הפגישה עם אל”מ (מיל’) יהודה נאות נערכת בסלון דירתו של נאות בקומה השמינית של בבית אבות נאה ברמת אביב, בסמיכות לקניון גדול ונוח, בו נוהג נאות ללגום קפה עם חברים ובני משפחה. על אף דיבורו הזהיר, נאות נחרץ וחד באבחנותיו גם בגיל 93, ומפתיע מדי פעם גם בהומור ואירוניה וגם בצניעות מפליגה ואמתית. “חשוב לזכור את הדברים ולדייק בפרטים, לא כדי לפאר אדם כזה או אחר אלא כדי לשמר את מורשת התותחנים ולפעול לחיזוק מדינת ישראל”, הוא אומר בראיון מיוחד לתמיד תותחן.
בשני תחומים אלה עשה נאות לא מעט. משפחת אימו היא ממייסדי פתח תקווה, בעוד שסבו מצד אביו היה דתי חרדי וגואל אדמות, שבנה את השכונות הראשונות שמחוץ לחומה בירושלים ורכש אדמות בראשון לציון, ברחובות ובפתח תקווה. אחיו של יהודה למד בטכניון ובצרפת, התמחה בנשק גרעיני ועסק בבניין הכור ובפיתוח טילים.
המעורבות של יהודה בביטחון מדינת ישראל החלה לאחר שהצטרף בגיל צעיר לקן של תנועת בית”ר. שם, בתנועת הנוער, גויס לאצ”ל. מפקד האצ”ל היה יעקב מרידור ששב ממשימות סיור בעיראק עבור הבריטים. נאות, שנמשך לאקשן ולפעילות, צד את עינו והפך לבן בית בביתו. בגיל 20 התמנה נאות למפקד האצ”ל בפתח תקווה, וסגנו – מוטק’ה ציפורי.
אחת הפעולות הראשונות עליה פיקד הייתה פיצוץ מטה הבולשת הבריטית שמול בית הקברות המוסלמי במרכז ירושלים. שבעה אנשים שהיו תחת פיקודו של נאות עשו את דרכם בסמטאות העיר עם שקי חומר נפץ על גבם. בכניסה למטה הבולשת עמד שומר ערבי בו ירה נאות מיד. החוליה הכניסה את שקי חומר הנפץ לבניין ופוצצה אותו על יושביו.
כמה חודשים לאחר מכן, באוגוסט 1944, נעצר על-ידי הבריטים, הושם במעצר בלטרון ובאוקטובר 1944 הוגלה למחנה מעצר באפריקה. ביוני 1946 היה בין חברי קבוצת הבורחים שנמלטה ממחנה אסמרה. אולם, נאות נתפס והועבר לקניה. הוא שוחרר ושב לארץ ישראל רק לאחר הכרזת המדינה ביולי 1948.
לאחר הקמת צה”ל הצטרף נאות לחיל התותחנים והשתחרר ב-1950 בדרגת רב-סרן. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1955, שב לצה”ל ושירת כקצין המבצעים במפקדת קתמ”ר, כקצין הדרכה חילי וכמג”ד 332 – גדוד מרגמות 120 מ”מ מוצנח. לאחר מכן פיקד על גדוד 402, שימש כמת”פ מרכז, כסגן הקתמ”ר וכמפקד בה”ד 9. בתקופת מלחמת ששת הימים שימש נאות כמפקד האגד הארטילרי ומפקד הסיוע של אוגדה 31, שפעלה במרכז גזרת סיני בפיקודו של האלוף אברהם יפה. בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, היו פרוסים לאורך התעלה ארבעה גדודי חת”ם. סגן הקתמ”ר אריה לוי העלה בפני הקתמ”ר ברוך ברוכין את הרעיון שנאות יירד לתעלה לפקד על הגדודים, ולמען הנוחות ייקרא מפקד אגד שדרגתו אל”מ. נאות קפץ על ההזדמנות, ותוך זמן קצר התייצב ברפידים בפני מפקדו – האוגדונר אברהם אדן (ברן). נאות מספר כי “תפיסתו של ברן, כשל פלמחני”ק, הייתה נעדרת השקפת עולם מסודרת. כמו שהפלמ”ח בנה משלטים, הושיב אותנו ברן במוצבים מוגנים – מעוזים. לא היה תקן ותורת לחימה לאגד, ואריה לוי ישב והוציא תקני קשר, כפיפויות וכינויי קשר לגדודים, לקשאי”ם ולסוללות”.
