“היינו 11 סוללות בלבד מול 154 סוללות של הסורים. בבת אחת אתה חוטף מכות אש, הכל סביבך נהיה צהוב ושחור, לא רואים כלום. יש טנקים סוריים 150 מטר מולך, אנשים נפצעים ונהרגים, ואתה עושה הכל כדי לייצר ירי מדויק. אתה בחוץ, מחשב את החישובים, מזין את האש”. את התיאור החי כל כך הזה מספק תא”ל (מיל’) אריה מזרחי, שהיה מג”ד 405 בחיל התותחנים במלחמת יום הכיפורים. התותחנים, המוכרים גם כ”עמוד האש ההולך לפני המחנה”, שפעלו במלחמה בריחוק ניכר מהכוחות המסתערים, מצאו עצמם במהרה בקו החזית ממש ותחת אש, כשהם לוחמים כתף אל כתף עם כוחות השריון והחי”ר תוך חירוף נפש. הם היו שותפים בהכרעת קרבות הבלימה ובפריצה למובלעת הסורית, פעלו לטובת חילוץ פצועים והגיעו עם ראשוני הלוחמים עד פאתי דמשק, כאשר קניהם מכוונים ממש אל הבירה הסורית. במהלך הקרבות ספג גדוד 405 אבידות כבדות, והיו מהם גם מי שנפלו בשבי. עם זאת, גם 43 שנה אחרי, כשהם נושקים לגיל 75, מרגישים אנשי התותחנים שנגרע מקומם במורשת הקרבות של מלחמת יום הכיפורים.

אומץ מסוג אחר
במוצאי יום הכיפורים שודר בערוץ הראשון הסרט “אש נ”ס – התותחנים במלחמת יום הכיפורים”, שביים רמי קידר. הסרט מספר את קורותיהם של לוחמי חיל התותחנים שלחמו בחזית הצפון במלחמת יום הכיפורים והוא רצוף עדויות של לוחמים שחוו את סכנות המלחמה, איבדו את חבריהם, נאלצו לראות פצועים שנותרו מדממים בשטח ונותרו עם משקעים נפשיים קשים. מזרחי (74), נשוי ואב לארבעה וסב ל-11 נכדים, משמש כיום יו”ר קבוצת ארמז עסקים והוא מופיע בסרט לצידו של תא”ל (מיל’) אורי מנוס (75) שהיה סמג”ד 405 במלחמה. מנוס נשוי, אב לארבעה ילדים (אחד מהם נפטר בשנה שעברה) וסב ל-13 נכדים, ועוסק היום במורשות קרב, מתנדב בעמותות ומפיק סרטים לטלוויזיה הקהילתית בנושאים חברתיים. “הסרט נועד להעניק הכרה בגבורה של חיל התותחנים לדורותיו. זה דבר שבדרך כלל נשמט מכותרות העיתונים והטלוויזיה. במלחמת יום הכיפורים חיל התותחנים עשה גדולות ונצורות והראה גבורה רבה, אבל לא זכה לתהילה שלה זכו השריונרים או חטיבות הצנחנים וגולני”, אומר מזרחי.
“בדרך כלל העיתונאים רוצים לראות את מי שפיקד, את מי שהסתכן, שרץ עם הסכין בין השיניים. הם לא מבינים שהגבורה של התותחנים והסיכון שהם נוטלים על עצמם בקרב לפעמים קשים ודורשים הרבה יותר אומץ מאשר הסתערות”, אומר מנוס. “לדוגמה, קרה לא פעם במלחמה שמי שנמצא בסוללת תותחים שאמורה כביכול להיות בעורף, מוצא עצמו איתה מול טנקים ממש. הסורים יורים עליך, ואתה יודע שאתה הולך להיפגע ושיהיו הרוגים ופצועים ותותחים יעלו באש, אבל מכיוון שאתה יורה לטובת גדוד טנקים שמסתער קדימה, או שאתה מנסה לעצור הסתערות של הסורים עלינו, אתה לא תזוז מהמקום. צריך לעשות חישובי ירי קרי רוח. באותה תקופה לא היו מחשבים, זו הייתה עבודה כמו בעיצומה של בחינת בגרות אבל עם ירי עליך כל הזמן. מתקינים נתונים, ופגז מימין ומשמאל פוגע בצוות לידך, ואתה צריך להמשיך להתקין נתונים. זה אומץ מסוג אחר לחלוטין”.
