שיטת הלוחמה שנקבעה על ידי המטכ’’ל, שיטה שזכתה להסכמה שקטה של מפקדת קתמ”ר, הייתה חי”ר מתוגבר בטנקים המחזיק במעוזים שעל קו המים. בקו שלישי, שבעומק הגזרה, עתודת טנקים ובקו השני, האמצעי, פרסה הארטילריה.
החי”ר והטנקים היו נייחים וממוגנים במעוזים ובמחפורות מפני הפגזות של כ – 1000 קני ארטילריה מצריים. כושר התמרון שלהם היה “אפס”. כושר הלחימה שלהם היה מוגבל וכמעט ולא היו להם שדות ראיה ואש. הדבר היה נכון גם לאפשרות טיווח של קציני תצפית וקציני קישור.
הקנים שחוקים, לא מכוילים, ללא מדידת מהירות לוע, יורים פגזים ברשת ארצית ובנתוני מברק מטאורולוגי. בכל עמדה היו מספר זוגות של מוטות כיוון כדי לכסות גזרה רחבה של כ – 140 מעלות לקנה. בתוך העמדה הייתה יכולת צידוד מוגבלת. לפעמים היה צורך להוציא את התומ’’ת מהעמדה ולהציב אותו מחדש על מוטות הכיוון. 
לכל סוללה היו שתיים-שלוש עמדות חליפין, אליהן היו הסוללות מדלגות זמן קצר אחרי ספיגת אש נ”ס. משום מה, אש הנ”ס המצרית הייתה מונחתת זמן קצר לאחר הפתיחה באש. עד היום איננו יודעים מה הייתה הטכניקה של המצרים לגלות את מקורות האש שלנו. למודיעין וגם למפקדת קתמ”ר לא הייתה תשובה בהירה. ההשערה הייתה כי המצרים האזינו לרשתות הקשר שלנו.
המצב נראה מוזר. הטנקים מחופרים במעוזים והחי’’ר שומר עליהם מפני פשיטות של הקומנדו המצרי, בעוד שהתותחנים, עם קנים על תובות של “שרמנים’’ בעלי זחל צר, מצוידים במנועי בנזין מסוג ‘’קונטיננטל”, מסייעים לקרב הגנה מובהק בשיטה של פריסה ואש מתוך תנועה, כי זה היה המצב בפועל, לא הספקנו לירות ומיד קיבלנו אש נ”ס.
כך התותחנים נעשו דבקים בתורת מוריהם אנשי השריון, דבקים בכל מחיר בשיטת הלחימה של אש מתוך תנועה. לפתע נעשו ה”גיזרים” יותר גיבורים מאשר ה”חשופים בצריח”. 
השטח שמדובר בו היה מישורי, ללא מקום שולט להצבת קציני תצפית. תפעולם מתוך המעוזים היה בעייתי הן מבחינת גובה יחסי והן בשל העובדה שהמעוזים הופגזו תדירות. הצבת קת”קים מחוץ למעוזים היה פתרון למשימות מוגדרות. מטוס תצפית שטס בו קצין התצפית יהודה אבידורי הופל באמצעות טיל. קצין התצפית יהודה פיקמן, שהוצב על צריח מסגד בקנטרה, נהרג. 
בגזרה הצפונית לא היה טווח לעמדות הארטילריה של האויב בגזרת פורט סעיד, אלא מתוך מעוזי “טמפו” (“אורקל”) או ‘’פליקן’’ (“בודפשט”). במרבית יתר הגזרה (למעלה ממאה ק”מ) כמעט ולא היו עמדות בלתי נצפות על ידי האויב, שמהן היה טווח להעסקת ארטילריית אויב. נדרשו תחבולות שונות ורבות. הפריסה בפועל נתנה מענה להעסקת מוצבי אויב קרובים והצבת קנים למשימות אש סכנה בלילה למעוזינו לאחר שהוברר שפשיטות אויב סוכלו מרגע שנורה פגז לקרבת המעוז המותקף.
אל”מ יהודה נאות התנדב אז לרדת לסיני, בעיצומה של מלחמת ההתשה והביא להקמתו של האגד הארטילרי הסדיר הראשון א”א 209 (“כידון”) והפעיל מחשבה יוצרת לפתרון הבעיות שהציבו הן האויב והן תנאי השטח. במקביל לקושי של הקמת האגד וניהולו, שנפרס על פני גזרה ענקית, התווסף הקושי של הגדודים שצריכים היו להילחם במצרים בתנאים קשים יותר באופן פיסי מלוחמי החי”ר שישבו במעוזים המוגנים, יחד עם הטנקים שהיו בקרבת הקו.
