במסגרת הכנת הספר “תותחנים בשל”ג – סיפור מלחמה” רואינו עשרות אנשים שהביאו את סיפורם האישי. ביקשתי לראיין גם את שוקה לצורך זה. הפגישה שנקבעה נדחתה מפעם לפעם בגלל מחלתו של שוקה. אולם, שוקה לא ויתר וממיטת חוליו הוא העדיף לרשום בעצמו את קורותיו במלחמת שלום הגליל, משל ידע שזוהי הזדמנות אחרונה לתעד את קורותיו.
הרשימה להלן נכתבה על ידי שוקה, עם קיצורים הכרחיים בלבד.
זיגדון יעקב
___

שנת 1981 מוניתי לתפקיד סמג”ד בגדוד 55 (בעת ההיא גד”כ, גדוד כבד 175 מ”מ). אני מציין זאת מפני שבשנה זו עסקנו באופן אינטנסיבי בהתכוננות לקראת כניסה ללבנון. שם הקוד המתחלף היה “אורנים” – פעם גדול, פעם קטן – על פי הפקודות. הגדוד עסק באימונים ובהקפצות תדירות ממחנה הקבע במבוא שילה לצפון, בכל פעם לגזרה אחרת: ממעיין ברוך דרך עמדת העגל, מרגליות ועד אביבים במערב. בסופו של דבר ההקפצות הסתיימו בימי קרב, שהיו מנת חלקנו, בתדירות גבוהה, ירי אינטנסיבי, החלפת קנים ל-203 מ”מ ועוד ירי וחדירות ליליות לרצועת הביטחון, בכל פעם שנורו קטיושות לקריית שמונה או לישוב אחר בצפון. תהליך ההתכוננות היה להבנתי חשוב מאוד להצלחת הגדוד במבצע שלום הגליל. כאן צריך להזכיר שבעת ההיא הסמג”ד היה מפקד העמדה, המג”ד סא”ל שיש יעקוב ואחריו סא”ל יוני שמשוני. היו מס”חים בחטיבה 35 שבילו שעות וימים בנהלי הקרב של החטיבה, ובפועל מי שהכין את הגדוד היה הסמג”ד וכך זה היה בכול הגדודים הסדירים. אין ספק בליבי ובצניעות הראויה שהגדוד היה מוכן למלחמה, אבל אני כבר לא הייתי שם. את שנת 1982 ביליתי במכללה לפיקוד ומטה.
שנת 1982 הייתה שנה עמוסה באירועים לחניכי פו”ם. במהלך השנה הוחזרה סיני למצרים, כך שכחניכים בפו”ם עסקנו בפינוי ימית, בשנה זו נרצח נשיא מצרים סאדאת, ופרצה מלחמת שלום הגליל.
על ההכנות למלחמה ידענו ושמענו מעמיתנו ביחידות הלוחמות. כשהחלה הלחימה הייתי במחנה גלילות וחשבתי שלא ייתכן שאפספס את המלחמה הזו. לכן התקשרתי לאל”מ אמנון אופק, שפיקד על אגד ארטילרי 219 (זאת מפני שאת תפקידי האחרון עשיתי על אותו סוג תותח ובנוסף הייתה ההכרות הקודמת עם אמנון אופק), אבל אמנון הפנה אותי לכורדאני (הימ”ח של החצי השני של האגד, שהורכב מגדודים נגררים, M-71, וגדודי מכמ”ת, מרגמות 160 מ”מ). הגעתי לכורדאני לבוש מדי דקרון ונעלים חצאיות, חתמתי על קיטבג ציוד, קיבלתי פולקסוואגן דבל קבינה והתחלתי לרדוף אחרי מפקדת הסגן שכבר הייתה בדרך ללבנון, ואכן בערב חציתי את הגבול באבן גבול 14 – אני ופולקסוואגן, והצטרפתי למפקדת הסגן שפרס בשקיף אל חרדון. 