על שגרת הלחימה סיפר יהודה כי “שיטת הלחימה שנקבעה על ידי המטכ”ל, בהסכמה שקטה של מפקדת קתמ”ר, הייתה שהחי”ר, מתוגבר ביחידות טנקים, מחזיק במעוזים ממוגנים על קו המים. בקו שלישי שבעומק הגזרה, הייתה עתודת טנקים, וביניהם, פרסה הארטילריה. החי”ר והטנקים היו נייחים, מחופרים ומוגנים מפני ההפגזות של כ-1000 קני ארטילריה מצריים. כושר התמרון של המעוזים היה אפסי, כושר הלחימה שלהם ושדות הראייה והאש שלהם היה מוגבל, וכך גם כושר הטווח של קציני התצפית.
“סוללות הארטילריה פעלו מתוך עמדות מדודות ברשת ארצית, הקנים היו שחוקים, לא מכוילים, ללא מדי מהירות לוע. יורים ללא טיווח, אלא בשיטה של ירי מחושב על מטרות ברשת ארצית ובנתוני מברק מטאורולוגי. בכל עמדה היו מספר זוגות של מוטות כינון על מנת לכסות גזרת ירי רחבה, לכל סוללה היו שתיים-שלוש עמדות חליפין שאליהן היו מדלגות הסוללות זמן קצר לאחר הנחתתה של אש נגד סוללות. משום מה, האש שהייתה מונחתת בתגובה על-ידי המצרים, הייתה מגיעה זמן קצר לאחר שפתחנו באש.
“המצב נראה מוזר. הנה הטנקיסטים, אבירי התנועה והמחץ, יישובים על גחונם במחפורות, כאשר החי”ר שומר עליהם מפני קומנדו מצרי, בעוד התותחנים עם תותחים מוסעים על שלדות ‘שרמנים’, ולהגנתם האישית רובים צ’כיים, מסייעים לקרב הגנה מובהק בשיטה של פריסה ואש מתוך תנועה, כשלא מספיקים לירות וכבר חוטפים אש נגד סוללות. כמו צדיקים יותר מן האפיפיור, כך התותחנים נעשו דבקים יותר בתורת מוריהם אנשי השריון, דבקים בכל מחיר בשיטת הלחימה של אש מתוך תנועה. לפתע ה’גיזרים’ נעשו גיבורים יותר מאשר ‘החשופים בצריח'”.
ביוזמתו של נאות עברו התותחנים גם לסוללות סטטיות ב”נברונים”, אבל המתח היה עצום. מספר הנפגעים לא היה רב, אבל הכאב גדול. יותר מכל זוכר ומעריץ נאות את גבורת המפקדים דאז, ביניהם הוא מזכיר את יעקב ארז ועמוס ברעם. במחליפו נתי שרוני הוא רואה חבר טוב ונאמן.
לאחר שנה בתפקיד, ביקש נאות לעבור לתפקיד אחר. המתח שבקרבות ההתשה היה בלתי נסבל, ובמיוחד לאורך זמן מתמשך שקשה לראות את סופו. משלא הוצע לו תפקיד מתאים, חש שהגיע זמנו לפרוש.
במהלך השירות באוגדה התיידד נאות במיוחד עם ראש אג”ם האלוף עזר וייצמן. וייצמן, מפקד חיל האוויר לשעבר, היה מגיע לסיני ולאיש מהפיקוד העליון של האוגדה לא הייתה סבלנות אליו, במיוחד כאשר סברו שכאיש המדים הכחולים, אינו מבין דבר בלחימת האוגדה ובצרכיה. נאות מצדו, כמפקד האגד, היה יכול להקדיש את הזמן ובמיוחד לצרף את וייצמן לסיוריו לאורך התעלה. וייצמן זכר לו את ההגינות והרעות שהוכיח.
לאחר שחרורו נענה להצעתו של וייצמן, שהיה לשר תחבורה, לשמש בתפקיד ראש אגף הרישוי במשרד (1970). לאחר תקופה בחו”ל שב נאות לארץ, ומצא את וייצמן הפעם כשר הביטחון. פעמיים נוספות נענה להצעותיו של וייצמן. האחת כאשר התמנה למבקר מערכת הביטחון ב-1977, והאחרת כאשר התמנה לסגן מנכ”ל ולאחר מכן למנכ”ל השק”ם (1984).
