בעל כורחה וללא ידיעתה גויסה משפחתי להילחם בחיזבאללה. שבת בצהריים מוצאת אותנו סועדים במטולה ביחד עם חבורת קציני פיקוד הצפון, בראשותו של האלוף איציק מרדכי, ובני משפחותיהם. מחוץ למסעדה עיתונאים וצלמים שעוקבים אחר תנועת חבורת הפיקוד כשברור לנו שכל דיווח שלהם נקלט גם בצד השני.
שעת ה״ש״ למבצע ״דין וחשבון״ נקבעה לאותו יום שבת בשעה 1800. יחידות האש פרוסות בעמדותיהן, התצפיות ממוקמות, מפקדות הסיוע דרוכות – כולם מחכים לאישור המיוחל לפתיחה באש. קשה היה להסתיר את ההכנות והיה חשוב להפתיע את החיזבאללה במכת הפתיחה. התבקשנו, ״לגייס״ את המשפחות לשם הטעיית החיזבאללה. ההשערה, שהוכחה כנכונה, טענה שלא סביר ששעות ספורות לפני פתיחה באש תבלה חבורת הפיקוד על נשותיה וטפה במרפסת החיצונית של המסעדה הכי מבוקשת בצפון הארץ.
שבע יממות נמשכה הלחימה שהחלה, כאמור, ביום שבת 25 ביולי 1993 בשעה 1800 והסתיימה במוצאי שבת שלאחר מכן, עם הכרזתה של הפסקת אש שהובילה ל”הסכם הבנות” עקיף עם החיזבאללה. 3 הרוגים היו בצד הישראלי, שני אזרחים וחייל אחד. מעבר לגבול, בלבנון נהרגו 118 אנשים, מתוכם כ-50 אנשי חיזבאללה. כ-300,000 תושבי דרום לבנון אולצו לנטוש את בתיהם ולנדוד צפונה – לביירות. 
מטרת המבצע הרשמית נוסחה כדלהלן: “פיקוד צפון יתקוף באש יעדי מחבלים שתשתית פעילותם היא בלבנון באמצעות כוחות אוויר, טנקים וארטילריה ויגרום להרחקתה הזמנית של מרבית האוכלוסייה האזרחית מכפרי הדרום. כל זאת על מנת להביא להפסקת ירי מטל”רים נגד יישובי הגליל”.
מטרת מבצע “דין וחשבון” הייתה לשנות את דפוס הפעולה של החיזבאללה שהפך את החיים בצפון הארץ לבלתי נסבלים. הכוונה הייתה להוציא את יישובי הצפון ממעגל הלחימה. החיזבאללה השתמש ביישובי הצפון כקלף מיקוח. כל התקלות באזור הביטחון של לוחמי צה”ל עם החיזבאללה שזכתה גם לתגובה באש מצדנו, נענתה בירי לעבר יישובי הצפון. האמצעי העיקרי שנועד לשרת את המטרה הייתה יכולת האש הארטילרית והאווירית. הכוחות המתמרנים היו ספורים וכללו בעיקר יחידות מיוחדות, יחידות ציון וכוחות להטעיה. בכך הפך מבצע “דין וחשבון” למעין אבן ראשה של התפתחות האש בצה”ל, כמבצע ראשון שכמעט כולו על טהרת האש.
כאשר ניתחנו את נקודת התורפה של החיזבאללה, הגענו למסקנה בפיקוד הצפון, שהאוכלוסייה האזרחית הלבנונית היא המשענת שלהם שיכולה לשמש לנו כמנוף להכרעה. לפיכך, החלטנו לאלץ את תושבי דרום לבנון לעזוב את הכפרים והעיירות ולנדוד צפונה לביירות. המשימה הוטלה על יחידות הארטילריה בשילוב לוחמה פסיכולוגית שכללה הודעות ברדיו וכרוזים שהנחו את התושבים. באמצעות הנדידה הזאת קיווינו להרוויח פעמיים – האחת, לגרום למורת רוח בקרב תושבי הדרום מהחיזבאללה והשנייה, לעורר את תושבי צפון לבנון וביירות לנעשה בדרום מדינתם.
למעלה מ-23,000 פגזים נורו לכ-70 ישובים בדרום לבנון. הדגש היה להימנע מפגיעה מיותרת באוכלוסייה. הפגזים הראשונים נורו במרחק גדול מהכפר בלווי הודעות וכרוזים, לאחר מכן “התקרבו” הפגזים לפאתי הכפר. בהמשך – נורו פגזי עשן ללב הכפר עצמו. 