המפקדה והגדודים כבר היו פרוסים ומהר מאוד הבנתי שאני מיותר. הקצב היה של יחידת מילואים שלא חסרו בה קצינים, לכן יצרתי קשר עם המת”פ (קודקוד קרם – כינויו של המת”פ), אל”מ אורי מנוס, שאחרי יומיים חילץ אותי והנחה אותי בקשר כך: “סע למפעל של סטף (‘להבי ישקר’ של סטף ורטהיימר בנהריה, המפעל ממוקם ממש על חוף הים, מקום מתאים ביותר לנת”ק להגיע ממש קרוב לקו החוף) שם תפגוש בלילה את הכבדים של עמי (גד”כ 412, מא”א 219), בפיקודו של סא”ל עמי שילה. כמו כן יגיעו לשם 8 אלפות (זחליליות תחמושת), נט”ק של חיל הים יגיע אל מול המפעל ב-2400, אתם מעמיסים ונוחתים בפתח נהר האוולי. משימתך להביא לגד”ב 411 שנלחם על ציר החוף את התחמושת”. 
השיחה הראשונה עם אורי הייתה בקשר, ולאחר שהגעתי לנהריה שוחחתי אתו בטלפון רגיל, הוא תאר לי את המשימה והרעיון המבצעי, וכך הגעתי בלילה ללהבי ישקר. סטף ורטהיימר הגיע ופתח לנו את המפעל על מנת לאפשר למילואימניקים שהגיעו מעט אחרי להתקשר הביתה ואף פתח להם את המטבח של המפעל (אדם יוצא דופן בכל היבט). גדוד 412 הכין את עצמו להחפה בסדר תנועה, האלפות הסתדרו לקראת עליה לנת”ק, וקצת אחרי חצות הגיעה לחוף שליד המפעל נחתת חיל הים “בת שבע”, שתוכננה להוריד אותנו בפתח נהר האוולי שמדרום לבירות. לאחר תדריך מפורט, הגדוד ושמונת האלפות הועמסו ויצאנו לים הפתוח (כאן צריך לרשום שמדובר באחד הגדודים האיכותיים בחיל). ההפלגה הייתה חלקה ורצופה. לקראת נחיתה הופגז מקום הנחיתה על ידי המחבלים, אבל הנחיתה עברה ללא תקלות. האזור כולו אמנם נחצה על ידי כוחותינו אבל לא טוהר עדיין. הרעיון המבצעי היה לפרוס גדוד ארוך טווח קרוב ככל האפשר לכוחות המסתערים על מנת שיאפשר ירי ליעדי עומק. הארטילריה היחידה בשלב הזה באזור הייתה גדוד המרגמות של האגד המוצנח וגדוד 411 שהיה בדרך.
אני ושמונת האלפות המתנו לגד”ב 411, בפיקודו של יורם רביב שנלחם כל הדרך, ובדרך נהרגו שני המסו”לים, ברק רושגולד וגידי ראש. לגדוד היה מחסור בתחמושת, ואכן נפגשנו והעברתי להם אותה. את יורם רביב המג”ד הכרתי עוד משירותו כקצין אג”מ 215. עליתי לנגמ”ש שלו ולאחר שיחה קצרה העברתי את האלפות לפיקודו והוא המשיך למשימה הבאה שלו.
משם נסעתי למפקדת האוגדה 98, בפיקוד תא”ל עמוס ירון בדוחה. ביליתי במפקדה יום או יומיים ואז פגשתי על ציר החוף את סא”ל ארנון בן עמי, לוחם נועז שחזר מארה”ב, לקח נגמ”ש פיקוד ומעופף ויצא למלחמה. חיבוקים ונשיקות ועליתי על הנגמ”ש של ארנון. הרעיון של ארנון היה להתקדם על ציר החוף ולטווח מטרות. לאחר מספר שעות נפרדו דרכינו – נקראתי למת”פ, לפיקוד הצפון.