“המג”ד החדש מטורף”
ערב המלחמה, מספר מזרחי, “הייתה אווירה של שלום. הגעתי לגדוד חודש לפני. בראיון לקראת המינוי אמרו לי שאני מקבל גדוד אמריקני חדיש, עם סוג התותחים והנשק הכי מתקדמים בעולם באותה תקופה, אבל הנחת העבודה בצבא הייתה שבעשר השנים הקרובות לא תתרחש מלחמה. יותר מזה, אפילו הייתה החלטה לפרק חטיבת טנקים, חטיבת חי”ר, גדוד ארטילריה וטייסת, וגם לקצר את משך השירות הצבאי לשנתיים וחצי. עד כדי כך היו בטוחים שיהיה שקט בשנים הבאות”.
בערב ראש השנה, הוא נזכר, ישבו חיילי הגדוד לשיחת מג”ד במדי א’ מצוחצחים, והאוטובוסים כבר חיכו בשער לקחת את החיילים לחופשה. “הם אומרים לי: ‘שמענו שמפרקים את הגדוד’ ואמרתי להם: ‘את גדוד 405 לא יפרקו. תהיה מלחמה’. אין לי מושג מאיפה זה בא לי. לא חולף הרבה זמן, וידידי אורי, שהיה הסמג”ד שלי, בא ומבשר לי שיש כוננות והחופשה מבוטלת”.
כעבור כמה ימים, שבוע לפני פרוץ המלחמה, הודיעו על ביטול הכוננות. “למחרת הוחלט לפרוס את הגדוד ברמת הגולן”, נזכר מזרחי. ב־1 באוקטובר 1973 נראה היה כי הצבא הסורי ריכז כוחות ונערך להתקפה לרוחב כל רמת הגולן. גדוד 405 של התותחנים הוזעק להתייצב ולתגבר את חזית הרמה. הגדוד פרס לאורך רמת הגולן שלוש סוללות תותחים. סוללה רביעית של הגדוד שהתה בסיני ועסקה בעיקר בהנחתות אוויריות של כוחות מיוחדים. מזרחי חבר אז לחטיבה 7 עם המפקד המיתולוגי אביגדור (יאנוש) בן גל בצפון הרמה, ויחד עם שאר מפקדי הסוללות צפה, כיוון וניהל את האש הארטילרית בסיוע לכוחות השריון. “הוא אמר לי שבשש בערב תפרוץ מלחמה. התקשרתי לאורי ואמרתי לו ‘תעלה את כולם על סרבלים, תפתחו מנת קרוב ותן פקודה לשבור את הצום'”.
מנוס ממשיך לשחזר את הימים המתוחים ההם ואומר: “זה היה יום שישי, ערב יום כיפור. היה צריף עם שק”ם והתייעצתי עם הרב הראשי מה עושים. אנשים צריכים לצום, גם אני. נתתי הוראה לפתוח את השק”ם ושהחיילים יאכלו. הגדוד היה מוכן ליום קרב מוגבר. שמו אותנו בקווים קדמיים כדי להשיג מטרות בעומק. היינו מוכנים מבחינה מבצעית, היו לנו נתונים טכניים, תחמושת, אש מחושבת, מדידות”.
“בחמישה לשתיים בדיוק בבת אחת כל רמת הגולן הפכה לשחורה”, אומר מזרחי, “חטפנו בתוך המחנה הפגזה ארטילרית עזה, ותוך כדי יורד עליך חיל האוויר הסורי, מטוסי מיג וסוחוי ממטירים אש מטורפת. כבר במכה הראשונה היו הרבה הרוגים ופצועים. זזנו צפונה למה שמוכר כקרב בעמק הבכא. זו הייתה מלחמה. עמדנו שם כמעט חסרי סיכוי, עם 200 טנקים ישראליים מול 1,400 טנקים סוריים, חטיבות חי”ר של גולני והצנחנים לעומת חמש אוגדות חי”ר סוריות. בארטילריה היו לנו 11 סוללות ישראליות מול 154 סוללות סוריות. ככה התחלנו את המלחמה”. 
