אל”מ (מיל) משה העליון

שורד שואה, מס’ קעקוע 114923

משה העליון נולד ב-1925 בסלוניקי שביוון לאביו אליהו, מנהל חשבונות, ולאמו רחל.

באפריל 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי ולאחר ימים ספורים נפטר האב. ב-7 באפריל 1943 הועלו משה, אמו ואחותו אסתר-נינה לרכבת והוסעו שבעה ימים בקרונות בהמות עד שהגיעו לאושוויץ. כל בני משפחתו המורחבת של משה נרצחו במחנה. משה עבד בעבודות שונות ושרד מכמה סלקציות.

באוקטובר 1943, כאשר יצא משה מאשפוז בבית החולים, גייסו אנשי שירות העבודה במחנה, ובהם ז’קו מאסטרו, יוצא סלוניקי שעבד בשירות התעסוקה של האס-אס, עובדים לבית הספר לבנאים. “ביקשתי מז’קו בספניולית, לאדינו: ‘תכניס אותי לבית הספר'”, ומשה נהיה חניך בבית הספר לבנאים של המחנה. באמצע 1944 תפסו שומרי המחנה מכתב שכתב משה לאסירה ידידה מסלוניקי. הוא נענש במלקות והועבר לקבוצת עבודה של עונשים. ביניו מיז’אן, חברו מסלוניקי, הוציא אותו מהקבוצה. בינואר 1945, עם פינוי מחנה אושוויץ, צעדו השניים יחד בצעדת המוות, סייעו זה לזה והגיעו יחד למחנה מאוטהאוזן. אחר כך הועבר משה למחנות מלק ואבנזה.

ב-6 במאי 1945, יום השחרור, “התחילו להיראות דגלים מאולתרים של ארצות המוצא השונות של אסירי המחנה. היינו יותר מ-100 יוצאי יוון, יהודים ונוצרים. לפתע פרצה שירה אדירה של ההמנון היווני. בדמעות שרנו כולנו את מילות ההמנון היווני, שיר החירות. ואז נתקלתי באסיר שצעק ביידיש: ‘יהודים, יהודים!’ והצביע על קבוצת אסירים. בעודי מנסה להבין מה מטרת ההתכנסות, עלתה מהקבוצה באטיות ובדבקות שירת התקווה. שרתי עמם. דגל לא היה שם. המילים הושרו במבטא ספרדי ובמבטא אשכנזי, ולא כולם שרו, אך הנעימה שעלתה הייתה כמעט אחידה”.

משה יצא לדרכו ליוון, אך כשהיה באיטליה החליט לעלות לארץ ישראל. ביוני 1946 הגיע לארץ באניית המעפילים “יאשיה וודג’ווד”.

הוא גויס לחיל התותחנים ב-19 באפריל 1948 במחנה יונה בתל אביב. בבסיס החיל בפרדס כ”ץ הוכשר כע”ק (“עוזר קצין” = משנה טכני). לחם במלחמת העצמאות במבצע “ברוש” בקרב על משמר הירדן (סוללה ה’ בפיקודו של ברוך כותני) ונפצע בהכנות למבצע “חירם”. ולבסוף במבצע “עובדה” לכיבוש אילת (סוללה ה’ “רשף” בפיקודו של יוסף פרץ). לאחר המלחמה סיים קורס יסוד לקציני חת”מ מחזור ד’ כחניך מצטיין (ביחד אתו סיימו דוד ירקוני ז”ל, עמיאל לווין ז”ל, יוחנן בן דוד ז”ל, אריאל פורת ז”ל וייבדל לחיים ארוכים פרופ’ אמנון רובינשטיין) שירת בגמ”כ 332 גדוד המרגמות האורגאני של חטיבת “גבעתי” תש”ח, לאחר מכן הועבר למפקדת קתמ”ר למפקדת גדנ”ע תותחנים, אך לא הספיק לשרת בתפקיד, הועבר לגדוד איכון (להחליף זמנית את המג”ד והסמג”ד שנפלו למשכב) “לתקופה קצרה” שנמשכה כחמש עשרה שנה כאשר הוא מסיים כמג”ד. במלחמת ששת הימים שימש קמב”ץ סיוע של חטיבת “גולני”, לאחר המלחמה שרת כמפקד ענף אימון יחידות בבה”ד 9, לקראת תום שירות הקבע שלו חזר לגדוד איכון. הוא שירת בקבע 20 שנה ועבר לעבוד במערכת הביטחון. בשירות המילואים הועלה לדרגת אלוף משנה. כאזרח במשך 17 שנה היה ראש המערכת של העיתון “תמיד תותחן” (ערך 50 גליונות) וכיהן כחבר ועד עמותת “יד לתותחנים”.

בסוף 2007 עבר חוויה בלתי נשכחת כאשר שימש איש עדות במשלחת צה”ל “עדים במדים”, המסיירת באתרים יהודיים ומחנות ריכוז לפולין. “זה היה הניצחון הכי גדול בשבילי”, הוא אומר בגאווה, “לעמוד על האדמה הזאת, לבוש מדי צה”ל אותם ביקשתי בכל לשון ללבוש, ולצידי דגל מדינת ישראל ודגל צה”ל. אני ניצחתי”.

משה העליון הדליק אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”ז (2017)

משה פעל לתמיכה בניצולי שואה נזקקים, להנצחת מורשת יהדות יוון ולמאבק בהכחשת השואה. הוא היה חבר בוועד הבין-לאומי של אסירי אושוויץ, בהנהלת יד ושם ובוועד המנהל של הקרן לרווחת ניצולי השואה. הוא היה ממלא מקום יושב ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל. במשך 15 שנה הוא היה יושב ראש ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בישראל, ונשיא הכבוד.

משה בעל תואר ראשון באמנות (BA) ותואר שני (MA) במדעי הרוח מאוניברסיטת תל אביב.

פרסים:

מאי 2017 – תותחן לשם כבוד מחיל התותחנים ועמותת “יד לתותחנים

יוני 2021 – פרס מפעל חיים, מהראשות הלאומית לתרבות הלאדינו.

אפריל 2022 – יקיר העיר בת ים.

משה כתב את תולדותיו בספר “מצרי שאול”. הוא כתב שלוש פואמות, ואחת מהן, לזכר אחותו הצעירה נינה, הוא גם הלחין. משה הוא איש עדות המלווה משלחות צבא ובתי ספר בביקוריהן במחנות בפולין ומספר את קורותיו בעברית, ביוונית, בלאדינו, בצרפתית ובאנגלית לפני קבוצות חינוך מהארץ ומהעולם.

נפטר ביום ב’ 31.10.2022. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין “הדרום” חולון בת ים, סמוך לקברה של רעיתו. למשה ולרעייתו חנה ז”ל נולדו בת ובן, שישה נכדים ושמונה נינים. בן 97 היה במותו. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.