יום הכיפורים”, מספר שרון, “הוא פיקד על הצוות שלו במשך יומיים, אך בשלב מסוים התותח התפוצץ והוא נהרג”.
“בתור דור שלישי לתותחנים, אחרי אבא וסבא, ניסיתי להבין כל הזמן מה מיוחד במקום הזה”, הוא נזכר. “שאלתי הרבה שאלות והבנתי שלשם אני רוצה להגיע, גם אם קיים סיכון בתפקיד”. למרות השכול שחוותה משפחתו, הוא מבהיר, המוטיבציה לשרת כלוחם לא נפגמה: “אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות כמו אח שלי ולא לפחד. יותר מזה, ידעתי שאני רוצה להיות תותחן”.
בסופו של דבר, סא”ל דודי גטניו, שמשמש היום כמפקד שבטה, היה זה שדיבר עם אמו והרגיע אותה. “הוא מכיר את אבא שלי, ואפשר לומר שבזכות השיחה שלו עם אמא אני תותחן”, אומר שרון. “אני שמח שנפלה בחלקי הזכות להיות כאן, ואת כל הישגיי הצבאיים אני מקדיש למשפחה שלי – שהיא חלק מהחיל כבר שנים רבות”.
 
הכתבה פורסמה לראשונה באתר צה”ל