טנק הסטלין
אי-שם במחסני צה”ל, נמצאו מאז מלחמת ששת הימים, טנקים רוסיים מסוג “סטלין”. ה”סטלין” הוא טנק כבד, תוצר של שלהי מלחמת העולם השנייה. הוא מצויד בתותח 122 מ”מ, תואם התותח הארטילרי. יהודה נאות מקדם את הרעיון לנצל את תכונותיו של תותח ה’’סטלין’’ ואת מיגונו, על מנת שניתן יהיה להשתמש בו כארטילריה נייחת בגזרה בעייתית לתמרון ולפריסת תומ”תים. היה צורך להשיג מקבילות ולהגביה את הקנה לזווית כינון שמתאימה לירי עקיף ולכן מוקמו טנקי ה’’סטלין’’ בשיפוע וכשהם מקבילים עד כמה שניתן. חלקם הקדמי מוגבה ע”י אדני רכבת וחלקם האחורי מושקע באדמה. הטנקים הוצבו בזווית של 450 (במצב מאוזן ניתן היה להרים את תותח ה’’סטלין’’ בזווית של 220  בלבד). 
הטנקים שהוסבו, היו נטולי כוונות. נתוני הירי הותקנו בו בשיטה הבאה: בתוך הטנק, על התובה, במקום החיבור לצריח, מוטבעות שנתות המחולקות ל – 6000 אלפ”רים (אלפיות רוסיות – ראה בוקסא). בעת הזזת הצריח היה ניתן לקבוע את הצידוד לקו באמצעות סמן מיוחד הקבוע בצריח. זווית ההגבהה של הקנה נקבעה באמצעות מד שיפוע שדה שהונח על הסדן. הזזת הצריח התבצעה באופן חשמלי, והיה גם צידוד ידני. מקור הכוח היו מצברים שהוטענו תדיר על ידי הגנרטור של המוצב. טנקי ה”סטלין” היו נטולי מנוע וגיר. אלה הוצאו ממקומם כדי לאפשר סביבת עבודה נוחה לצוותים ומקום נוסף לאחסון תחמושת. תחמושת תותח 122 מ’’מ היא אינה אחודה, התרמיל והקליע מופרדים זה מזה.
הפתח האחורי שנוצר עקב הוצאת המכלולים שימש לכניסה ויציאה אל הטנק וממנו. באותה תקופה, נזרעו הזרעים הראשונים לפיתוחו של טנק ה”מרכבה”. קיימת סבירות שמפתחי הטנק המהפכני, שאלו את רעיון הדלת האחורית לטנק ‘’המרכבה’’ מה”סטלין” בתצורתו הייחודית.
קיץ 69 במוצב “עטיפה”
הייתה זו ראשיתה של מלחמת ההתשה. גדוד 403 בפיקודו של סא”ל נחום שלום (“מינו”) ז”ל, החזיק את הקו בגזרה הצפונית עם שתי סוללות תומ”ת M-50 (155 מ”מ) ועוד סוללת טנקי “סטלין” אשר הוסבה לארטילריה נייחת.  סוללת טנקי ה”סטלין” (סוללה ב’), בפיקודו של משה הראל, הייתה מפוצלת לשתי פלגות. האחת הוצבה במוצב “עטיפה” (בעבר “פליקן” ובזמן מלחמת יום הכיפורים “בודפשט”) והשנייה במוצב “מכסיקו” (בעבר “טמפו” ובזמן מלחמת יום הכיפורים “אורקל”). 
שהיתי בבונקר הפיקוד של מוצב “עטיפה”, כשמכשיר הקשר מסוג “VRC” החל לטרטר והפקודה “מטרת סוללה” נשמעה בקשר. הפקודה הועברה ברשת הסיוע של מפקדת החטיבה הצפונית שהייתה ממוקמת בבלוזה. פרטי המטרה הועברו בקוד. פענחתי את נתוני המטרה בעזרת “שרוול” פלסטי שבתוכו מושחל דף הקודים ואשר נועד להעברת תקשורת מוצפנת. סימנתי את המטרה על לוח הארטילריה שהיה מותאם לשיטת החישוב הרוסית (6000 אלפרי’’ם במעגל). לצדי עמד מפקד המוצב, סנפירי. סנפירי היה “נמר”. כך כונו קציני המילואים שהתנדבו לשרת תקופה של 3 חודשים כמפקדי מעוזים בגזרת תעלת סואץ בזמן מלחמת ההתשה. 
