ירדנו למלחמה על זחלים ממתקן עבדת עם תותחים מתנייעים M-50, אשר היו תותחי האימונים של המתקן. אני הייתי מסו”ל בגדוד 436 תומ”ת 155 מילואים, גדוד שהוקם כשנה ושלושה חודשים לפני המלחמה, והיה חלק מן האגד הארטילרי של אוגדת שרון. מפקד הגדוד, במינוי חירום, היה סא”ל שמעון בן דוד, ומפקד מתקן האימונים בעבדת והסמג”ד היה עמוס תור ז”ל. יצאנו מעבדת ביום א’ 7 באוקטובר, נסענו על שרשראות, חלפנו על פני שבטה, ניצנה ועל פני הכניסה לביר גפגפה. 
ב-8 באוקטובר לפנות ערב, פרסנו על ציר “עכביש” מערבית לטסה והתחלנו יורים לטובת המעוזים. בבוקר עשרה לחודש, צוותו שלושת מפקדי הסוללה ומג”ד התותחנים כמפקדת סיוע לחטיבה 14 בפיקודו של אל”מ אמנון רשף. החטיבה הפגועה התארגנה מחדש בשטחי כינוס באזור טסה. גדוד 9 של החטיבה כבר לא היה קיים. במקומו התקבל גדוד 106, גדוד טנקי שוט שהגיע על זחלים מאילת. במקור שייך היה הגדוד לחטיבה צפונית חטיבה  164 (“הראל”) בפיקודו של אל”מ אברהם ברעם. 
ביום בו הגעתי לגדוד פיקד עליו חיים זלוצר (זיו) הסמג”ד, אשר רק יום קודם קיבל את הפיקוד על הגדוד לאחר פציעתו של המג”ד משה גל בהתקפה על “כישוף”. חיים קיבל אותי והקצה לי את אחד מ-26 הטנקים. מפקד הטנק היה סרן אהוד רונן מקיבוץ חצור, שאסף טנקים בדרך וצורף לגדוד השוטים.
“מה אעשה אתך קש”א?”, שאל חיים זלוצר המג”ד. נראה היה לי שהוא מתקשה לעכל את הרעיון שעליו לוותר על עוד טנק מתוך המצבה החסרה לטובת קש”א. בלילה שבין ה-10 ל-11 שהינו בחניון. השכימו אותנו סביב 02:00 – 03:00 ופקדו עלינו לנוע לג’ידי ולחבור לחטיבה המקורית שהמתינה עם המח”ט ברעם. 
לפנות בוקר הגענו לצומת הגידי וצוות הפיקוד של הגדוד חבר למח”ט 875 המיתולוגי בירו (“הזקן”), אשר עמדנו להחליפו בקו. שם פגשתי את אהוד אבירן (אברמסון), המס”ח של בירו ומג”ד מכמ”ת 120 (342), שלחם על ציר “עכביש”. “בישרתי” לו שהגדוד שלו כבר חטף פגיעות והרוגים. קיבלנו מן המח”ט בירו הסבר “חי” על הגזרה כאשר הנהג שלו עסוק בהכנת חביתת הבוקר עם נקניק. 
לפנות ערב נכנסנו לקו והחלפנו את השרמנים. הגדוד שלנו פרס דרומית לציר גידי – בתעלה, דרום מזרחית לתעוז “מצווה”. כשבוע ימים ניהלנו שם קרב בלימה כאשר טנק הקש”א נמצא צמוד ומימין לטנק המג”ד. הפעלתי אש על חניוני כוח מצרי, על נקודת צליחה בעומק ועל ריכוזי חי”ר ושולחי סאגרים במרחק 3000 מטר מאתנו. המס”ח באזור היה מג”ד מכמ”ת 436 משה רוזן (שמו בקשר היה “זלות”) וממנו ירשתי את הכינוי ברשת “זלות 32”. בסביבות 15 בחודש, כאשר הסתער עלינו כוח שריון ואחריו כוח רגלים, הפעלתי “אש על כוחותינו”, אש מגדוד מכמ”ת 160 (857 “סעיף”) שהיה סמוך אלינו ומוקצה לטובתנו. 