חזרתי את כל הדרך חזרה לצפת למפקדת הפיקוד. במפקדה אצל יוסוף הצטיידתי כמו שצריך, כולל מט”ל ועוד, והייתי מוכן למשימה הבאה שלא איחרה לבוא. בשעות הערב קרא לי אורי והודיע לי שאני מצטרף למסוק של שר הביטחון, אריאל שרון, שיוצא לביירות: “הוא אמור להוריד אותך על אחד ממגדלי התאומים ומשם אתה אמור לטווח ולהכין את השטח לכניסה לביירות”. משימה מעניינת. התארגנתי במהירות כולל כל העזרים הנדרשים והייתי מוכן לצאת לדרך. ממש לפני המראה הודיעו לי שאיני טס.
חזרתי לחמ”ל הפיקוד והמתנתי לפקודה הבאה שלא איחרה לבוא. אורי הנחה אותי להצטרף לא”א 215, אוגדה 162, למשימות שיוטלו עלי באגד. בשלב הזה מפקדת האוגדה כבר הייתה מדרום לכביש ביירות-דמשק. מהפיקוד יצאתי בדרך לא דרך, חציתי את כל הכוחות שהחלו בכניסה מאסיבית לעומק לבנון עד שהגעתי לחמ”ל המפס”א בחפ”ק אוגדתי, שם פגשתי את מפקד האגד, אל”מ אלי ברק (אופו) ואת קצין האג”ם של האגד מאיר מרציאנו. המשימה הראשונה שהוטלה עלי הייתה להצטרף לכוח של סיירת מטכ”ל שיצא למבצע על גב’ל ברוך, משימה שמשום מה לא יצאה אל הפועל.
הלילה הראשון שלי בחפ”ק היה הלילה בו נעלם מח”ט 500, אל”מ דורון רובין (סיפור אחר ששווה שיסופר). סיפור של דרמה אמיתית.
ואז, למיטב זכרוני, הייתה הפסקת האש הראשונה והחלו ביציאות לחופשה. אני החלפתי את מאיר מרציאנו כקצין אג”מ, היה זה בשבת. השבת הזו אמורה הייתה להיות רגועה, של התארגנות לאחר לחימה ממושכת. ביום ו’ הודיעו לאופו שאביו במצב קשה ולכן הוא יצא במידי, ואני נשארתי כמפקד תורן אגד בדרגת סרן. בשבת בבוקר קיבלתי הודעה על קבוצת תכנון לקראת כיבוש ביירות, התכנסה קבוצת תכנון בראשות מפקד האוגדה, תא”ל מנחם עינן, לקראת קבוצת פקודות פיקודית, בהשתתפות שר הביטחון, הרמטכ”ל ואלוף הפיקוד בביירות (על הדיון בביירות נכתב ונאמר רבות, היה זה אחד הדיונים הסוערים סביב המלחמה, ועל הצורך לכבוש את ביירות). אני לא השתתפתי בקפ”ק בביירות, הכניסה הייתה מאל”מ ומעלה, אבל את ההדים שמעתי וגם פקודות קיבלתי. לצורך עמידה בתוכנית האוגדתית, פיקדתי על הדרג היורה לנוע במידי לעמדות קדמיות יותר. בהמשך היום הגיע מביירות הקתמ”ר, תא”ל אריה מזרחי, לביקור באגד והצגתי בפניו את התוכניות. לא הרבה לאחר מכן חזרו גם אופו וגם מרציאנו, ואני שוב חזרתי למרכז הארץ. הודיעו לנו שחוזרים לפו”מ. היומיים בהם הייתי למפקד אגד תורן היו אירוע מכונן ומרתק מבחינתי, אם כי לא מורכב מדי מפני שהכרתי את המפקדים, את מטה האגד, את מטה האוגדה ואת ההכנות שנעשו ערב המלחמה (מתפקידי כסמג”ד) ויכולותיהם. 