“הייתי במפקדה, ובבת אחת פגזים נופלים בכמויות. רעשי פיצוצים חזקים והכל בוער”, נזכר מנוס, “לא רואים כלום, המון אש. ברגע שהתחלנו לירות, הסורים מאכנים אותנו והתחילו ליפול פגזים בדיוק עלינו. ירינו כמות אש אדירה, ירינו כמו משוגעים. אני זוכר טיל פוגע במטוס ישראלי וטייסים שנוטשים. זה היה שטח פתוח ואתה רואה עדר פרות מתרוצצות, פגועות, שרופות. חייל נפצע וצועק שהוא פצוע. פגזים שנופלים קרוב מאוד. זה היה סיוט. בערך עשר שעות ארוכות אנחנו נותנים אש וחוטפים אש”. מזרחי מוסיף: “כל סוללה ירתה בערך 1,000 פגז. זאת כמות מטורפת. התגובות היו מהירות ומדויקות יחסית למצב רגיל”.
“על החיים ועל המוות”
“לא ידענו עד כמה הכוחות שלנו קרובים לכוחות הסוריים”, ממשיך מנוס לספר. במוצאי יום כיפור, בשעה עשר בערב, סוללה ב’, אחת הסוללות שעליה פיקד, “נשטפה” על ידי טנקים סוריים וספגה הרוגים רבים. “הסוללה הייתה ממוקמת ברכס קדמי, שני קילומטרים ממערב לתל ג’וחדר. למעשה, שני קילומטרים מהגבול הסורי. לפתע אנשי הסוללה שומעים רעש של טנקים ורואים צלליות. סג”מ יששכר ברוק נשלח לברר למה הטנקים שם. ברוק מסתכל, ורואה שמדובר בטנקים סוריים. הוא אפילו שומע פקודות בערבית. הוא חוזר לסללה וצועק: ‘טנקים סוריים’, ובדיוק הסורים פותחים באש. הם פגעו בנגמ”ש הפיקוד של סגן ניסים סרוסי ז”ל”. מהירי של הסורים נפגעו שלושה תותחים. בעמדה הזו נהרגו 15 לוחמים. באותו המקום גם נבנתה האנדרטה לזכרם של הנופלים בקרב.
מנוס שהה באותו זמן עם סוללה א’ בערך קילומטר מאחוריהם. “משהו לא הסתדר לי והתחלתי לנסוע אליהם. בדרך פגשתי את אחד הקצינים, חנן אנדמן, שהגיע על זחל”ם, ואיתו 15 חיילים שניצלו מהמתקפה, ונתתי הוראה לעבור לכיוון הכנרת”. כשעלה השחר, הבין מנוס שהם הכוח האורגני היחיד בכל דרום רמת הגולן. סוללה שלמה עם ארבע תותחים, כמעט בלי תחמושת. “הספקנו לירות שם שלושה פגזים לכיוון מוצב שביקש עזרה רגע לפני שהסורים חדרו אליו, ונגמרה לנו התחמושת. “הבנו שהסורים מקיפים אותנו מכל הכיוונים והחלטנו להוריד את החיילים בנגמ”ש. אם נצליח לעבור נצליח, ואם לא אז לא. מה שנקרא ‘על החיים ועל המוות’. אני לא יודע מה קרה לסורים, אבל לשמחתי הצלחנו לעבור”.
מזרחי מספר שהכוחות היו מאוד דלים. “ביום הרביעי של המלחמה הסורים כבר ממש אחזו בגרוננו. לחטיבה 7 נשארו רק 15 טנקים. למזלנו התקבצו שבעה גדודי ארטילריה. אחד הרגעים המכריעים היה כשהסורים מסתערים עלינו, אי אפשר לראות כלום, כל העמק מכוסה ענן צהוב, ערפל ושריפות. ראינו רק שלושה טורי טנקים סוריים עוברים את התעלה ומסתערים קדימה. יאנוש בן גל אומר לי בקשר ‘אני רוצה עוצמה של אש’, ומסמן לי עם הידיים תנועות של הפגזה. לא הפסקנו לירות בקצב מקסימלי. היכן שנפל פגז היה טנק סורי. הרבצנו מטחי אש, והמקום היה נראה כמו בהפצצה אטומית. בשעה 11 העסק נרגע. הסורים נסוגו על הגשרים, וגם שם הם המשיכו לחטוף מאיתנו אש. הם אמרו ברשת הקשר שלהם שהאש הישראלית כותשת אותם. כל מי שצלע חטף. הגיע אלינו רפול שהיה מפקד האוגדה ואמר: ‘אתם גיבורים’. זה היה מאוד מרגש”.