המשימה הבאה של האש הייתה לשתק את מקורות הירי שיורים לעבר יישובי הצפון. לשם כך חולקה הגזרה לשניים – מערבית ומזרחית ונבנו “חבילות תקיפה”. חבילות אלו כללו אמצעי איכון ותצפית, סוללות ארטילריה, מסוקי קרב ומטוסי קרב. שני מפקדי הסיוע, אל”מ צביקה פוגל באוגדה 91 וסא”ל עופר דביר ביחידת הקישור ללבנון שלטו ב”חבילות” אלו ביד רמה. לרשותם עמדו שנו האגדים הארטילריים הסדירים בפיקודם של אל”מ אלי יפה ב-215 ואל”מ בנקלר ראובן ב-282. 
מכלול מפקד התותחנים הפיקודי תוגבר בקציני וחיילי מילואים בראשותם של סא”ל מיקי אבירם, סגן מת”פ, סא”ל גדי כהן ועוד. למעשה, כמעט כל נטל המבצע הונח על הכתפיים של מכלול המת”פ. המבצע עצמו נוהל מחמ”ל אלוף – שם היה לי קשר ישיר ומידי לשני מפקדי הסיוע ושני מפקדי האגדים. התחושה בחמ”ל אלוף הייתה  פחות נוחה בלשון המעטה. בעוד שעמדת המת”פ הייתה פעילה ורועשת, ישבו כל השאר שקטים כמתבוננים בהצגה. השעמום הוביל את “הצופים” גם למעשי קונדס. כמחצית השעה לפני שעת ה “ש” הודיעו לי שעלי להגיע מידית לאלוף הפיקוד כדי להסביר לו למה סוללה נכנסה לשדה מוקשים. כשעה לפני כן הוריתי למפקדי הסיוע והאגדים להניע את היחידות לעמדות. אחת הסוללות נעה לעבר אבו קמחא, שם פרסה גם סוללה של צבא דרום לבנון. האזור היה ידוע כחשוד במיקוש ולכן “התרגיל” התקבל כסביר. מנגד, להתחיל מבצע מתוכנן ועוד לפני הפתיחה באש, במצב של הסתבכות נחשב כמצב לא נוח. בעודי ממהר לאלוף הפיקוד, עצרו אותי חומדי הלצון עם חיוך מרוח על פניהם…

תורת לחימה שנתפרה למבצע
מבצע “דין וחשבון” היה מבצע אש מתוכנן לפרטי פרטיו. ההכנות נמשכו שבועות ארוכים וכללו תרגולים חוזרים ונשנים של תכניות האש, משחקי מלחמה עם תרגול של מקרים ותגובות, תחקירי מפקדים ואישורי תכניות במפקדות ובשטח. למבצע נתפרה “חליפה תורתית” לפי מידה. כך היה, לדוגמה, כאשר מפקדי גדודי הארטילריה קיבלו אחריות גזרתית באש על גדודם ועל מערך התצפיות. בסיכום המבצע העיר אחד המפקדים שדבר זה אינו תואם את תורת חיל התותחנים. לך למד את אותו מפקד שהתורה היא האמצעי והביצוע בשטח הוא המטרה ואם השינוי עבד כמו שצריך במציאות – אזי השינוי עמד במבחן לאותו מבצע.
למרות היותו מבצע מתוכנן לפרטי פרטיו, קיבלתי ביום שישי בבוקר קריאה נואשת מכיוון מג”ד 411. יחיאל קופרשטיין, המג”ד, טען בפני שהוא יורה כבר את התחמושת שלו מבטן התומ”ת. התפלאתי, כיצד ולמה נגמרה לו התחמושת. ברור מהיר עם יוסוף, קצין התחזוקה המיתולוגי של המת”פיה שהתמקם בבסיס התחמושת הקרוב, העלה את הממצא שהטבע האפסנאי לא משתנה במלחמות. מאן דהוא מהמערך הלוגיסטי החליט שאי אפשר לשחרר משאיות תחמושת ככה סתם ויש לנפק תחמושת מול קבלות ותמורת מארזים ריקים שחוזרים מהשטח. דרישות שאולי מתאימות לאימונים אבל בעייתיות בלחימה. טלפון קצר למטה הכללי שחרר את הפלונטר והתחמושת המשיכה לזרום.
