23 שנה חלפו מאז מותו של מפקדי וידידי יוחנן בן דוד (הנס דוידוב). הייתי אחד מה”מאפיה הבולגרית” במפקדת סיוע של חטיבת “הראל – שריון” במלחמת ההתשה. הנס היה מפקד רגוע, ללא מניירות ותרגילי מנהיגות. תמיד דיבר בקול שקט ובוטח, עם חיוך קבוע על השפתיים. הנס נהג בנו בהגינות, לא היסס לתת גיבוי למי ש”הגדיל ראש”, ובעיקר ידע לצחוק אתנו על כל משובותינו.
זכור לי במיוחד מקרה אחד, לאחר תרגיל אגד ארטילרי שהסתיים בהרודיון, בו הורה לי הנס לדאוג שאף מכונית צבאית לא תחנה לפני זחל”ד מפקדת הסיוע. והנה ג’יפ צבאי נהוג בידי סא”ל מנסה לעבור. עצרתי אותו, אך הוא התעקש לנסוע. הושטתי את ידי לתוך הרכב, הוצאתי את מפתח הג’יפ והכנסתי לכיסי. הקצין (שמאוחר יותר התברר לי שהוא קצין אפסנאות קתמ”ר) החל לצעוק עלי. הפניתי אותו להנס, והוא נרגע מיד. הוא פנה להנס בנימוס, אבל הנס לא התרגש וגיבה אותי. לאחר שהאירוע הסתיים אמר לי בחיוך – “שילמד לא להתחיל עם בולגרים”.
באותו תרגיל, אגב, ראיתי אותו גם כועס. עמדנו 4 חיילים עם נ”נ וכיוונו את האגד לוואדי קלט. היינו שעות רבות בשמש של מדבר יהודה. כשהגענו עם חשכה לגדוד התברר שלא השאירו לנו ארוחת ערב, ושלחו אותנו לפתוח מנות קרב. כשנודע הדבר להנס, הגיע בעצמו למטבח וחייב את רס”ל המטבח לבשל לנו ארוחה חמה ולהישאר אתנו עד שנחליט כי סיימנו לאכול.
הנס נולד בסופיה בשנת 1924 ובגיל פעוט התייתם מאמו. אביו שכר אומנת גרמניה שתטפל בו ובאחיו והיא גידלה אותם כאם, מנחילה להם גם את השפה והתרבות הגרמנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ומאחר שבולגריה הייתה בת ברית של גרמניה הנאצית, נדרשה המטפלת לעזוב את עבודתה בבית המשפחה היהודית. למרות הברית עם הנאצים, סירבה בולגריה לשלוח את יהודייה להשמדה והגורל המר שהכה כמעט בכל יהדות אירופה פסח על הקהילה הבולגרית. עם כיבוש המדינה בידי הצבא האדום, התגייס הנס לשורות הצבא הבולגרי ואף לחם בשורותיו בסוף מלחמת העולם השנייה (לא כתותחן).  
בשנים שלאחר המלחמה, הצטרף לתנועה הציונית וב-1948 עלה על אניית מעפילים עמוסה בצעירים בולגרים, בהם גם יצחק “זיקו” גרציאני, ושם פעמיו לארץ ישראל. האנייה עגנה בחיפה ביום שבו עזב אחרון החיילים הבריטים את הארץ. עם רדתם לחוף כבר המתינו להם קציני הגיוס של צה”ל שזה עתה הוקם. “מה למדת?” שאל אותו קצין המיון. הנס ניסה להסביר בבולגרית ובגרמנית שלמד מנהל עסקים, אבל הקצין הבין שלמד הנדסה ופסק: “מצוין. אתה הולך לתותחנים”.
יחד עם חבורת עולים, שכל אחד מהם דובר שפה אחרת, נשלחו מיד לדרדרה (אז נקראה “אייל”) – הישוב היהודי היחיד ממזרח לאגם החולה – והצטרפו לקרבות נגד הסורים. משם ירד לדרום להצטרף לראשוני התותחנים במאמץ הבלימה של הצבא המצרי בחזית הדרום. הנס לחם במשמר הנגב, בעיבדיס, תחילה עם הנפוליונצ’יקים של פון וייזל, ומאוחר יותר היה מפקד מח’ מרגמות 120 מ”מ (ברנדט) בדרגת סמל, בגדוד מרגמות 1 (181). הוא השתתף כתותחן באחד מקרבות לטרון.