“מה המטרה?”, התעניין סנפירי. מסרתי לו את הפרטים. הוא הביט בי מופתע. “גם אני מופתע כמוך”, הגבתי למראה מבטו. ליתר בטחון בדקתי שוב את השדר המוצפן. הפרטים בו נמצאו נכונים.
‘’אני מציע לך לבדוק את הנתונים עם מפקדת הסיוע”, הציע סנפירי. עשיתי כעצתו. לא חלו שינויים כלשהם בפרטי המטרה. כקצין צעיר וממושמע לא העליתי בדעתי לחלוק או לערער על הפקודה שקבלתי, אבל החלטתי לפעול בדרך שונה. בעצה אחת עם מפקד המוצב, סנפירי, בחרתי בטקטיקה של משיכת זמן, בתקווה שהפקודה תשונה או תבוטל בחלוף הזמן.
כאן ראוי להדגיש, כי הכפיפות המבצעית להפעלת הארטילריה במוצב הייתה באחריותי וכי פעלתי ישירות מול מפקדת הסיוע החטיבתית. מכל יתר הבחינות הייתי כפוף למפקד המוצב. הודעתי למפקדת הסיוע כי אני מתעכב בגלל בעיה טכנית. “תודיע כשתוציא כדור ראשון”, הייתה התשובה. “מי מבקר את האש?”, שאלתי. “המטרה הינה מטרת שטח, אין לך בקרה”, נעניתי בתשובה.
בגלל אופי הפריסה הקדומני של סוללת טנקי ה”סטלין” בגזרת הפעולה, היה קשה להסתייע בתצפיות מן הקרקע. בדרך כלל נעזרנו בתצפית אוויר. רק לעתים רחוקות התבצע ירי למטרות שטח ללא בקרה. כך נתבקשנו לעשות גם הפעם.
במפקדת הסיוע הגיבו באי שביעות רצון על העיכוב בירי. ידעתי כי הזמן שנותר לי למשיכת זמן הוא מוגבל. לבסוף הגיעה הפקודה המיוחלת “חדל אש”. למותר לציין כי באותו אירוע לא נורתה מצדנו אש כלשהי. רכנתי על לוח הארטילריה ומחקתי את המטרה. זו הייתה מסומנת בלב נמל פורט סעיד. בנמל עגנו באותה עת, ספינות אספקה סובייטיות הנושאות מטען צבאי. לא היה בכלל ספק שספינות אלו שימשו כ”פוליסת ביטוח” מפני פגיעה בנמל ומתקניו. תוצאות האירוע עברו ללא תגובה חריגה מצד הרמה הממונה. הייתי שלם עם ההחלטה שקיבלתי. סביר להניח כי במפקדת הסיוע לא פענחו מה הייתה הסיבה האמתית לעיכוב בירי. במוצב “עטיפה” נמשכה שגרת החיים האופיינית למלחמת התשה. דומה כי האירוע שהתחולל בו לא ארע כלל.
אביב 70 במוצב “מכסיקו”
סבב שני של הערכות גדוד 403 בגזרה הצפונית היה באביב 1970. מלחמת ההתשה הייתה בעיצומה. היה זה בשלהי תקופת פיקודו של “מינו” ז”ל על הגדוד. נערכנו לקראת כניסה לקו. משה הראל עבר מסוללה ב’ לסוללה אחרת בגדוד ואני קיבלתי את המינוי לפקד על הסוללה עד שיגיע המחליף המיועד. לסוללה ב’ הוקצתה המשימה, זו הפעם השנייה בזמן מלחמת ההתשה, לאייש את סוללת טנקי ה”סטלין” בגזרה הצפונית. למותר לציין כי הסוללה הכירה היטב את הכלים שיועדה להפעיל. הפעם הוצבתי במוצב “מכסיקו”. המקום היה נצור ומבודד. ציר “טמפו” המוביל למוצב היה חסום רוב הזמן בידי המצרים. כדי להגיע לשרשרת המוצבים שמצפון ל’’קנטרה’’ ולמוצב “מכסיקו” הצפוני ביותר, היה צריך לבצע סיור פתיחת ציר ובחסות הסיור להגיע למוצבים. לציר היו מאפייני קרקע שהעניקו למצרים יתרון בעת ביצוע חסימות ומארבים והם ניצלו זאת עד תום. קני טנקי ה”סטלין” במוצב היו מופנים כלפי צפון באק’’א 0 (לכיוון פורט סעיד). מרגמת 160 מ”מ שעמדה לרשותנו במוצב, נועדה לסיוע ולירי על מטרות אויב לכל הגזרות ובעיקר כדי להעניק חיפוי לסיור שמגיע מדרום.
