מרץ 1969, סא”ל מונדי כרמלי מקים את גדוד 405, בכפיפות לפיקוד המרכז. הגדוד, שהיה מוקטן, מוקם על בסיס סוללה עצמאית אחת שהייתה על תותחי 122 מ”מ ארוך, ועוד סוללה נוספת דומה שהוקמה על בסיס אותו כלי. הגדוד נדרש להתמחות גם בתפעול 2 תותחי 130 מ”מ שנוספו לו. גדוד מוקטן ומוזר עם תותחי שלל רוסיים נגררים ושונים זה מזה. בהמשך יצטיידו שתי סוללות הגדוד בתותחי 155 מ”מ הוביצר צרפתי נגרר, וייהפכו להיות אחידות בסוג הקנה והתחמושת. הגדוד ישתתף בפעילות מבצעית הקשורה באירועים בטחוניים שהסעירו אז את המדינה ואת צה”ל: מלחמת ההתשה בסיני (מרץ 1969-אוגוסט 1970) ובבט”ש העיקש של צה”ל נגד ארגוני הטרור בגזרת ירדן (“ספטמבר השחור”).

הגדוד מוסב לגדוד הרוכב הראשון בצה”ל
יתר גדודי חת”ם הסדירים והוותיקים – אחים לגדוד 405 הצעיר מהם – מתנייעים ע”ב תותחי 155 מ”מ –50M על תובת שרמן. ברקע מתבשלת במשרד הביטחון ובצה”ל עסקת רכש של תומ”ת אמריקאי 155מ”מ – 109M- קצר קנה – הרוכב הראשון בחיל. גדוד 405 נקבע כמי שיקלוט את הרוכבים החדשים, ובכך ייהפך להיות גדוד הרוכב הסדיר הראשון של חיל התותחנים הישראלי. 
גדוד 405 כולו כמרקחה: באוגוסט 70′ מתחלף מג”ד ההקמה סא”ל מונדי כרמלי, אשר מתמנה לתפקיד מת”פ מרכז, ובמקומו מגיע המג”ד השני במניין סא”ל אלי דורון, שיהיה מעתה אחראי להסבת גדוד 405 לרוכב. 
הרוכבים הראשונים נקלטים במהלך ספטמבר-נובמבר 1970. משלחת מצומצמת של 5 קצינים נשלחת בחודש ספטמבר לפורט-סיל, אוקלהומה ללמוד על הרוכב. במקביל מכינים מערכי שיעור בארץ על בסיס ספרות אמריקאית, וקולטים סגל וכ”א שירכיבו את הסוללה השלישית לגדוד. בסוף שנת 1970 מבצע הגדוד אימון הסבה בנבי-מוסא בבקעת הירדן, והופך עד מהרה להיות גדוד הרוכב הראשון של חת”ם. עם תום ההסבה, גדוד 405 ערוך ומוכן לקרב בהרכב מלא של 3 סוללות רוכב מבצעיות, בכפיפות לפיקוד המרכז, ורושם בכך את נקודת המפנה הכי משמעותית בתולדותיו.
בתום אימון ההסבה לרוכב, יורד הגדוד לסיני בשל החשש להתפרצות האש לקראת סיום מלחמת ההתשה. הייתה זו הופעת הבכורה של תומ”ת הרוכב החדש והבלתי מוכר בצה”ל של אותם ימים, והיה זה אך טבעי שהתבקש להפגין את ביצועי העבירות שלו אל מול קציני אוגדת סיני שבאו לראות את הפלא הזה חוצה הדיונות. 
באותם ימים שלפני אימון ההסבה, אני (הח”מ) מסיים את קורס יסוד וכסג”מ ירוק וטרי מגיע לגדוד 405. מבשרים לי ולעוד כמה קצינים צעירים שאיתי שחלק מהקצינים נשלחו לארה”ב ללמוד על התומ”ת החדש. האכזבה על שפספסנו את המשלחת לארה”ב גדולה, אבל בראותנו את התומ”תים ידענו לעכל את גודל השעה והאחריות שנופלת על כתפינו במשימה ההסבה לרוכב סדיר, ובשלב השני גם להסב את גדוד המילואים 899 לרוכב, כדי שמשוחררי גדוד 405 הסדיר יוכלו להיקלט במסגרת מתאימה כבר במילואים.
מפאת קוצר המקום, רק אזכיר את עצם ההתרגשות, ההתלהבות ואת יראת הכבוד שרחשו חיילי הסוללות לתומ”ת החדש. אותם תותחנים שבזיעת אפם ובעבודה פיזית קשה ביצעו פריסות עם תותחים נגררים לרבות צידודים רחבים, עתה ניצבים מול מכונה משוכללת למדי היודעת בהינף סטיק לצודד ולהגביה קנה לכל כיוון ולנוע במהירות בשטח בתנאי עבירות קשים. 
מאז תחילת שנות ה-70 ועד היום, חת”ם עשה בצה”ל עם הרוכבים הללו היסטוריה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. במרוצת השנים כל הסד”כ הקני בחת”ם הפך להיות על טהרת מערך הרוכבים, שהפכו במרוצת דורות הפיתוח בהמשך הדרך לרוכבים משופרים (דוהרים ועוד). זהו התומ”ת בה”א הידיעה שילווה את חיל התותחנים ואת יחידות צה”ל בכל המלחמות והמבצעים השונים, במתן סיוע ובריכוזי אש לכוחות המסתערים – לתפארת חיל התותחנים.

