אחד הגורמים המידיים לפריצתה של מלחמת ששת הימים הייתה המתיחות בגבול הסורי. מתיחות אשר לובתה על-ידי מידע מודיעיני מטעה שהופץ על ידי ברית המועצות לפיו בכוונת צה”ל לתקוף את סוריה. ברם, עם פרוץ המערכה בגזרה המצרית, הסתבר כי הצבא הירדני דווקא פתח בסדרת מעשי איבה, אשר הביאו את מקבלי ההחלטות בישראל להגיב בעוצמה כנגד הכוחות הירדניים. כחלק מפעילות זו, העתיק פיקוד הצפון את מרכז הכובד של פעילותו לזירה הירדנית בצפון השומרון, תוך דילול הכוחות שעמדו מול הצבא הסורי עד כדי מינימום. הלחימה בגזרה הסורית התמצתה בארבעת ימי הלחימה הראשונים בעיקר בחילופי אש ארטילרית ושתי פעולות קרקעיות כושלות שעשו הסורים בגזרת דן-תל דן, ודרדרה בסד”כ פלוגתי מוגבר או דו פלוגתי. כך יצא, שהמלחמה הגיעה לשלבי סיומה, כעבור ארבעה ימים, מבלי שהצבא הסורי – שאיים על יישובי הצפון – נפגע. התוצאה הייתה שהצדדים נותרו באותם קווי מגע נפיצים כפי שהיו עם פרוץ מעשי האיבה, תוך הותרת יישובי הצפון חשופים לחסדי הצבא הסורי היושב במערך הצפוף בגולן.
הסד”כ שצה”ל העמיד מול הצבא הסורי, כלל בארבעת ימי הלחימה הראשונים שתי חטיבות מרחביות (חטמ”ר) – חטיבת כרמלי בדרום וחטיבת אלכסנדרוני בצפון, כאשר לכל אחת מהן סופח גדוד שריון: גש”פ (גדוד שריון פיקודי) 181, מצויד בטנקי שרמן מיושנים, סופח לחטיבת כרמלי, בעוד גדוד 377 – גדוד טנקי שרמן משופרים מחטיבת ראם, סופח לחטיבת אלכסנדרוני. באותם הימים, כל גדוד טנקים כלל 4 פלוגות של 14 טנקים כל אחת, ושני טנקי חפ”ק – 58 טנקים לגדוד בסיכום הכללי.
סד”כ הארטילריה
סד”כ הארטילריה של אותם ימים בחת”ם בכלל ובפצ”ן בפרט היה מגוון. מרבית הסד”כ היה מורכב מגדודי מרגמות 120 מ”מ, כאשר לכל חטיבה שויך גדוד מרגמות אורגני: גדוד מרגמות נגררות לחטיבות המרחביות וגדודי מכמ”ת 120 מ”מ בחטיבות הממוכנות והחיר”מ. לחלק מחטיבות הטנקים היו גדודי תותחים חבירים 105 מ”מ (מסוג פריסט או AMX). גדודי השריון והחרמ”ש כללו גם סוללות דגם ד’ אורגניות – סוללות מכמ”ת 120 מ”מ מאוישות על-ידי אנשי חת”ם, שנכללו במסגרת הגדודית ואף סיפקו את הקישור הארטילרי לגדודים אלה. כמו כן, כלל הסד”כ גדודי שדה מורכבים מתותחי 25 ליטראות מיושנים, ומספר גדודים בינוניים 155 מ”מ, מיעוטם מתנייע. הסד”כ הסדיר בחת”ם בפיקוד הצפון כלל שני גדודים: גדוד מכמ”ת “הרעם” – גדוד אורגני של חטיבת גולני בפיקוד סא”ל אלי עשת שכלל שתי סוללות סדיר וסוללת מילואים (שבפועל תופעלה על-ידי כוח האדם הסדיר) – וגדוד שדה “רשף”, בפיקוד סא”ל משה פלד – גדוד שכלל 3 סוללות תותחי 25 ליטראות, אחת מהן מילואים, אשר הוסב ערב המלחמה לשתי סוללות נגררות 155 מ”מ צרפתי (תותח ה- M-50) וסוללת תותחי נ”מ 30 מ”מ מוסבים לירי קרקעי. סד”כ המילואים כלל עוד גדוד 25 ליטראות – גדוד 833, שהוסב גם הוא לגדוד בינוני (גד”ב) נגרר 155 מ”מ. היהלום שבכתר היה גד”ב מתנייע יחיד – גד”ב 871, בפיקוד סא”ל נתי שרוני – גדוד M-33 מתנייע על שלדת שרמן עם מזקו”ם צר ומנוע בנזין כוכבי. ערב המלחמה, כלל סד”כ הארטילריה המלא בפיקוד, שמונה גדודי מרגמות 120 מ”מ למיניהן, שלושה גדודי 155 מ”מ (אחד מתנייע), שני גדודי תותחי שדה 25 ליטראות וסוללת טילי נ”ט SS-11 אחת שהגיעה יחד עם חטיבת הזקן מהדרום.