בתום המלחמה יצא לקורס קצינים וסיים את מחזור ד’ של קורס יסוד לקציני חת”ם מרס – דצמבר 1950. מספר עליו פרופ’ אמנון רובינשטיין, מי שהיה שר החינוך: “אני זוכר אותו לטובה כאדם נדיב וטוב לב. פציעתו הקשה באימוני מרגמה הוכיחה את אופיו המיוחד. הייתי מספר 2 שלו והרגשתי אחריות לפציעתו משום שלא מנעתי את הפעלת המרגמה לאחר שאירעה בה תקלה והיו שהאשימו אותי שעודדתי אותו להפעילה גם כאשר הוא השעין אותה על ירכו (האשמת שווא שהיה קשה להפריכה), אך הוא לא שם לב לכל הלחישות האלה, נשא את כאבו בשקט אצילי והחלים גם בזכות אופיו החזק. אני זוכר אותו בחיבה רבה”.
לאחר הקורס שירת בגונדת נ”ט חטיבת “גבעתי” (418) כמפקד פלגה, מפקד סוללה. לאחר פירוק חטיבת “גבעתי” עברה הגונדה לחטיבת “גולני”. כקצין תצפית קדמי וכקש”א, השתתף הנס בשורה של פעולות תגמול של הצנחנים ושל “גולני”.  
על כך כתב עודד בונה בספרו “להיות תותחן”:
“…האימון הגדודי שאני זוכר הסתיים כאשר היינו באזור כפר תבור, הגיעה פקודה להוריד סוללה לגבול רצועת עזה. הנס דוידוב עם סוללתו ירדו, יתר הגדוד, חזרנו למחנה הקבע, אך לא לזמן רב. הסוללה שירדה השתתפה בפעולת התגמול “אליקים” (בלילה שבין 31.8 ל 1.9, 1955, למשטרת חאן יוניס), תקופה קצרה לאחר מכן ירדה יתרת הגדוד להשתתף בפעולת “הר געש” (בלילה שבין ה-2 ל-3 בנובמבר 1955, על מוצבי הסבחה), משם חזרה לעמדות לאורך הרצועה החלה תקופת התעסוקה המבצעית של הגדוד.
“מבצע ‘הר געש’, תחילת נובמבר 1955, התקופה תקופת פעולות התגמול הן כלפי מצרים והן כלפי ירדן. הפעולות היו בעיקרן תגובה על חדירת מחבלים לצרכי הרג. מאז פעולת התגמול הראשונה שכוונה כלפי כפר ערבי (קיביא), שעוררה תגובות רבות בארץ ובעולם, כוונו פעולות התגמול נגד יעדים צבאיים, כאשר ישראל חוזרת ומדגישה את אחריות המדינה ממנה חודרים המחבלים”.
בשנות  ה-50 סיים הנס קורס קציני שלישות, קורס בקרי אוויר, וקורס קציני אפסנאות (כמקובל באותם ימים כתנאי לקבלת תפקיד סמג”ד). עד מבצע “קדש” שירת בגדוד “הרעם” כקע”ת, מסו”ל / קש”א וסמג”ד. במבצע “קדש” שימש סמג”ד “הרעם”, גדוד המרגמות האורגני של חטיבת “גולני”.
מנהיג שקט
לאחר מבצע “קדש”, שירת בענף אימון יחידות בביסל”ת 9 – וגם התגורר תקופה קצרה במגורי קבע בצריפין. על אותה תקופה כותב תא”ל (מיל’) אברהם בר דוד (מי שהיה קתמ”ר ויו”ר עמותת התותחנים): “הכרתי את הנס בהיותו מפקד מדור בענף אימון יחידות בביסל”ת 9. הייתי קצין אצלו במדור ואימנו גדודי מילואים. יחד איתי במדור היו אורי מנוס, איציק ניר ועוד כמה שכבר איני זוכר. הוא היה אדם רגוע מאוד, שקט ומיושב בדעתו. ברוח טובה ידע להוציא מאתנו את המרב כי אימנו גדודים שבוע אחרי שבוע. מעולם לא הרים קול והכל בשקט ובנינוחות. כמה פעמים באירועים של הבסיס גם פגשנו את אשתו”.