מייסדי מערך הרוכב בביסל”ת של היום
45 שנה עברו מאז, ואנו – דור המייסדים של גדוד הרוכב הראשון – התבגרנו ושערותינו האפירו ו/או נשרו בדרך. הזיכרונות רק התחזקו, עומדים ברגש מול קסמה של נוסטלגיה. קשרי הרעות ביננו התהדקו שוב והחלטנו שזו השעה לחזור לשבטה ולהתרשם מקרוב איפה החיל נמצא היום, לפגוש את הדור הנוכחי של 2015, להתרשם ממערך ההדרכה, מאיכות החיילים והחיילות – שאנו אז לא הכרנו – המשרתות כיום בתפקידי מפתח במערך כמדריכות, לוחמות ואף מפקדות ביחידות השדה. מתגנבת לה לפתע מחשבה: רגע, אולי תהיה לנו פעם מג”דית סדירה או מפקדת אגד ארטילרי, ואולי קתמ”רית? מי יודע.
התאספנו במרכז הארץ בבוקר יום שני, 6 ביולי, וירדנו לשבטה. סה”כ 16 קצינים ובראשם מג”ד ההסבה – אל”מ (מיל’) אלי דורון (אשר לימים התמנה להיות נספח צה”ל הראשון בגרמניה ב-1974), ואיתו הסמג”ד – שאול צ’יטיאט-צ’יטה (שמידת הנתינה שלו כיום לארגונים שונים כמו יד לבנים ואחרים היא ענקית וראויה לציון). עוד קצינים נוספים היו הרופא הגדודי של אז – כיום פרופ’ רפאל קטן, מי שעמד עד לא מזמן בראש המחלקה האונקולוגית בבית החולים שיבא, משה אייזנברג – פרופסור ומהנדס בטכניון בחיפה, איציק גזית – שבעבר היה מפקד עא”י בשבטה וגם מב”ס שבטה, יגאל כספי – כיום שגריר ישראל בשוויץ אשר הגיע במיוחד לביקור, ועוד רבים, ויסלחו לי חברי שאיני מזכירם כאן.
עמדנו מתרגשים וממתינים בשער המחנה כאשר מפקד ביסל”ת, אל”מ יובל בן דב, קיבל אותנו בהתלהבות. שמענו את סקירתו הענפה על מגוון נושאים שמעסיקים אותו מאד בתפקידו, ועל חלקו של המד”ר, רס”ן קרפל עידן, ב”צוק איתן” (מנמ”ש בחרום). ביקרנו במאמנים שונים: מצ”ת, ר”ז והפעלת האש (בקרת אש). פגשנו בחיילות וקצינות מדריכות, אשר מובילות שיעורים שלמים עם חיילים וצוערי יסוד, התארחנו לארוחת צהריים עם המב”ס, ביקרנו בסוללה של גדוד “רשף” בעת פריסה מנהלתית ושוחחנו עם חיילי הסוללה – בתוכם שתי תותחניות משובצות בתפקידי לחימה בתומ”ת – שהקשיבו לנו בצימאון רב.
פתאום נפל לנו עוד אסימון בביקור הסוללה: הנה אנו כאן 45 שנה אחרי ואנו פוגשים “דור המשך” שהוא מורכב מ”בנים של” ואפילו “נכדים של”. האחד נכדו של קתמ”ר לשעבר (תא”ל אברהם בר דוד) והשני בנו של קתמ”ר לשעבר (תא”ל לורנס מועלם). ככה זה “סגירת מעגל” של דורות ממשיכים. 
התרשמנו מאד מהנעשה, מפער הדורות, מהשנים הרבות שחלפו להם מאז, מהקדמה בהשוואה למה שהיה מנת חלקינו בסדיר שלנו, מאיכות החיילים והחיילות, ובקיצור – מה”נכסים” שעברו מדור לדור ורק השתכללו והתקדמו לבלי הכר. פשוט גאווה הממלאת אוויר בריאות ומנפחת את החזה.
לא נשכח, למשל, את המדריכה שרון (ממאמן המצ”ת) שעזבה את משפחתה בארץ, התגייסה לצה”ל והצטרפה לשורות חת”מ. שרון גרה ברגבה שבצפון ומשרתת בכזו התלהבות בשבטה. כל הכבוד! אנו מצדיעים לה!

לא אמרנו די
תם ביקורינו בשבטה. באחוות תותחנים אין קץ נודה לך שבטה יקרה על היותך כה קרובה ללבנו. בזאת אנו הקצינים המייסדים לא אמרנו די. פנינו בשנה הבאה לביקור צבאי נוסף ואחרון כדי לסגור המעגל: נרצה לבקר במפקדת עוצבת גולן, באנדרטה לזכר חללי גדוד 405 של יום הכיפורים ברמת הגולן, ולסיים ביקורינו במפגש מרגש עם גדוד 405 הסדיר במחנה הקבע שלו. דור ותיק (מייסד) פוגש דור צעיר שהנטל עתה כולו מונח על כתפיו.
תודתי האישית לחברי – קציני הגדוד הוותיקים (אלי דורון, שאול צ’יטיאט (צ’יטה), רוני יעקובוביץ, משה אייזנברג ומנחם אשל) שתרמו וסייעו לי בפרטי המידע על תולדות הגדוד בהקמה ובהסבה, לשם כתיבת כתבה זו.