חזרתי למפקדת קתמ”ר, ופו”מ לא התכנס עדיין. בשלב הזה החלו בהפקת לקחי המלחמה ועלי הוטל לבדוק את השפעות המדמ”ל (מד מהירות לוע), מערכת שהוכנסה לשימוש ערב המלחמה – עד כמה השתמשו במדמ”ל והשפעת המדמ”ל על דיוק הירי. גם עניין זה נמשך ימים ספורים ואז הגיע הפקודה להיערך לכיבוש ביירות, עניין שחייב את הגדלת הסד”כ, והוחלט לבנות את גדודי ביסל”ת, גדוד מפקדים וגדוד יסוד.
במשך לימודי בפו”מ סוכם שהתפקיד הבא שלי יהיה מפקד קורס מפקדים. בהגיעי לשבטה הודיעו לי, על דרך ההתארגנות לקראת העלייה ללבנון, כי רס”ן דן הראל, מפקד קורס המפקדים, ימשיך עם גדוד מפקדים, סא”ל יוסי גורל, מפקד יסוד, יהיה סגן מפקד האגד, או מפקד העמדה, ואני אהיה מג”ד יסוד. קורס מפקדים היה מאורגן כגדוד הן מבחינת קצונה, רק”מ וכו’, כך שתהליך ההתכוננות וההצטיידות שלו היה קצר יחסית.
קורס יסוד בנוי אחרת ולכן תהליך ההכנות היה ארוך יותר. המשימה הייתה לבנות גדוד. לא הכרתי את המפקדים, הקורס היה ממש בתחילת הדרך, צוותים לא אורגנים, אין צוותי מפי”ק, ולמפקדת גדוד הגיעו השלמות קצונה לא אורגנית מביסל”ת. הקמת סוללת מפקדה וכל ההצטיידות האחרת לקחה זמן. היתרון הגדול היה איכות הקצונה והצוערים והרתמות מפקדת ביסל”ת למשימה, שאפשרה לסיים את ההכנות במהירות, ובתום עשרים וארבע שעות יצאנו צפונה ופרסנו בדוחה בלבנון.
המשימה הראשונה הייתה להתאמן, ובכל זמן פנוי, על מנת להיות ליחידה אורגנית שיודעת לפעול בשפה משותפת, כאמור היתרון היה איכות כוח האדם, החיסרון היה ההכרות והיכולת לעבוד כיחידה. במקביל התנהל נוהל קרב לכיבוש ביירות, שיתחיל במסך אש מתגלגל, עליו פיקד סא”ל רונן משה, סגן מפקד א”א 282, שפרס ממש בפאתי ביירות. בהמשך היו אישורי תכניות ומודלים, והתחלנו לרשום את השטח באש ולהתכונן לירי מאוד מאסיבי. בסופו של דבר, עניין כיבוש ביירות ירד מהפרק וקיבלנו משימה חדשה של דילוג לגזרה המזרחית. שוב התארגנו למסע ארוך מאוד על גבי זחלים והתארגנו לסיוע.
לאחר כשבועיים הוחלט להחזיר את הגדודים לבית הספר להמשך הקורסים. מיד לאחר מכן, גם חניכי פו”ם חזרו לגלילות עד שסיימנו את לימודינו. לאחר מכן ועל פי התכנון ירדתי לביסל”ת לפקד על קורס המפקדים. גם כאן לא נגמר סיפור לבנון. לאחר פחות משנה קיבלתי טלפון מהקתמ”ר תא”ל עודד טירה, שמסר שמוניתי למג”ד 405. זה היה ביום א’ בצהריים וכך אמר לי עודד: “סרן פשטי אשל בדרך להחליף אותך, אתה נוסע לפיקוד הצפון בצפת, למת”פ צפון אל”מ שמואל רשף, משם אתה טס למפקדת אוגדה 36, לראיון אצל מפקד האוגדה תא”ל מתן וילנאי בעלי, ומשם לדהר רחל לקבל את הפיקוד על הגדוד”, וכך היה. משך רוב שירותי כמג”ד 405 שהה הגדוד בלבנון, למעט פרקי זמן קצרים של אימונים והתארגנות ברמת הגולן, משך פרק זמן זה הגיע הגדוד לרמה מקצועית גבוהה מאוד וביצוע את כל משימותיו למופת.