בשולי כביש 443, על מפרץ קטן, עומדים שלושה חיילים. לצדם חומת בטון נמוכה, שמסמלת את המקום בו נגמר השטח הישראלי ומתחיל האזור הפלסטיני. שלטים אדומים עליהם כתוביות לבנות מבהירים: “זהו שטח A, כניסה לשטח זה מהווה עבירה על החוק”. כביש צר מתפתל בצמוד לגדר, והמכוניות המופיעות בו מפעם לפעם מעבר לעיקול מסנוורות את עיני החיילים. השעה עדיין לא שש בערב, אבל חושך סמיך של אמצע נובמבר מכסה את ההרים. חיילי סוללת “אלון” בגדוד “נמר” של התותחנים צברו חודשים ארוכים של היכרות עם הציר הזה, אשר מסמן את גבולות גזרתם. הם מכירים את הכפרים הערביים ואת נטיות תושביהם כלפי חיילי צה”ל שחוצים אותם; הם מכירים את הוואדיות שמחברות בין הכפרים אל הכביש, ואת אי-הוודאות שהן טומנות בחובן; הם מכירים גם את המפרצונים בצדי הדרכים, בהם ניתן לעמוד ולהשקיף על ההתרחשויות בכביש ומעבר לו. תרחישים רבים יכולים להתפתח על ציר 443, ובימים אלו כל הקפצה מקבלת משנה תוקף. 
בקשר מתקבל דיווח: אישה נתקעה עם רכבה וכעת היא עומדת בשולי הדרך. בקרב החיילים המשוואה ברורה – רכב תקוע הוא מטרה נייחת. תוך דקות ספורות הם שם, מצטרפים לשני שוטרים שכבר עוסקים ברתימת הרכב לרצועות הגרירה. ניידת בחזית, “רנו” במרכז ו”דוד” באגף האחורי, מעטפת של כוחות ביטחון דואגת לכך שהאישה הזאת תגיע הביתה בשלום. “דווקא בכביש הזה הייתי צריכה להיתקע, ועוד בתקופה כזאת”, ממלמלת האישה. “התקשרתי מיד למשטרה. עם כל הכפרים האלה מסביב, אני מפחדת”. החיילים מקיפים את ההתרחשות מכל צד, ופעם בכמה רגעים זורקים מבט בוחן לוואדי שמשתרע מימין. גם עין בלתי מזוינת יכולה לזהות בו דרך מילוט לתפארת עבור מפגע שהיה יכול להזדמן למקום. “המצב בגזרה השתפר משמעותית, וכרגע הוא בסך הכול יציב ואף בטוח”, מצהיר סא”ל נמרוד ציבולסקי, מג”ד “נמר”. “ההסלמה אולי הגיעה למקומות אחרים אבל ב-443 אנחנו מיוצבים, המצב הרבה יותר טוב מאיך שהוא מוצג בתקשורת”, הוא מוסיף. “בין המושגים ‘מצב ביטחוני’ ו’תחושת ביטחון’ קיים פער גדול. אנחנו קופצים לכל אירוע, אבל לעתים מתברר שהדיווח אינו מדויק. כך יוצא שהמצב בטוח, אבל תחושת הביטחון של האזרחים נפגמת כי הם לא רואים את התמונה המלאה”, הוא מסביר. “אנחנו משתדלים להראות נוכחות. עצם השהייה של צה”ל בגזרה נותנת תחושת ביטחון לתושבים באזור”.

פיגוע פייסבוק
התחושה שעולה מליווי צמוד של סוללה “אלון” היא שהם אכן צריכים להימצא בכל מקום. משרדו של מפקד הסוללה, סרן חגי פלינט, בשעה עשר בלילה עדיין שוקק חיים. לצדו יושב סגן מפקד הסוללה, סגן גיל איצ’ין, שנראה כאילו ככל שמתקדמת השעה מתרבה אצלו העבודה. כמעט בלתי אפשרי למצוא רגע שקט במשרד הזה. “העבודה כאן מאוד אינטנסיבית, מסביב לשעון”, אומר סרן פלינט. “יש תחושה של נוכחות 24/7. על מנת להשתפר אתה כל הזמן שואל את עצמך ‘איפה אני מפספס?'” 
גם עכשיו השיחה נקטעת באחת. סירנה נשמעת בכריזה מעל המוצב. “אני קופץ”, אומר סרן פלינט. תוך רגע יוצא כוח לחפש רכב ובו בחור עם גרזן, אך כעבור דקות ארוכות הם מבינים שזהו אירוע שווא וחוזרים למוצב. כשמגיעים למשרדו של סרן פלינט, השיחה נמשכת כאילו מעולם לא נקטעה על ידי סירנה ובחור עם גרזן. “443 הוא הציר החשוב ביותר באיו”ש”, טוען המסו”ל. “המשימה שלנו היא להגן עליו. רוב האנשים שנוסעים בו אפילו לא יודעים היכן הוא עובר. חלק מהכפרים כאן הם כפרים עוינים עוד מימי מלחמת העצמאות”, מצטרף סגן איצ’ין. “ההיסטוריה הגזרתית היא של זריקת אבנים ובקבוקי תבערה על הכביש”, הוא אומר, “לכן המטרה היא קודם כול לשמור על הגזרה שקטה, ובכך לאפשר לתושבים לנוע על הכביש”.