במהלך שבוע קרבות הבלימה היו לי מספר חילוקי דעות עם מפקד טנק הקש”א, סרן אהוד רונן. באחד המקרים סרב לעלות לעמדת תצפית ולאפשר לי טיווח, זאת מתוך חשש לחשוף את הטנק לטילי ה”סאגר”. בצר לי פניתי בקשר למג”ד והוא פקד על סרן רונן למלא אחר בקשותיי תוך שהוא מדגיש בקשר כי הטנק נועד לשרת את הקש”א.
הנושא סודר אבל באחת הפעמים בהן עלינו לעמדת תצפית השתהיתי יתר על המידה. שוגר לעברנו טיל “סאגר” שחלף במלוא הדרו מעל ראשי, התפוצץ מאחורי טנק הקש”א וחוט הניווט נשאר תלוי על כתפי. מאותו רגע הפסקתי להתווכח עם סרן אהוד רונן. במחשבה שנייה אני ואנשי הצוות חבים לו את חיינו. הייתי קש”א צעיר, חדור רצון לבצע משימות מאידך לא מנוסה בלחימה בטנק. 
בערבו של 17 בחודש קיבלנו פקודה לנוע צפונה לאורך האגם המר ולקראת בוקר המחרת חצינו את התעלה בעקבות חטיבה 500, שהייתה בדרכה לעיר סואץ עם אוגדה 162. 
מפקד החטיבה החדש של הכוח המיוחד שלנו היה תא”ל ברוך הראל (“פינקו”), סגן מפקד האוגדה הסדירה בסיני. פינקו החליף את המח”ט ברעם שנאלץ לפקד על חטיבה 875 שתפסה מחדש את הקו במקומנו. בירו, מח”ט 875 נפצע בהנחתה הארטילרית בה נהרג באזור גם מפקד האוגדה האלוף אברהם (אלברט) מנדלר ז”ל.
מפקד הסיוע של הכח המיוחד בפיקודו של פינקו היה לא אחר מאשר אל”מ יעקב ארז, מפקד אגד 209. 
עם חציית התעלה, נפל טנק הקש”א שלי למחפורת של אחת השוחות ואני נאלצתי להחליף טנק. עליתי לטנק של אחת הפלוגות. הגדוד טיהר את צומת “צח” ובערב בחניון הלילה חזרתי לצוות שלי. במהלך ארבעת הימים הבאים המשכנו דרומה בין בסיסי הטילים כאשר המשימה היא לשמור על אוגדה 162 ממערב. 
מבחינת הפעלת ארטילריה זכור לי יום קרב בו מדרום לנו התמקם קת”ק מצרי עם ציוותו. הוא ישב ברכס קדמי והוריד עלינו אש מרגמות. לאחר שזיהיתי אותו בבירור ביקשתי ממפקד האגד יעקב ארז הקצאה. מפקד האגד הקצה לי יחידת אש לטובת העניין ותוך טיווח קלאסי טיווחתי את הבחור ואת ציוותו והעסקתי אותו בתחמושת רסיק אוויר. הבחור וציותו הושתקו. מפקד האגד שצפה בנעשה ממרומי תצפית לא רחוקה חילק לנו שבחים.
בתאריך 22 בחודש לפנות ערב מצאנו עצמנו על ציר “עשור”, ציר אחד צפונית לציר “סרג’”. השארנו במקום מ”פ עם שישה טנקים במטרה לחסום את הציר בפני כוחות מצריים שעשויים להגיע ממערב. דהרנו דרומה לחסום את ציר סואץ-קהיר, ציר “סרג’”.