בשנת 1997 התאספנו כל “בוגרי” מפקדת הסיוע של חטיבת “הראל” והדלקנו ביחד נר חמישי של חנוכה. נעמי, אלמנתו, ובניו רענן ז”ל ואלון יבל”א הגיעו לכנס. כאשר שמע אברהם בר דוד כי נעמי בן דוד מגיעה נשאר בבית התותחן רק כדי ללחוץ את ידה.
תא”ל (מיל’) אורי מנוס, מרחיב על אותה תקופה: “בשנת 1962 הייתי סגן משנה, מדריך בענף אימון יחידות ואיתי הסרנים בר דוד, עודד בונה והנס דוידוב. לא הייתי כפוף אליו אלא לבר דוד. אבל יצא לי לשבת אתו לילה אחד בתצפית. ולשמוע סיפורים מסמרי שיער על שירותו בצבא הבולגרי. על המשמעת הנוקשה. על הקור העז שפקד אותו בעת שירותו כאשר מצטופפים באוהל קטן 10 איש נאלצים לישון בערמה זה על זה כדי להתחמם. ולצאת ממצב כזה לשירותים זה מבצע הנדסי מסובך. הייתה לו מנהיגות שקטה, הוא לא הרים את קולו. בגרותו והשקט שבו, יחד עם ניסיון החיים שלו, הציבו אותו במקום מכובד בחבורת הקצינים. יצא לי במקרה להיות בצריף המשפחתי של מגורי צבא הקבע הצנועים בצריפין. הנס היה מאלו המסתפקים במועט, ללא דרישות של תנאי שירות. תוצאה של השירות הקשיח בצבא הבולגרי”.
משנת 1962 שירת בן דוד כקצין אג”מ מת”פ מרכז. במלחמת “ששת הימים” השתתף בקרבות לכיבוש ירושלים עם מפקדת התותחנים הפיקודית. ביום העצמאות 1968 היה ממפקדי מצעד צה”ל שנערך בירושלים.
אל”מ (מיל’) ראובן דווידי, מי שהיה מת”פ מרכז, מספר: “לפני מלחמת ‘ששת הימים’ פעלה מפקדת קצין תותחנים פיקוד מרכז כאגד ארטילרי מאולתר. הנס דוידוב היה בתפקיד קצין אג”ם. הכרתי אותו בעיקר בזמן “ההמתנה” כאשר התפקיד העיקרי שלנו היה להכין את כל המערך החת”מי של הפיקוד להצטיינות בכושר פעולה של היחידות ושל הפרט. הנס דוידוב ז”ל היה מאוד פעיל והגיש את כל יכולתו להגיע למטרה הזאת. הוא הצטיין ומילא את תפקידו בדייקנות מרובה. הוא היה בעל מזג טוב ומוכן לעזור לזולתו בכל עת ובכל שעה. היה קצין דייקן ומוכשר. הוא השקיע עצמו בפתרון בעיות קשות או במצבים מסובכים. האנושיות שבו, החברות והידידות היו עבורו ערך בפני עצמו. הוא היה עדין נפש ובעל יחס חם למשפחתו”.
במלחמת ההתשה (1967 עד 1972) שימש כמג”ד מכמ”ת 344 (“מסמך”), (בשנות המרדפים בבקעה) ומס”ח חטיבת “הראל”.
על אותה תקופה כותב רס”ר (מיל’) עזרא שפרוט, מ”מ קמ”ן של מפקדת הסיוע: “הגדוד בשירות מילואים (מפקדת הגדוד בתחנת הרכבת הישנה של בית שאן ומפקדת הסיוע בכוכב הירדן). יורים מכלים שונים על מטרות מעבר לנהר ומפקדת הסיוע מתחזקת את בונקר החפ”ק של פיקוד צפון, טלפונים, מכשירי קשר, מפות. […] המקום מקסים, אין תצפית יפה יותר על גאון הירדן, על יישובי הבקעה, על הגדה המזרחית של הירדן. […] אין שירותים, מים מביאים כל יום ומזון – מנות קרב משופרות כמיטב יכולותינו (היה לנו טבח, דני עיני, אך העדפנו לבשל בעצמנו ודי לחכימא ברמיזא).