כביש 443 מחבר בין לוד למודיעין ומשמש כביש חלופי בדרך לירושלים. אותו מקטע המסמן את גבולות הגזרה של סוללת “אלון” סמוך לבית חורון חוצה את גדר ההפרדה, והתאפיין במהלך השנים בזריקות אבנים של תושבי הכפרים הסמוכים. “זורק האבנים יכול להיות טרוריסט שמבין את המשמעות של האבן שפוגעת בחלון של רכב חולף, או ילד שמסיים בית־ספר ואין לו איך להעסיק את עצמו”, אומר סרן פלינט. “אבל לאזרח שהשמשה שלו התנפצה לא אכפת מי זה היה”, הוא מדגיש. “בכביש, מספיקה זריקת אבן כדי לייצר פיגוע קטלני”, מוסיף המג”ד, סא”ל ציבולסקי. “הגדוד הזה נמצא באחד ממוקדי החיכוך הגדולים באיו”ש”.
כשבתקשורת מתנהל ויכוח בין גורמים מדיניים וביטחוניים על אופי ההסתה ביהודה ושומרון ומקורותיה, בשטח מבהירים כי התסיסה בחברה הפלסטינית מורגשת. “בשונה מזמנים עברו, עכשיו קיימים הרבה ארגונים שרואים חשיבות בתסיסה החברתית. הם מפיצים את זה וקוראים למחאה דרך הרשתות באינטרנט ובערוצי התקשורת”, טוען המג”ד. “אנחנו צריכים להתמודד עם איום המפגע הבודד. ישנה התלהמות גדולה בתקשורת הפלסטינית שמעודדת לבצע פיגועים. אנשים פותחים את הפייסבוק ובמקום לראות תמונות של מכרים, הם רואים תמונות שאומרות: צאו לעשות פיגועים”. 
המצב הביטחוני המורכב העלה מחדש גם את העיסוק באיום החטיפה. “זהו איום שקיים כל הזמן, מחייל בטרמפיאדה ועד אזרח ברחוב”, אומר סא”ל ציבולסקי.”אנחנו ערוכים. זהו איום שמורכב לייצר סביבו הערכת מצב, אבל ניתן לומר שהוא אכן פחות נגיש ב־443″, הוא מבאר. “האיום פחות ממשי בתחומי הגזרה שלנו”, מחזק אותו סרן פלינט. “החטיפה תמיד אפשרית, אבל עצם העובדה שהגזרה מתוחמת בשני מחסומים מקשה על ביצועה והופכת אותה פחות סבירה”.

שגרת הפס”ד
אתגר נוסף בגזרה, שכבר הפך חלק משגרת היום יום, הוא הפרות הסדר (הפס”ד). הצדדים המשתתפים כבר מכירים זה את זה במידה כזאת או אחרת וכמעט ניתן לצפות את בואו של ההפס”ד: החל מהשעות בהן מתרחשים האירועים ועד המקומות ש”נוח” לקיים בהם מהומה. “בזמן ההפס”ד שגרת החיים בכפר ממשיכה”, מתאר המג”ד. ואכן, צומת המוניות הסמוך לעיר רמאללה שמשתרעת לפניו, מוכיחה את הדברים. כמה נערים במרחק 200 מטר זורקים אבנים על כוח צה”ל. אחד החיילים משליך רימון גז, והנערים בורחים. הם יחזרו כמה דקות אחרי, מוכנים לסבב נוסף. במקביל, ילדה קטנה הולכת על המדרכה לצד הכוח, שרה לעצמה כאילו אינה מוקפת בבחורים צעירים עם רובים. חבורת גברים מתיישבת לצפות במאורע. הם מפטפטים זה עם זה כצופים במשחק כדורגל שיש לתת לו פרשנות. החיילים נעים בקרבת מקום בשילוב של דריכות ורוגע, בפיקודו של המג”ד ציבולסקי. המילה “שליטה” שחוזרת על עצמה לא מעט בגזרה הזאת מקבלת משמעות נוספת בעת פיזור ההפס”ד. “כאן אתה צריך לשלוט בעצמך, במה שאתה אומר או בדרך שבה אתה מגיב”, אומר המסו”ל. “יש איום ממשי מולך, אבל אתה מנוע מלהגיב בצורה שכנראה היית מגיב בה אילולא הריסון”. תחושת חוסר האונים שחש חייל אל מול המתפרעים עולה לא פעם בשיחות עם החיילים במוצב. האפשרויות המצומצמות לתגובה מעוררות בקרבם תסכול שדורש התמודדות מסוג אחר. הפרות הסדר החוזרות ונשנות הופכות לאתגר מרכזי של הפיקוד. “צריך להישאר ולהשאיר את החיילים מאופקים”, אומר סא”ל ציבולסקי. “הדרך להתמודד עם הדרישות הגבוהות לשליטה עצמית מהחיילים היא להיות מלפנים. המפקדים צריכים להראות את הדרך. ברגע שאנחנו שם ־ האירוע מאופק. אנחנו לא שולחים את החייל הפשוט להתמודד לבד. לפעמים גם אני וגם הסמג”ד ביחד בשטח. אנחנו מדברים הרבה עם החיילים לפני הירידה לשטח, מתרחשים את הסיטואציות”.