זמן קצר לאחר כניסתנו לקו בחודש אפריל, בחג השני של פסח, נפל מפקד הצוות אברהם ישראלוביץ. אברהם ז”ל נפגע מאש מצרית במהלך ירי לחילוץ סיור שהותקף.
ב-30 במאי, באחד המארבים הקטלניים שהיו על הציר, נפלו 15 לוחמים ובתוכם, הקת’’ק חיים ויסטמונסקי ונחטפו 3 צנחנים מאנשי הסיור. במקביל ספג מוצב “מכסיקו” הפגזה כבדה שכללה ירי של פגזים חודרי ביצורים מקוטר 152 מ”מ ופצצות מרגמה מקוטר 240 מ”מ. בעקבות הירי קרסו בונקרים ונפגעו לוחמים וביניהם מפקד המוצב.
שהיתי בבונקר המפי”ק במוצב “מכסיקו” ג’, העורפי מבין שלושת מוצבי “מכסיקו”, שם גם היה ערוך כוח החת”ם. 
“שלום לך, שמי יעקב חסדאי” – נשמע קול בחלל המפי”ק. קמתי ממקומי. מולי עמד מג”ד צנחנים 202 יעקב חסדאי. הוא היה חגור בחגור קרב מלא, חבוש קסדה ונישקו בידו. חסדאי הגיע למוצב בשעה קשה זו על מנת לעמוד בראשו. 
“אבקש להתמקם במקום בו אתה נמצא, כאן יהיה החפ”ק שלי”, אמר מג”ד הצנחנים, ספק ביקש, ספק קבע עובדה.
ניסיתי להסביר לו כי המקום צר מלהכיל גם את המפי”ק וגם את חפ”ק 202. “אם תפנה את לוח הארטילריה, אוכל למקם את המיטה שלי ולארגן גם את החפ”ק”, ענה חסדאי. “אבל אני זקוק ללוח”, אמרתי.
“כשתצטרך להשתמש בו, תניח אותו על המיטה שלי”, ענה. 
לוח הארטילריה פונה לאחר כבוד ממקומו ואת מקומו תפסה מיטת המג”ד. לנוכחותו של מג”ד 202, יעקב חסדאי, ולאישיותו המיוחדת היה אפקט מרגיע ומייצב במתחם הנצור והפגוע. 
במלחמת יום הכיפורים, גדוד תומ”ת 839 (“ארצית”) שבו שירתי, פעל לסייע לחילוצם של הצנחנים בפיקודו של חסדאי מן העיר סואץ. 
במהלך שהותנו בקו, התבצע הליך חילוף מג”דים בגדוד. את מקומו של “מינו”, החליף שמעון בן דוד. זמן לא רב לאחר כניסתו לתפקיד, הגיע המג”ד החדש לביקור במוצב. בזמן שהותו במפי”ק החלה הפגזה מצרית. “אנחנו שטים”, אמר בן-דוד. אישרתי את הבחנתו. זו הייתה תופעה רגילה. הבונקרים הבנויים על אדמת ביצה “שטו” במהלך ההפגזות.
בתום הביקור העיר לי המג”ד כי הסטלינים נראים במצב גרוע. במציאות שהייתה קיימת במעוז, כאשר פצצות מרגמה שלא היה ניתן לשמוע את קול יציאתן ופגזי תותח, שנחתו בלב המוצב ללא שום התראה מוקדמת, נמנעתי מלהוציא אנשי צוות לחצר המטווחת שלא למטרות ירי מבצעי. שמירה על חיי אנשי הצוות היא שעמדה בראש סדר העדיפויות ולא המראה החיצוני של הכלים. די היה בנפילתו של אברהם ישראלוביץ.