***
ד”ר יצחק אורן הינו שגריר בגמלאות ורס”ן בדימוס. הראיון, אחד מיני רבים, נערך במסגרת עבודה ומחקר על “גיבורי טמפו”, סיפורו של חיל התותחנים במלחמת ההתשה.
 
בזכות מי הצליחה הארטילריה בהתשה?
לפני 18 שנה כתב נאות על גבורת חיילי חת”ם במלחמת ההתשה. הדברים שהופיעו ב”תמיד תותחן” פורסמו לבקשתו בעילום שם. הנה שנית הדברים שיש בהם חשיבות ועניין רב, הפעם בשמו של נאות שהתיר זאת לאחר שכדבריו “התבגר”
מאת יהודה נאות
עד היום איני מבין איך הצליחו הארטילריסטים לירות כל כך הרבה פגזים ופצצות, לפגוע גם במטרות מיוחדות, ולהסב לאויב נזק כה רב – עם כל כך מעט כלים, עם כלים בעלי כושר טכני נמוך כל כך ובתנאי לחימה כל כך בלתי סבירים.
אולי אפשר לזקוף זאת לזכות המג”דים, אלה שהיו פרוסים בקו, ואלה שהגיעו עם גדודיהם לתגבור, נחושים, קשוחים ועם מטרה חרותה בליבם. לא תמיד הכי ממושמעים, לא כלפי הפיקוד שמעליהם, ולא כלפי דוקטרינת חת”ם, אך תמיד ענייניים ומדי פעם גם צודקים.
ואולי לאותם עשרות קצינים צעירים, בעמדות, במעוזים ועם הכוחות בפעולות המיוחדות. רובם צעירים בשירות סדיר הממלאים תפקידים בתקן גבוה לדרגתם. חלק לא מבוטל מהם עתודאים שזה עתה ירדו מאולפנות השן שלהם. כולם אינטליגנטים, מסורים ובעלי תושייה.
ואולי לרס”לים, לגזע רבי-הסמלים של חת”ם, לאידרה של החיל, אותם עמודי התמך שבסוללות ובכל מקום אחר שהיה בהם צורך. בוגרים ברוחם אבל לא תמיד בגילם. בעלי ניסיון חיים בשדה. אנשי ה’סמוך’ ללא חיתוך פינות או פשרות בביצוע.
ואולי לאותו צבא עמלים – לטבחים, לנהגים, לחרשי הברזל והנחושת שאין להם יום ולא לילה. שכל אחד שיש בידו קצת שררה רודה בהם, ואף על פי כן הם עמלים שאנו נוכל למלא את משימתנו. שלא נלך לישון על בטן ריקה, ש’העגלות’ הישנות ימשיכו לנוע, ושמערכות הנשק, שבכל צבא אחר היו מזמן שובקות חיים, ימשיכו לפעול ללא תקלות.
ואולי לאותם מאות החיילים שמילאו אחר פקודותינו – פקודות חכמות ופקודות טיפשיות, כך זה ודאי נראה בעיניהם. חלק רגן, חלק קילל, וחלק השלים עם גורלו – אך כולם עשו את מלאכתם באמונה ובמסירות נפש, בחולות הדיונות ותחת אש נ”ס.
ודאי וללא כל צל של ספק, יש לזקוף זאת לזכות כל אלה שהזכרנו, למי יותר ולמי פחות. ודאי גם שאין לזקוף זאת לא לדרגי המטכ”ל ולא לנו, המפקדה הממונה. להגנתנו נטען פה כי את כל שעשינו, עשינו בכל מאודנו, מתוך הערכה רבה ואמון מלא במג”דים, תוך הכרה בכושרם ומנהיגותם הקרבית של המפקדים הצעירים, ומתוך הכרה בכוח הסיבולת של מאות הנערים ששחקו באמונה את תפקיד החיילים.
ועוד נאמר ולא נוסיף, כי את אשר עשינו, עשינו מתוך הרגשה נוראה של הכרה בקוצר ידינו. מתוך הרגשה וידיעה מפוכחת שאנו לא מסוגלים לשנות את המצב שינוי משמעותי. כי אנו לא נמצאים במרכז כוח שבו אפשר להשפיע ולצייד את מערך הלחימה בארטילריה מתאימה ורבת עוצמה.
על כן, כל אשר נשאר לנו לעשות היה לחרוק שיניים, להמשיך ולהוציא את המירב ממה שיש, לסמוך על דבקותם במטרה של המפקדים ולפקד בחמלה רבה על החיילים.