הללויה
גאוות היחידה של סוללת “אלון” מתבטאת כבר מהמשפט המתנוסס בגאון על יד סמל הסוללה. “‘ראשון אבירי המלכה’, זה המשפט שלנו”, מספר סרן פלינט ומסביר: “מלכת הקרב היא הארטילריה – נדבך משמעותי שאי אפשר בלעדיו בלחימה; אגד 282 הוא האגד הגדול והחזק; ‘נמר’ הוא הגדוד הראשון באגד; והסוללה היא א’ – ראשונה. אנחנו ללא ספק ראשוני אבירי המלכה”.
לראשוני אבירי המלכה מסורת רבת שנים. מוצאי שבת, שתיים בלילה, “הללויה” של ג’ף באקלי מושמע בגלגל”צ, והסוללה מתעוררת לחיים. חיילים וקצינים מגיעים ללב המוצב לשש דקות של ביחד. כמה חבר’ה מארגנים חטיפים, עוגיות וקפה. את המשקה הם שותים בכוסות מיוחדות, שמקומן ב”פק”ל הללויה”, פק”ל ייחודי שממוקם במוצב, עליו שומרים בחרדת קודש.
האגדה מספרת שמאחורי השיר עומד סיפור מורשת היסטורי של הסוללה. “סרן אלון מזור, מסו”ל שנהרג בתאונת דרכים, אהב את השיר הזה”, מספר סמל דביר. “מספרים שאשתו קנתה זמן שידור בגלגל”צ, כדי שיושמע כל מוצאי שבת בשעה בה נהרג. הסוללה שומעת את השיר הזה ביחד, חולקת כבוד. זה אירוע מאוד מחבר”. במהלך שש הדקות הללו דממה שולטת במוצב. “לקום בשתיים בלילה זה לא הכי קל עם כל השמירות והמשימות שיש לעשות פה, אבל זה חשוב לנו”, מספר סגן איצ’ין. “כשהשיר מסתיים, מישהו צועק “שבוע טוב, סוללת ‘אלון’, וכולם חוזרים אחריו, שוטפים את הכוסות, והולכים לישון בראש טוב”. החיילים מתארים את הזמן הזה כשש דקות של חסד. “הכול שקט”, אומר סמל עופרי ויסמן. “פתאום כולם הופכים נדיבים”. לטענתם, המסורת הזאת כה עוצמתית, עד שהיא מלווה אותם גם בשנים שאחרי השחרור. “זה נשאר אצל האנשים”, אומר סמל ניצן רם. “מישהו שהשתחרר לפני שנים יכול פתאום לפרסם את השיר ‘הללויה’ בפייסבוק”.
כשמתבוננים על חיילי הסוללה נדמה שמורכבות הגזרה דווקא מניעה אותם קדימה. “יש פה חתירה של חיילים להצטרפות למשימות”, אומר הסמסו”ל. “הרצון לעשות יותר מאפיין את הסוללה. חייל יכול לשמור בבוקר, ובכל זאת לבחור להצטרף לאירוע בלילה. חמ”ליסט שעושה משמרות של שמונה שעות רוצה ובוחר ללכת להפס”ד”. 
נראה כי אותו “רצון לעשות יותר” מאפיין את כלל החיילים בסוללה. סמל אלי ממדוף, הטבח החדש, מפטרל בארוחה סביב השולחנות, בודק את שביעות רצונם של החיילים מהמנות שהכין. אחרי שהוא זוכה לטפיחות על השכם, ממדוף המרוצה הולך להכין תה ולחלק לשומרים, שיתחממו מעט בלילה הקר.
נראה כי עבור החיילים שגרת הקו באיו”ש, השונה מייעודם של התותחנים בחירום, תורמת למחויבותם למשימה. “בגלל שזה לא השטח הרגיל שלנו, יש מעין תחושה שאנחנו צריכים להוכיח את עצמנו”, אומר סמל עמית חממי, לוחם בפלוגה. “קווי חי”ר לתותחנים זה דבר נכון”, הוא מסכם. “תפיסת קו מוסיפה גיוון לשירות בצורה משמעותית”, מסכים גם סמ”ר מרק פוליאצקין. “זה משנה את השגרה וחשוב לחיילים. כל תותחן ירצה ריענון בבט”ש (ביטחון שוטף)”. סמל שי דביר, הרס”פ של הסוללה, מדגיש כי העלייה לקו דורשת מיומנויות מסוג אחר מחיילים שהתמחותם היא תותחים. “אחד מהדברים המיוחדים בסוללה הוא שהלוחמים יודעים לעשות את ההפרדה בין חי”ר לסוללה ארטילרית, ועושים את שניהם על הצד הטוב ביותר”.