בשבוע שעבר נוכחנו לדעת שהמשפט הזה, “פעם תותחן – תמיד תותחן”,
“תופס” גם בגיל 96.
אבא / סבא שלנו, סרן יצחק גנני, מ.א. 72501 ,הוא קצין תותחנים גאה, היה
גאה בעבר ונשאר עד היום.
יצחק גנני בעצם החל את שירותו הצבאי הרבה לפני גיל 18 כאשר הצטרף
לשורות האצ”ל. הצטרפות טבעית לאחר שהיה חניך בתנועת הנוער בית”ר.
אבא היה שותף משמעותי בפעילות של הארגון. בין היתר הוא הקים את מחנה
דב ששכן בין הפרדסים הסמוכים לבני ברק והיה מפקדו הראשון. מחנה דב
הפך מהר מאוד והיה בסיס אימונים ומרכז הדרכה עיקרי למפקדים בארגון
האצ”ל. כמו כן שימש מחנה זה כנקודת יציאה לכוחות שיצאו לפעולות צבאיות.
בחלק מהפעולות האלה אבא גם השתתף, כמו למשל כיבוש יפו או כל הפעילות
היבשתית של הארגון בפרשת האנייה אלטלנה.
עם הקמת המדינה ובאופן טבעי אבא התגייס לצה”ל והצטרף לחיל התותחנים
בראשית ימיו. בחיל התותחנים הוא התקדם עד לדרגת סרן ולתפקיד מסו”ל
וקש”א והשתתף בכל מלחמות עד מלחמת ששת הימים.
לאחר מלחמת ששת הימים השתחרר אבא משירות מילואים בחיל התותחנים
ועבר להג”א. גם בהג”א המשיך לשרת ולתרום ולאחר מלחמת יום כיפור היה
חלק מקבוצת קצינים שירדו לסיני בפעילות לאיתור נעדרים.
מאז ועד היום חיל התותחנים אבא מתייחס לחיל התותחנים כאל בית ומחשיב
את השירות בחיל בתור נדבך משמעותי וחשוב בחייו. השירות בחיל התותחנים
הוא אחד מהדברים שהוא הכי גאה בהם.
מאז שאנחנו זוכרים אותו, גם כשעדיין היה בשירות פעיל )במילואים( וגם
כשכבר היה “לשעבר” ובעצם עד היום, חיל התותחנים זרם וזורם בעורקיו.
הדוגמא האישית של אבא, והחינוך שספגנו בבית מאבא )וגם מאימא( הוביל כל
אחד מאתנו, הילדים, לבחור בשירות משמעותי בצבא בכדי לתרום את חלקנו
למולדת ולמדינה.
שלושתנו עאכן שינו שירות משמעותי אבל לא בחיל התותחנים…
לעומתנו, שניים מבני הדור השלישי כן שמרו על המורשת של אבא ושירתו
בחיל. גבר שגרם לאבא גאווה רבה ומיוחדת.
אחד מהנכדים עדיין משרת כקצין בחיל התותחנים.
אז עם כל הסיפור הנ”ל ברקע ובגלל גילו של אבא “החלטנו” שייתכן מאוד
שאבא הוא כיום קצין התותחנים המבוגר ביותר שהולך על שתי רגליו ושזוכר די
בצלילות מה היה אז.
בנסיבות אלה, יהיה זה ראוי שאבא יבוא אל קצין התותחנים הראשי, יצדיע לו,
ילחץ את ידו, יספר לו קצת זיכרונות ואיך הכול התחיל אז. אם יהיה מספיק זמן,
אולי ישמע ממנו מה התחדש מאז.
אז זה בדיוק מה שעשינו – שתפנו ברעיון הזה את מיכל, מזכירת עמותת “יד
התותחנים”.
מיכל, “הרימה את הכפפה” ומרגע זה הכול התחיל לרוץ. לאחר זמן לא רב
התקשרה אור, הרל”שית של קצין התותחנים הראשי. החל משיחתנו הראשונה
הבנו שהכפפה עברה לידיים נכונות וטובות ושהמפגש הזה אכן קורם עור
וגידים. אור הזמינה את אבא ואת כל מי שרוצה להתלוות אליו, לפגישה עם
קתמ”ר. היא אפילו הציעה את האפשרות שהקתמ”ר יבוא אל אבא הביתה, אבל
לנו היה ברור שסרן יצחק גנני יגיע אל המפקד.