במהלך הקרבות ספג הגדוד 21 קורבנות, שלזכרם הוקמה לפני כמה שנים אנדרטה באחד מאזורי הלחימה ממערב לג’וחדר. את האנדרטה תיכננה אשתו של מנוס, לביאה, שהיא אמנית. באנדרטה מובאים פרטי כל הנופלים ומתנוסס עליה המשפט: “במותם ציוו לנו את החיים”. כמו כן, לצד סיפור קרבות הגדוד במלחמה נכתב כי “לכל אורכה של חזית המלחמה, מול מוקדי הפריצה של הסורים נלחמו חיילי גדוד 405 – מעטים מול רבים. זו היו חבורה מופלאה של לוחמים חדורי תחושת שליחות והקרבה, המהווים מופת ודוגמה בחיל התותחנים”.
יורים מעבר לטווח
אחד מסיפורי הגבורה של חיל התותחנים היה לקראת סוף המלחמה, כאשר ממשלת ישראל הודיעה לאמריקנים כי דמשק נמצאת בטווח תותחי צה”ל. האמריקנים לא האמינו ודרשו הוכחה, ומי שסיפק אותה היו תותחי 175 מ”מ האמריקניים החדישים שהפעיל החיל מתל שאמס. תא”ל אברהם בר דוד, שהיה מפקד תותחנים בפיקוד צפון, מספר בסרט שהופק בתוך החייל, כי “היה צריך לקחת את התותחים שלנו, לעבור את הקו שלנו, לעבור את השטח המפורז בין שני הצבאות, לעבור קו סורי ולפרוס עמדה במקום, כך שאפשר יהיה לירות לעבר שדה התעופה”.
תא”ל אהרון (אלדו) זהר, שהיה מג”ד 412, מוסיף ש”היה צריך אומץ, קצת יישוב הדעת, לשקול איך להניע את הכוחות, איך להביא תחמושת לאותם מקומות ואיך לבצע ירי בדיוק המירבי”.
סא”ל ישראל ברלב, גם הוא סמג”ד ב-412, נזכר שחשב בינו לבין עצמו באותו זמן, “איך מבטיחים לשר הביטחון שאפשר לירות בתותח מרחק שני ק”מ מעבר לטווח הרשמי שלו? בכל זאת, הבאנו בחשבון את כל המרכיבים שיכולים לעזור לנו על מנת להגיע עד לדמשק”.
“המחשב הוציא את הנתונים, לוחות הטווחים האמריקניים נגמרו ב-33 קילומטר, אבל אנחנו ירינו 35 קילומטר בלי טעויות”, מוסיף סא”ל דני אפלברג, שהיה קצין המחשב הארטילרי. “למחרת היו כותרות שצה”ל במבואות דמשק”, מסכם זהר.
“עניין של גאוות חיל”
מזרחי ומנוס התקדמו לאחר המלחמה בצבא והשתחררו מצה”ל בדרגת תא”ל, ומזרחי מונה בין השאר לתפקיד קצין תותחנים ראשי. מנוס קיבל על תפקודו במלחמה את צל”ש מפקד האוגדה. במשך השנים ראו השניים את סיפורי הגבורה וההילה שעטפה את חיילות השריון, גולני והצנחנים על הקרבות במלחמה, ועתה הם מבקשים להנציח את חלקם של התותחנים. “זה לא עניין של קרדיט. זה עניין של גאוות חיל”, אומר מזרחי. “אתה רוצה שאנשים ירצו לבוא לחיל התותחנים. הדברים שעשינו הובילו גם במלחמה הזו וגם בשלום הגליל. היום חיל התותחנים בתפיסה הצה”לית מפקד על כל האש במלחמה. ביום כיפור התחלנו את הדרך, עד אז חיל התותחנים לא נחשב. לאחר מכן קרה מהפך, מ־25 גדודים במלחמת יום כיפור הגענו למלחמת שלום הגליל עם 87 גדודים של תותחנים”.
מנוס מסכם ומדגיש: “אנשי התותחנים היו צנועים, אנשי עבודה. לא עסוקים באלבומים, לא בעיטורים ולא בפרסומים, למרות שיש לא מעט תותחנים שזה מגיע להם. היה שם המון מקרים שאם הם היו קורים בגולני, היו מקבלים עליהם צל”ש אלוף. בכל מקרה, יש לזה חשיבות כפולה. גם לצד ההיסטורי, לאמת, וגם לצבא – שיגדל דור שיבין מהי העוצמה של התותחנים”.
 
הכתבה פורסמה לראשונה באתר האינטרנט של ישראל היום.