“מנהג היה לנו בסיוע, להיפגש לקראת או אחרי שירות מילואים עם הנשים וכך רעייתי שרה ז”ל הכירה את אשתו של “דקיץ” (סרן במיל’ שלום דרורי הקמב”ץ). יום אחד החליטו לבקר אותנו עם הילדים, בני ובתו של שלום. היה יום חם במיוחד והנס היה בסיור במוצבים ובסוללות החת”ם. הודענו לו על האורחים והוא הגיע לארוחת הצהריים (עם הג’יפ קל היה לו לטפס אלינו ישירות מכביש הבקעה. כיום אפשר לעשות זאת בקלות).
“ערכנו שולחן, והחבר’ה השגיחו על דני עיני בשבע עיניים – דאגו לו למקלחת באחד הישובים באזור ולהחלפת בגדים בגדוד, שיהיה מסודר. הנס הגיע, התיישבנו לאכול ולספר על קורותינו וחיימק’ה בני הלך לעשות סיבוב. לא ראינו איך פקד את מיטתו של הנס עליה היה מונח האקדח (תופי ישן בנרתיק חאקי דהוי). זה בהחלט עורר את סקרנותו של הילד, הוא שלף את האקדח ובא אלינו כשהוא שלוף ו’מפחיד’. כולם נשכבו על הרצפה והנס התקרב אליו בשקט מאחור, חיבק אותו והוציא ממנו את ה’משכנע’.
“על התקרית הזאת צייר צביקה רמ”ץ ז”ל את אחת מהקריקטורות בחוברת המפורסמת – ‘המס”ח ירד על הסיוע'”.
מלחמת יום הכיפורים תפסה את הנס כרמ”ט עוצבת “התקומה” (213), תחת דני אבידר. לאחר יום הקרבות הראשון נשלחה האוגדה המטכ”לית (“המחץ” בפיקודו של מוסה פלד) לסייע בקרבות הבלימה ברמת הגולן. כרמ”ט האגד, ניצב הנס למרגלות הרמה והרכיב צוותים מאולתרים מאנשי המילואים שגויסו על גבי התותחים שעלו מפיקוד המרכז. למחרת הצטרף למתקפת הנגד של צה”ל בדרום הגולן ויחד עם האוגדה השתתף בבלימת הסורים ובכיבוש “המובלעת”.

בן דוד יחד עם הנשיא לשעבר שזר
נוכחות אצילה
ימים לפני הפסקת האש הועבר האגד לסיני ולחם בחזית המצרית. שאר האוגדה הצטרפה לאחר תום הלחימה ושהתה שם שבועות ארוכים.
לאחר המלחמה, ואף שחצה את גיל 50, המשיך הנס לשרת כסגן מת”פ מרכז. על תקופה זאת מספר סא”ל (מיל’) אבי גוט: “ההכרות שלי עם הנס החלה בלילה חשוך במסגרת תרגיל צבאי בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. אני הייתי אז קצין מילואים צעיר (סרן או רס”ן), והנס, אותו לא הכרתי, היה בדרגת סא”ל, בעל לבן שיער וחזות מרשימה. שירותי הצבאי המגוון הפגיש אותי עם דמויות רבות ומורכבות, עם פנים רבות ובמצבים שונים, אבל המפגש עם הנס היה שונה. ראשית, מכובדות ההופעה. הדבר בלט מן הרגע הראשון. מגיע למפקדת התרגיל אדם מבוגר, עם נוכחות מורגשת שאיטיב לתארה כנוכחות אצילה. דרגותיו הוסיפו למכובדות אבל הן היו חלק בלתי נפרד ממדיו המגוהצים בקפידה יתרה.
