בסוף השבוע האחרון התקיימה בקיסריה עצרת חיל התותחנים לציון 50 שנים למלחמת ההתשה. במהלך האירוע נערך טקס זיכרון לנופלי החיל במלחמה והוקרה ל-16 מקבלי עיטור המופת, ביניהם שניים אשר הדגימו על בשרם את האמירה המפורסמת, “לא מפקירים פצועים בשטח”.

ביולי 1970, כחודש לפני תום המלחמה וכניסת הפסקת האש לתוקף, עסקו ברוך זלץ ואברהם דרדרי בבניית גדרות במעוז טמפו, על גדות תעלת סואץ. זלץ, כיום בן 71 מחיפה, היה אז קצין צעיר, ודרדרי, בן גילו מקריית שמונה, היה מהחיילים הוותיקים בסוללה של גדוד 403 שבו שירתו.

“שירתנו במעוז הצפוני ביותר של קו המים בתעלת סואץ. היינו במצרים – והיה חושך מצרים”, אומר זלץ. באחד הלילות הם נדרשו להקים מחדש שורת גרות שנסחפו עם מי התעלה וחלקן נהרסו לאור ההפגזות המצריות המסיביות. דרדרי מספר: “ביקשו שנרד באמצע הלילה כדי לתקן את הקונצרטינות (סוג של גדות תיל, מ”ו) אז ברוך, אני, קצין וחייל נוסף התנדבנו למשימה”.

זלץ מוסיף כי הוחלט לבצע את הפעולה בלילה על מנת שהחיילים המצרים, שהוצבו בקרבת המעוז, לא יפתחו עליהם באש, “המצרים ישבו במרחק של כ-150 מטר מאיתנו. חשבנו שהם לא יראו אותנו אבל לא ידענו שיש מוקשים”.

מספר דקות לאחר תחילת העבודה על הגדרות עלה אחד הקצינים על מוקש. “הוא היה במרחק של 30 מטר ממני”, נזכר זלץ. “היה פיצוץ גדול, רעש וצעקות. רצתי לקראתו כדי לראות מה בדיוק קרה ומה מצבו”. מטרים ספורים ממקום פציעת אותו קצין, שמע ברוך פיצוץ נוסף, “התקרבתי אליו ורגע לפני שהתכוונתי לרכון לעברו, שמעתי פיצוץ נוסף. מהר מאוד הבנתי שהעל הכתובת של הפיצוץ הזאת היה כתוב השם שלי”.

למרות הפיצוץ הוא לא איבד את הכרתו ומיד הבין את מצבו, “עפתי לתוך הגדרות שהספקנו לבנות ומצאתי את עצמי לכוד בתוכן. הייתי בהכרה מלאה לחלוטין וראיתי שנותרתי עם רגל אחת. הרגשתי את החום מתפשט בתוך גופי. למעשה, המחשבה היחידה שעברה לי בראש היתה ‘אוי ואבוי רק שאמא שלי לא תראה אותי ככה’. להפתעתי לא הרגשתי כאבים”.

דרדרי, ששמע את שני הדי הפיצוצים בהפרשים של כמה שניות, החל לרוץ עם חייל נוסף לעבר מפקדו. “רצנו לכיוונו של ברוך. והוא הורה לי לעזוב אותו ולפנות את הקצין הראשון שנפגע. ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שנחלץ את שניהם ושיהיה בסדר”. באותו הזמן, המצרים ששמעו את הפיצוצים והצעקות החלו לירות כדורים נותבים לעבר מקור הרעש. “היינו צריכים להתרכז גם בחילוץ וגם להיזהר לא להיפגע מהירי”, משחזר דרדרי.

“המחלצים הגיעו קודם אליי”, מציין זלץ ומספר כי דרש ממחלציו לפנות קודם לקצין השני שנפגע, “מצבו של אסף, הקצין השני, היה קשה יותר. אני איבדתי רגל, אבל הרגל שלו התרסקה והפציעה גרמה לו לכאבים עזים. המחשבה שלי היתה אם יחלצו אותו קודם ישתרר שקט, שיקשה על המצריים להמשיך לירות עלינו”. לבסוף החליטו החיילים לפנות את שני הקצינים, שהיו בסמיכות אחד לשני, יחד. השניים שרדו את הפציעות הקשות.

זלץ עבר שיקום בן מספר חודשים בבית החולים ולאחר מכן חזר לשירות נוסף בן שנתיים בחיל. דרדרי השתחרר משירותו הצבאי כעבור מספר חודשים. השניים קיבלו בשנת 1973 את עיטור המופת מידי הרמטכ”ל דאז, רב אלוף דוד אלעזר (דדו).

חרף השנים שעברו, השניים נמצאים בקשר עד היום, ומבהירים כי היו פועלים כפי שפעלו גם כיום. “הייתי עושה בדיוק את אותו הדבר. ממש לא הרגשנו פראיירים”, מדגיש דרדרי ואילו זלץ מסביר כי “החינוך לאהבת הארץ והאדם נוגעים לרוב רובם של האנשים. זה החינוך ששנינו קיבלנו ואני מאמין שגם אחרים היו פועלים כמונו. כשאתה ששומע שמישהו נפצע וזקוק לעזרה אתה לא יכול להתעלם ולהפנות לו עורף”.

“במלחמת ההתשה היתה אמירה – ‘תל אביב חוגגת והתעלה בוערת’. בתור חיילים צעירים שמענו את זה אבל לא חשנו מקופחים. הרגשנו שאנחנו עושים משהו חשוב”, מסכם זלץ. “מנסים להגיד על הדור הצעיר שהוא פחות מתנדב ופחות מוכן להקריב את עצמו. זה לא נכון. ראיתי את זה על הילדים שלי ואני רואה את זה על הנכדים שלי. היום הם משרתים בצבא והמוטיבציה, הרצון והמוכנות שלהם לעשות למען המדינה לא פחותה מהמוכנות וההתלהבות שהייתה ל