תכנית ההבקעה
בצהרי היום הרביעי למלחמה גבר הלחץ על פצ”ן לפתוח בתקיפה לעבר האזור שכונה באותם ימים “הרמה הסורית”. הדעה שרווחה אז בקרב הציבור הישראלי, בעיקר בקרב תושבי הצפון, הייתה שלא ייתכן שהסורים יצאו פטורים בלא כלום אחרי שנים שבהן פגעו בתושבי הצפון. במטכ”ל ובפצ”ן נערכו עדכונים של תכניות המתקפה שהוכנו ערב המלחמה – רובן תכניות שהסתמכו על סד”כ גדול בהרבה, הכולל את אוגדה 36 וכוחות נוספים שיתווספו לסד”כ פצ”ן.
התכנון העדכני התבסס על הסד”כ המצומצם שנותר מול רמת הגולן, אליו נוספה חטיבת הזקן הממוכנת, חטיבה מוקטנת בפיקוד אל”מ אלברט מנדלר, שהובאה מהדרום. החטיבה כללה גדוד שריון מוקטן 129 בפיקוד סא”ל אריה בירו (דיין) וגדוד חרמ”ש 121 (רס”ן אריה קרן). כן הוחזרה לזירה חטיבת גולני שפעלה בצפון השומרון. סד”כ זה אמור היה לבצע תכנית מגירה בשם “מקבת” – שמטרתה כיבוש מוצבי הבניאס וסביבותיו, וכוננות לניצול הצלחה לכיוון קוניטרה. הכוחות שנועדו לביצוע היו חטיבת גולני מנוידת על גבי זחל”מים, חטיבת הזקן המוקטנת וגדוד שריון 377 (בפיקודו של סא”ל אמנון חינסקי) שהיה כבר בגזרה. התכנית כללה הבקעה מדורגת בציר אחד דרך גבעת האם (תל אבו חנזיר) – צפונית לכפר סאלד. לפי התכנית, פורצת ראשונה חטיבת הזקן, מורכבת משלושה צוותי קרב משוריינים: בראשם ינוע גדוד 129 (28 טנקי שרמן), אחריו גדוד מוקטן 377 הכולל פלוגת טנקים (14 טנקי שרמן) ופלוגת חרמ”ש, ולבסוף ינוע גדוד חרמ”ש 121 מתוגבר בפלוגת טנקים מגדוד 377. חטיבת הזקן אמורה לפרוץ דרך גבעת האם, לכבוש את מערך גור אל עסכר שמולה, ואז לנוע דרומה על ציר המערכת הסורי, לכבוש את המוצב המחלקתי נעמוש, ומשם לפנות בהמשך הציר, על דרך עפר סוג ב’ העולה במישרין לכיוון צפון-מזרח, לעבר מוצבי זעורה. בזמן שגדוד 129 אמור היה לכבוש את השטחים השולטים על מערך מוצבי זעורה הדרומיים, גדוד החרמ”ש אמור היה לכבוש מוצבים אלה, ואילו גדוד 377 נועד לנוע צפונה, לכבוש את מוצבי זעורה העליונה, לחסום את הציר המוביל מבניאס למסעדה (כביש 99 היום), ולהיות בכוננות להמשיך ת”פ חטיבת גולני להמשך תנועה לניצול הצלחה לעבר קוניטרה.