“ביחידות הצבאיות בהן שירתי, קוד הלבוש וההקפדה עליו היו מאד רופפים וחסרי משמעות, העיקר זו העמידה במשימה. והנה, אני בלב לבה של ההוויה התותחנית המוקפדת, הפדנטית, ההיררכית. המפקדה אליה סופחתי הייתה אחראית על ניהול האש והתרגיל היה תרגיל מלחמה בן כמה ימים. אינני זוכר בדיוק מה היה תפקידו הרשמי, לדעתי הוא שימש אז כסגן מפקד התותחנים הפיקודי. מפקדת התותחנים הייתה אחראית אז על ניהול האש ואני, איש מודיעין, צוותי למפקדה זו כדי ללוות את האש המתוכננת לכוחות המיוחדים. שלושה ימים ולילות נמשך התרגיל ושלושה ימים ולילות שהיתי במחיצתו של הנס. לדעתי גילו היה כגילו של אבי, אבל הכבוד וההערכה אליו לא נבעו מגילו. אני זוכר שהיה מרכז סביבו חבורות של קצינים ומשתף אותם מניסיונו ותבונתו. זכורים לי קטעי נוסטלגיה בהם היה מספר לסובבים אותו סיפורי קרבות והווי של חיל התותחנים ואפילו, אם אינני טועה, הפליג פעם גם בסיפורי ילדות מבולגריה. זכרתי היטב שמקום מגוריו בראשון לציון אבל איני זוכר אם ידעתי מה מעשיו בחייו האזרחיים.
“שלושת ימי התרגיל תמו ומאז לא ראיתיו. זכרתי היטב את הדמות הזקופה ולבנת השיער, שהזכירה לי את תא”ל אורי בן ארי, איש השריון המפורסם. זכרתי את כפל השמות, הנס ויוחנן וזכרתי את החוויה של קצין מילואים צעיר מול שועל קרבות ותיק. חלפו השנים ופגשתי במסדרונות גלי צה”ל חייל צעיר, כתב צבאי מתלמד, אלון בן דוד. למיטב זכרוני, תוך זמן קצר נולד ההקשר אצלי בין הבחור הצעיר, הזקוף ובעל הקול העמוק, להנס הציורי אותו הכרתי עשור קודם לכן. מאז, בכל פעם שאנחנו נפגשים, אלון ואנכי, שמו של הנס, אביו המנוח, עולה בינינו ודמותו המיוחדת שנשארה חרותה בזיכרוני, שבה ועולה. איש מיוחד היה”.
בשנת 1956 נישא לנעמי, אותה הכיר בשירותו הצבאי, בחתונת תותחנים למהדרין במחנה “בן-עמי” שליד עכו. בנו הבכור, רענן, שירת גם הוא כלוחם בגדוד “הרעם” (נפטר בטרם עת בנוב’ 2013), בנו השני דרור שירת כמג”ד קשר בחיל האוויר בדרגת סא”ל. בנו השלישי אלון שירת כתותחן במילואים במכמ”ת 7035.
בחייו האזרחיים היה מזכ”ל אקו”ם (אגודת קומפוזיטורים ומשוררים) ולאחר מכן מנכ”ל איחוד עולי בולגריה. באביב 1993, נזקקתי לאישור מסוים עבור שלטונות בולגריה. הנס קיבל את פניי בסבר פנים יפות, כהרגלו, ודאג שאקבל את כל המסמכים שהיו דרושים לי. כאשר חזרתי מבולגריה מיהרתי למשרדי האיחוד כדי להודות לו. אך רבה הייתה אכזבתי כששמעתי על מותו. הסרטן קינן אז בגופו אבל הוא לא החסיר אף יום עבודה. סא”ל (מיל’) יוחנן בן דוד (הנס דוידוב) ז”ל נפטר ב-16 ביוני 1993.
“הוא היה אבא קשוח וחם באותה מידה”, מספר בנו אלון. “אנו, שלושת בניו, היינו כמותו, החיילים המסודרים ביותר בצה”ל – תמיד עם מדים מגוהצים למשעי, גומיות בנעלים, גילוח ותספורת למופת. אבא אהב מאוד את המדינה והרגיש שיש לו מניית יסוד בה, למרות המבטא הזר, שליווה אותו עד אחרון ימיו. זכיתי להיות אתו בכנס לציון 40 שנה לחיל התותחנים, שאותו אהב בכל מאודו, וראיתי עד כמה הוא מתרגש למראה התותחים הישנים שסללו את דרכנו לעצמאות, ושהבטיחו לנו בית לאומי, ממנו לא נצטרך לנדוד עוד. הוא אהב את צה”ל והאמין שרק עוצמתו היא שתבטיח את קיומנו בארץ הזאת בשלום”.