אורכו של ציר “טמפו”, הציר המוביל מקנטרה לכיוון פורד פואד (חלקה המזרחי של פורט סעיד) כ-40 ק”מ. דרך העפר מתוחמת ממערב בתעלת סואץ ובסוללה הצמודה לצידה המערבי. ממזרח הדרך מתוחמת במליחת א-טינה. הדרך נחסמה לעתים קרובות על ידי המצרים, שכן לציר היו מאפיינים שהעניקו למצרים יתרון בעת ביצוע חסימות ומארבים והם ניצלו זאת עד תום. כדי להגיע לשרשרת המוצבים שמצפון לקנטרה, ארבעה במספר, ולמוצב “טמפו” הצפוני ביותר, היה צריך לבצע סיור פתיחת ציר ובחסות הסיור להגיע למוצבים. מוצב “טמפו” נשא תמיד את שם הקוד הראשון שניתן לו, למרות החלפת שמות הקוד, ומשום כך נקרא הציר גם בשם זה. 
הסיור כלל מחלקת זחל”מים שאוישה על ידי לוחמים מהגדוד אשר החזיק בקו באותה עת (סיירת “שקד”, צנחנים ועוד). כמו כן הוא כלל מחלקת טנקים מגדוד הטנקים הערוך בגזרה. לסיור היו נלווים נציגי יחידות מסייעות כמו – קצין תצפית קדמי, קצין חבלה וגשש. לאורכו, היו מוצבות חביות מסומנות וממוספרות. חביות אלו שימשו כנקודות דיווח למפקדים ונקודות מוצא לקת”ק לצורך טיווח ולמעקב של קני הארטילריה לאורכו של הציר בזמן התקדמות הסיור. בגלל מגבלות הפריסה של הארטילריה המתנייעת בגזרה, עיקר הכיסוי הארטילרי בחלק הצפוני של הציר ניתן ע”י פלגת ה”סטלין” במוצב ‘’עטיפה’’ (“בודפשט”) ועל ידי מרגמה 160 מ’’מ שבמוצב ‘’מכסיקו’’. הסיור היה מתארגן ליציאה בשעת בוקר מוקדמת באזור בלוזה שם היו מתבצעים ציוותי הכוחות לקראת היציאה. על הציר, הסיור היה מתנהל באיטיות ובזהירות. לעתים קרובות התבצעו עצירות לפי שיקול המפקד ועל פי תנאי השטח, במהלך העצירה הייתה מתבצעת תצפית אל מעבר לסוללת העפר שחצצה בין ציר התנועה לבין תעלת סואץ לוודא שהציר פנוי.
לעתים קרובות, הסיור הופתע ע”י מארבי קומנדו מצרי שארבו במדרון האחורי של הסוללה. על הסיור הייתה נורית אז אש נק”ל, הושלכו רימוני יד לעבר הזחל”מים ונורו רקיטות נ”ט מסוג RPG לעבר הטנקים. מן הציר לא ניתן היה לסטות בגלל מגבלות השטח. ולעתים גם בגלל מוקשים שהוטמנו בשטח על ידי הכוח האורב.
את שרידי הטנק וצריחו המוטל על הקרקע, שנפגע מטיל נ’’ט ב-30 במאי, ניתן היה לראות באזור ה”אס” שמדרום למוצב “טמפו”. במקום זה, הציר התעקל ולכן שדה הראיה היה שם מוגבל. ענן האבק אשר היה נוצר עקב תנועת הכוח על הציר, משך אליו אש ארטילרית מצרית לכל אורכו. האש הייתה מתגברת במיוחד בעת הגעת הסיור לאחד מן המוצבים שלאורך הציר. בהגיע הסיור למוצב “טמפו” הצפוני מבין שרשרת המוצבים הקת”ק היה חובר בדרך כלל ליחידת הארטילריה שהייתה ממוקמת ב”טמפו” ג’, לצורך מנוחה וצבירת כוחות לקראת חזרתו של הסיור לבלוזה. שעת החזרה אל יעד המוצא (בלוזה) הייתה בדרך כלל שעת לילה מאוחרת. משימות כגון אספקה למוצבים, סיורי מפקדים, יציאות הביתה היו מותנים בהצלחת משימת פתיחת הציר. לעתים הציר נחסם למספר ימים בגלל אירוע אשר קרה בו.
הכניסה והיציאה למתחם וממנו דמתה למשחק ב”רולטה רוסית”. גם יציאות לחופשה, המעטות שניתנו, נשקלו בכובד ראש. אני זוכר, כי לפני עזיבתנו את הקו לקראת חודש אוגוסט, הייתי אמור לצאת לחופשתי האחרונה. זו הייתה התלבטות קשה. ידעתי כי עלי לעבור את התהליך הבלתי נסבל של היציאה והחזרה למוצב. את הדילמה פתר לי הרב גורן. הרב ששהה אותה עת במוצב, בא לחזק את ידי הלוחמים. הצטרפתי לשיירת הרב שיצאה מהמוצב. לפני כן וידא הרב כי אניח תפילין. לטענתו, הייתי היחידי במוצב שהתחמק ממילוי חובה זו במהלך שהותו במקום.