חטיבת גולני אמורה הייתה לחדור בעקבות חטיבת הזקן בכוח של שני גדודים ממוכנים: גדוד 12 (בפיקוד סא”ל משה קליין) בצירוף פלוגת טנקים מוקטנת מגדוד 377, אמור היה לפרוץ בעקבות חטיבת הזקן, לנוע צפונה על ציר ההטיה (ציר מקביל ממערב לציר הנפט, אשר שימש את ציוד ההטיה הסורי במסגרת ניסיונותיהם להטות את מי מקורות הירדן לשטחם), עד לפני הכפר עין א-דייסה, משם לנוע מזרחה לעבר ציר הנפט, ומשם לפרוץ מאחור לתוך המוצב הפלוגתי תל פאחר ולכבשו בחיפוי הטנקים. לאחריו ינוע כוח מהגדוד מערבה ויכבוש את מוצב בורג’ באביל. גדוד הבוקעים הראשון אמור היה להיכנס אחריו, בצירוף מחלקת טנקים ובחיפוי יתרת פלוגת הטנקים מגדוד 377, ולנוע צפונה על ציר הפטרולים הסורי, לכבוש את מוצבי בחריאת, תל עזזיאת וחירבת סודה (זאת בשונה מהפקודה הכתובה). בשלב השני אמורים היו הכוחות לכבוש את בניאס ומחנותיו, תל חמרה ועין פית. גדוד גדעון נותר בעתודה (בהעדר אמצעי מינוע) וכך גם הפלס”ר.
הסד”כ הארטילרי לביצוע
לרשות חטיבת גולני הועמד גד”ש 25 ליטראות 828, שנועד לסייע לגדוד ברק בכיבוש תל פאחר, וגדוד מכמ”ת הרעם בהרכב 3 סוללות מכמ”ת 120 מ”מ וסוללת מרגמות נגררות (6 קנים, 2 מהם הושמדו במהלך הקרב), אשר סוללה אחת ממנו נועדה לסייע לגדוד ברק והשאר לגדוד הבוקעים הראשון. כן הוקצתה סוללה בינונית 155 מ”מ בסיוע כללי למטרות ירי אש נ”ס (כנראה סוללה מגדוד רשף שפרס בכפר הנשיא ונועד לירי אש נ”ס על גזרת רמה”ג). בהמשך, צורפה לגדוד המכמ”ת סוללת הדגם ד’ האורגנית של גדוד חש”ן 377. בנוסף, קובצו כל מחלקות המרגמות 81 מ”מ של חטיבת גולני לכוח מרגמות אחד (27 קנים) בפיקוד מ”פ פלוגה מסייעת, אשר הופעל ברשת משותפת ובשיטות חת”מיות על-ידי גדוד הרעם.
לרשות חטיבת הזקן הועמדו גד”ש 25 ליטראות 870 (2 סוללות), גדוד המכמ”ת האורגני שלה – 342, גדוד מכמ”ת 335 אורגני של חטיבת עודד, שניהם גם בהרכב 2 סוללות, וגד”ב 155 מ”מ – גדוד תומ”ת 871.
שיקולים לבחירת זירת ההבקעה
בניגוד לגישה המקובלת באותם ימים, לא היה הקו הסורי ברמת הגולן קו הומוגני. לא מבחינת תוואי השטח, לא מבחינת ביצוריו, ולא מבחינת הסד”כ שהוחזק בו. פריסת הצבא הסורי הייתה אמנם בשיטה הקווית של שלושה קווי ביצורים, כאשר קו המגע הקדמי הורכב משלושה קווי משנה. ברם, בשני הקווים הפנימיים לא הוחזק מערך קבוע, ואלה אמורים היו להיתפס, לשם הגנה על הבירה דמשק, בעיקר על-ידי כוחות הקו הראשון.
הקו הראשון היה גם הוא קו בלתי הומוגני: הגזרה הדרומית נשענה בעיקר על המכשול הקרקעי, הגזרה המרכזית נתפסה על-ידי עיקר כוחו של הצבא הסורי, הן כחלק מן ההכנות להגנה והן ככוח שנועד למתקפה, לפי תכניות המגירה שהכין הצבא הסורי לכיבוש צפון מדינת ישראל. כוחות אלה גובו בעיקר הכוח הארטילרי הסורי שרוכז במרחב דלווה – יוסיפון.