ביום ג’ ה – 10/25 הגענו למשרדו של קתמ”ר, תא”ל נרי הורוביץ, במחנה בר
לב. אל אבא הצטרפנו שני נציגים מהדור השני )אחי ואנוכי( ושניים מדור
הנכדים, אחד מהם הוא ממשיך דרכו של אבא בחיל התותחנים.
הקתמ”ר יצא לקבל את פניו של אבא בחוץ, שילב זרועות עם אבא והוביל אותו
באיטיות )96 זה לא צחוק..( לתוך חדר הדיונים.
אבא הביא אתו את אלבום התמונות שלו מהשירות הצבאי, אלבום שעד לאותו
רגע לא הבנתי עד כמה הוא חשוב ויקר לו.
שניהם התיישבו זה לצד זה ומרגע שהתחילו לשוחח זה היה רק של שניהם.
אנחנו המלווים הפכנו להיות קהל ואולי גם קישוט.
אבא סיפר לקתמ”ר על חיל התותחנים שלו, החל מקום המדינה ועד לאחר
מלחמת ששת הימים. הם פתחו את אלבום התמונות ועברו יחד עמוד אחר
עמוד. אבא סיפר את הסיפור של חלק מהתמונות ואת סיפור האנשים, כולל
הזכרת השמות ותפקידים.
תא”ל נרי הורוביץ האזין ברוב קשב לדבריו, הביט לאורך כל השיחה בעיניו של
אבא ובגובה העיניים של אבא. הוא התעניין, הגיב, שאל, והכל ברגישות
וסבלנות רבה. מעל לכל הורגש באוויר החום אנושי שהוא הרעיף על אבא.
לעיתים הרגשנו מבוכה שאנחנו עד היום לא ידענו חלק מהדברים שאבא סיפר.
לאחר שאבא סיים את אלבום התמונות שלו, הקתמ”ר הציג לאבא את הפנים
החדשות של חיל התותחנים היום.
הוא תיאר בפניו את חיל התותחנים מודל 2022 .סיפר על אמצעי הלחימה
החדשים ותיאר את היכולות החדשות והמרשימות של החיל. יכולות שכבר
מזמן לא מצטמצמות לראייה רק דרך עיני הקש”א ולירי רק דרך קנה התותח.
בסוף דבריו ציין הקתמ”ר, וחזר והדגיש, את הדבר הכי חשוב בחיל התותחנים
וזה החומר האנושי. האיכות, המקצועיות והמחויבות של האנשים שמאחורי
הטכנולוגיה ואמצעי הלחימה היא זו שקובעת בסופו של דבר ומשדרגת את
שאר האיכויות.
המפגש היה מרתק ומרגש לכל אורכו. ההתרגשות התעצמה כאשר בסוף
המפגש העניק הקתמ”ר לאבא את הכומתה שלו. מחווה שלי באופן אישי גרמה
לדמעות בעיניים.
הקתמ”ר הקדיש לאבא למעלה משעה. כשיצאנו וראינו את הקצינים שממתינים
לו כנראה לדיון כלשהו, הבנו שהפגישה עם אבא ערכה יותר מהמתוכנן.
הלקח העיקרי שלנו מהפגישה הוא שאיכות האנשים בחיל התותחנים אמנם
מתחילה למטה בשורות החיילים אבל היא מטפסת ועולה ככל שעולים בשורת
התפקידים ובמעלה הדרגות. כאשר בשפיץ האיכות היא המרשימה ביותר
ומיוצגת נאמנה בדמותו של הקתמ”ר, קודם כל כאדם וכנראה שגם כמפקד
ואיש מקצוע.
אנחנו, נציגי המשפחה לדורותיה התרגשנו מאוד ביחד עם אבא )נראה לי שגם
ביחד עם הקתמ”ר ועם אור( ואנו אסירי תודה לכל מי שהיה שותף למימוש של
האירוע הזה.
ברמה האישית אני יכול לסכם את תחושתי ברוח המשפט המופיע למעלה,
“פעם תותחן – תמיד תותחן”, את המשפט האישי שלי: “פעם שריונר – תמיד
שריונר, והיום גם קצת תותחן”