אחת המשימות של האש הארטילרית הייתה לגרום לנזק למבנים בכפרים. הכוונה הייתה שאין טעם רק לאלץ את התושבים לנדוד צפונה ל”חופשת קיץ”, אלא שבשובם לכפרם יראו את הנזק שנגרם לבתיהם בגלל פעילות החיזבאללה. כמו בכל מלחמה – תכניות לחוד ומציאות לחוד. זאת, עקב פרט פעוט שמולך מתמודד יריב שחכם לפחות כמוך. כשבוע לאחר המבצע עליתי לתצפית לעבר הכפרים ששם הרסנו את הבתים. מול עיני צץ מחזה מרהיב של עשרות ומאות דגלים צהובים. מעל כל בית שנהרס תלה החיזבאללה דגל צהוב ענק ואף הבטיח לכפריים לשקם את הבתים על חשבונם. כך יצא שבמקום להסית את התושבים כנגד החיזבאללה דחקנו אותם לחיקם…

הגדרת המשימה
לימים, במסגרת המכללה לביטחון לאומי הכנתי עבודת חקר שנושאה היה מבצע “דין וחשבון”. במסגרת איסוף החומר והפקודות השונות מרמת המטה הכללי ועד ליחידות הכפופות התגלה לי נתון מדאיג. בכל התכניות והפקודות של המטה הכללי ושל פיקוד צפון לא הופיעה בכלל המשימה של גרימת נזק למבנים. רק בפקודות הארטילריות הופיעה משימה זאת כאחת המשימות העיקריות שלנו. נושא “גרימת נזק למבנים” לא היה נושא של מה בכך. הוא עלה בעל פה בכל תדריך ובכל אישור תכניות. אולם, משום מה לא העזו להעלותו על הכתב כמשימה מוגדרת. המעניין הוא שעובדה זאת נחשפה לי רק בדיעבד ורק כתוצאה ממחקר שערכתי בנושא. לקח למפקדי האש הבאים.
האש, כאמור כיכבה במבצע “דין וחשבון”. הכוחות המתמרנים שמשו בעיקר ליצירת מצג כאילו הולכת להיות פלישה קרקעית ללבנון. כתוצאה מכך הגיעה חטיבת “מרכבות” 188 מרמת הגולן וחנתה בגלוי באזור חורשת טל. בנוסף, מפקדי אוגדות מילואים, קיבלו אחריות על הערים קריית שמונה ונהריה. לקראת סיום השבוע התחלנו לקבל תשדורות מדאיגות מכיוון הצבא הסורי שלוחץ על החיזבאללה להפסיק את האש. לא הבנו, בפיקוד הצפון, מהיכן זכינו לסיוע סורי שכזה. מידע אנושי ותצפיות זיהו את חטיבות הטנקים. המידע שהתקבל יצר את הרושם של התקפה נרחבת לתוך לבנון, צעד שהסורים מאד לא היו מעוניינים בו.
יום שישי בערב צופים בחמ”ל האלוף בחדשות בטלוויזיה הישראלית. הכתב בצפון משדר ממטולה ומדווח על שקט שהשתרר בגזרה. מיד פקדתי על גדוד 175 מ”מ לבצע ירי גדודי לעבר מטרה שמסלול התעופה שלה היה מעל מטולה. הכתב דיווח עוד בשידור חי שהירי התחדש, רק שהוא לא הבין שזה בזכותו.
מבצע “דין וחשבון” הביא ללקסיקון גם את המושג “הסכם הבנות”. הסכם ההבנות שלא נחתם ישירות עם החיזבאללה, מתוקף כך שמדינת ישראל אינה מכירה בישות הזאת. בהסכם התחייבו שני הצדדים להימנע מפגיעה במטרות אזרחיות. כך, שחיזבאללה התחייב שלא לירות ליישובי הצפון בעוד שישראל לא תפגע באוכלוסיית דרום לבנון. ההסכם התיר לישראל ולחיזבאללה להילחם בתוך רצועת הביטחון. הסכם זה החזיק מעמד עד הסבב הבא.
מבצע “דין וחשבון” נועד בעיקרו לקנות זמן שאול עד הסבב הבא. היה ברור לנו שאי אפשר במבצע שעיקרו הוא אש לשנות לגמרי את דפוס הפעולה של החיזבאללה לעבר יישובי הצפון. הסבב הבא לא היה מרוחק דיו והוא התרחש באפריל 1996 במבצע “ענבי זעם”. מבצע זה היה המשכו הישיר של מבצע “דין וחשבון” בעיקר בתחום הפקת לקחים ושכלול טכניקות הפעלת האש המשולבת. שני המבצעים מהווים את המסד האיתן עליו יושבת הפעלת האש המודרנית הנוכחית על מורכבותה בתחום מערכות פיקוד ושליטה, תכנון מדוקדק, מצוי גורמי האש השונים, סגירת מעגלים מהירה ועוד.