לעומת שתי גזרות אלה, הייתה הגזרה הצפונית החלשה שבין הגזרות. בקו הראשון נפרס גדוד המשמר הלאומי (המה”ל) מספר 2 במוצבים שבין קיבוץ שמיר ועד גבול לבנון. (גדודי המה”ל כללו כ-5 עד 6 פלוגות מבני האזור שתוגברו באנשי מילואים מקומיים. לגדודים היה נשק מסייע רב יחסית שנפרס במוצבים ומאחוריהם (מרגמות 82 מ”מ תול”רים ותותחי נ”ט). לגדוד מספר 2 היו גם שמונה טנקי פנצ’ר ו- AMX-13 במוצבים. מאחוריו, נפרסה חטיבת חי”ר מוגברת 11 ולה גדוד טנקים (29 טנקי T-34 וחמישה משחיתי טנקים SU-100), כך שבסך הכול היו 52 טנקים בגזרה. סד”כ הארטילריה כלל שני גדודי שדה וגדוד בינוני אחד שנפרסו בעורף. כן כלל המערך ארבע סוללות מרגמות כבדות.
חשוב לא פחות מכך, היה מבנה השטח ומיקום מערכי המוצבים. כל המעיין במפת הקוד בקנ”מ 1:20000 מאותם ימים, ייווכח בקיומו של פער בלתי מוסבר בקו הסורי, שאורכו למעלה משני ק”מ, באזור שבין המוצב נעמוש לתל עזזיאת. מול פער זה מצויה בצד הישראלי גבעת האם, המהווה, מבחינה טופוגרפית, משום קרש קפיצה לשטח הסורי, כאשר מולה מצוי הכפר הבלתי מבוצר גור אל-עסכר, שלא היה תפוס דרך קבע, ומשני צדיה, מצויים רק שני מוצבים מחלקתיים: בחריאת בצפון ונעמוש בדרום. מוצבים פלוגתיים חזקים היו בטווח רחוק יותר (מערכי עוקדה, סיר א-דיב וקלעה בדרום; תל עזזיאת, בורג’ באביל ותל פאחר בצפון). כך, שנוצרה בלב המערך הסורי מעין “בטן רכה” שבמרכזה נמצא ציר, העולה באזימוט של כ-45 מעלות (800 אלפיות) מאיזור נעמוש, חולף על פני ציר הנפט, דרומית לתל פאחר אל תוך מערכי זעורה, ומאפשר חדירה קלה יחסית ומהיר לעורפם של המוצבים תל פאחר ומערכי זעורה שממזרח לו, לצורך תקיפתם מעורפם. (ראה מפה). כמו כן, אפשר ציר הפטרולים הסורי, העובר מדרום לצפון בעורף גור אל עסכר וקו המוצבים הקדמי, גישה נוחה של כוח פורץ, הנע על הציר צפונה מנקודת ההבקעה בגור אל עסכר, לכיוון תל עזזיאת מעורפו.

צירוף זה, של טופוגרפיה, ציר תנועה בטוח יחסית, פריסת הביצור הקדמי וסד”כ הכוחות, יצרו את הבסיס להעדפת ההבקעה בגזרה זאת עפ”י תכנית “מקבת”. האירועים שהתרחשו ביום 9 ביוני 1967 הוכיחו כי אכן התכנית הייתה בת יישום. במקומות בהן היא בוצעה – בתל עזזיאת ומוצבי זעורה (לאחר שחטיבת הזקן תיקנה את טעות הניווט), היא בוצעה בקלות יחסית ועם אבדות מינימליות. אלא שהעיקרון הפיטרי המוכיח עצמו במלחמות, פעל גם כאן, כאשר כל אחת מן החטיבות המבקיעות סטתה מהתוכנית המקורית, באופן שהביא להתגוששות חזיתית של אחד מגדודיה עם מערכים מבוצרים של האויב שעלתה בדם רב.
חטיבת הזקן לא פנתה בפניה הנכונה, לעבר הציר העולה לעבר מערכי זעורה. דבר שהביאה מספר קילומטרים דרומה, אל לב מערכי קלעה החזקים. גדוד ברק של חטיבת גולני, לא הצליח להגיע לעורפו של תל פאחר, ונאלץ לתקפו מחזיתו הבצורה, אגב חשיפתו לפגיעות נ”ט ארוך טווח – מכיוון המערכים הצפוניים של חירבת סודה ורמת הבניאס.
 
החלק השני בסדרת הכתבות, העוסק בהפעלת הארטילריה בקרב ההבקעה, יפורסם בגיליון 63 של “תמיד תותחן”