קצין הסוללה ברוך זלץ, רב סמל הסוללה דניאל תמם ושני אנשי הצוות, אברהם דרדרי ועזרא פיטסון, צוינו לשבח בעת שירותם במוצב (תמיד תותחן 34, עמוד 29). הארבעה שובצו לצוות שעסק בעבודת התבצרות. עקב חדירת הצוות לשדה מוקשים שהקיף את המוצב, נפגעו כמה מהלוחמים, ביניהם ברוך זלץ. צל”ש מפקד האוגדה הוענק להם בזכות תפקודם וקור הרוח שהפגינו בעת פעולות החילוץ (בשנת 1973 הפך לעיטור המופת).סגן יגאל שפירא ז”ל החליף את ברוך זלץ שנפגע. יגאל נפל באזור החיץ החקלאי בואך העיר סואץ מירי צלף מצרי ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים.
בסוף חודש יולי, לאחר 3 חודשים של הערכות בגזרה הצפונית, עזבנו את הגזרה ונערכנו ברפידים למטרת התארגנות ואימונים. אז הגיע גם מועד שחרורי מהשירות הסדיר. אורי מנוס קיבל את הפיקוד על סוללה ב’ ואני נפרדתי מהאנשים ופניתי לדרכי לכיוון שדה התעופה. ביום שחרורי הוכרזה הפסקת האש עם המצרים. תקופת השירות במוצב ‘’טמפו’’ הייתה הקשה ביותר שחוויתי בזמן שירותי הצבאי.
“קו-בר-לב” נבנה מחדש ושודרג לקראת אפשרות של חידוש הלחימה. במסגרת שדרוגו של הקו והקמת סוללת ה”נברון” החדשה במוצב “עטיפה” (‘’בודפשט’’) לעתיד, טנקי ה”סטלין” הוצאו מן השירות. 
הכלים ננטשו במקומם ועברו לידי המצרים בהסכם הפרדת הכוחות שלאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך פירוק מוצבי “בודפשט” ו”אורקל” ע”י המצרים, טנקי ה”סטלין” פונו. לא ידוע מה עלה בגורלם. חייה של סוללת טנקי ה”סטלין” בגזרה הצפונית של תעלת סואץ היו קצרים וחפפו את תקופת מלחמת ההתשה. לוחמי סוללה ב’ מגדוד 403 ואני בתוכם, צברנו בזמן מלחמת ההתשה ‘’ימי סטלין” מרובים, בסה”כ שני “קוים” מלאים.
מצער מאד שלא נשאר ברשותנו לפחות טנק “סטלין” אחד בתצורתו הייחודית מתקופת מלחמת ההתשה. 
אחרית דבר
לפני זמן לא רב, זומנתי להרצות בפני קורס מכי’’ם מעורב שהתקיים בבה’’ד 12. החניכה מהקורס שהוטלה עליה המשימה להכין את הנושא, בנתה מיצג, שבו הבמה עוצבה כמעוז ב’’קו בר-לב’’. בהרצאתי, סיפרתי גם על החוויות הקשות שעברנו במוצב ‘’טמפו’’. בתום ההרצאה, פנה אלי אחד מחניכי הקורס והציג את עצמו כנכדו של דניאל תמם. הוא סיפר לי שכילד, הוא נחשף לסיפור ומה ששמע במהלך ההרצאה רק חיזק את הדברים ששמע בבית. זכרתי כי דניאל תמם, כבר היה נשוי בעת שירותו בגדוד ולכן, בהחלט הגיוני שיש לו כבר נכד בצבא. 
שער בה’’ד 9 נמצא מעבר לכביש, ממול לשער בה’’ד 12. עמדתי על הכביש בין שני השערים והבנתי פתאום שאני עומד בין שני מקומות, האחד, המקום שבו החל למעשה הסיפור המסופר בכתבה. בה’’ד 9, בתחילתה של מלחמת ההתשה, כשהוצבתי בסיום קורס קציני חת’’מ בגדוד 403 שהיה ערוך בתעלת סואץ, לבין המקום שממנו יצאתי לפני דקות ספורות, בתום הרצאה על מלחמת ההתשה, אשר ניתנה לנכדו של דניאל תמם, חניך בקורס מ”כים, מעל במה שעוצבה כמעוז בתעלת סואץ.