הפסקת האש שאמורה היית להיכנס לתוקף ב-22 בחודש בשעה 19:00 לא כובדה על ידינו. התיישבנו במעבר הצר של הרכס שחלש על הציר סואץ-קהיר וירינו בכל רכב שעבר במקום ממערב למזרח. עם שחר, בסביבות השעה 05:00, יצאנו מן המעבר וגלשנו לעבר ציר “סרג’” – כביש סואץ-קהיר. בצענו סריקה בין הרכבים בהם פגענו במהלך הלילה. 
בהרימי משקפת מערבה, ראיתי במרחק כ-1800-2000 מטר מערבית לנו שיירת מובילים מצרית עם טנקים שנעה ממערב למזרח. הסבתי את תשומת ליבו של המג”ד, הוא הורה להתפרס ופתחנו באש. המובילים המצריים עצרו והחלו מורידים טנקים שהחלו משיבים באש. התפתח קרב שריון בשריון ואנחנו נסוגונו לתוך המייצר, העמדות היו עמדות בוגי לא נוחות. טנק או שניים שלנו נשארו חשופים על הציר. במהלך חילופי האש הבחנתי לפתע שפגז שנורה לכיוון טנק המג”ד – פגע ברכס מאחורי גבו של המג”ד. פניתי אליו בקשר בקריאה שירד כי יורים עליו. חיים הפנה ראשו אלי ותוך שהוא מסמן בידו בכעס מלמעלה למטה, סימן לי לחדול (מלבלבל לו את המוח). כעבור כמה דקות כאשר הבטתי שוב לעברו, גופו כבר היה שמוט לאחור. 
לפי הידוע לי חיים זלוצר (זיו) נפגע מרסיס פגז שהתפוצץ על דפנות הטנק ופגע בראשו. הצוות ירד לאחור ואחד הנגמ”שים קרב לטנק.
סרן אהוד רונן, ששימש מפקד טנק קש”א, התייצב ברשת למול תא”ל פינקו והזדהה כמפקד ברמת מ”פ שמפקד על טנק הקש”א. הוא הציע ליטול את הפיקוד. המ”פ האורגני שנכח בכוח ושנודע בכינויו “כויל” (שמו היה וכטל), מיהר לעלות למול פינקו תוך שהוא מציין שהוא מ”פ מתפקד, וקיבל עליו את הפיקוד. בהמשך היום חבר אלינו הגדוד השני של החטיבה בפיקודו של המג”ד חגי.
בחלוף 35 שנה נדרשתי להפריך את הסיפור אותו סיפר תת אלוף פינקו בכנס בלטרון של האגד הארטילרי הסדיר 209. הוא סיפר שקש”א של חיים זלוצר רצה לקחת את הפיקוד לאחר שהמג”ד נהרג. לא נכחתי אישית בכנס האגד כי פשוט לא זומנתי אליו, אבל לאחריו צלצל אלי זילי הקמב”ץ. הבהרתי את הדברים גם בשיחת טלפון שיזמתי בעצמי לתא”ל (מיל’) פינקו.
לקראת ערב הונחת גדוד צנחנים מילואים מחטיבה 9100 שהתארגן בזמן המלחמה. המדובר היה בחיילי מילואים, חבר’ה לא מוצבים ואנשים שחזרו מחו”ל. בתחילה יועד הגדוד לגבול הירדני ובהמשך, כאשר ברור היה שירדן לא במשחק, הם הגיעו לביר תמדה וביום המכריע הוטסו לפאיד בהרקולסים ומשם הונחתו ביסעורים באזור בסיס המזון שליד הק”מ ה-101. חלקם הגיע רכוב על זחל”מים. מפקד הגדוד היה סא”ל בקבע בשם ירון, על כן קראו לגדוד על שמו: “גדוד ירון”. 
הם תפסו את הרכסים המקבילים לציר סרג’. אני הפעלתי מטוסים על הכוח המצרי ומאחר שלא הייתה ארטילריה בטווח, קידמו סוללת 175 מ”מ מגדוד 329 (“כורכר”) בפיקודו של המסו”ל אילן אדמון והקע”ת גיורא שפיר. הסוללה נאלצה לדלג כדי להגיע לטווח. גיורא ואנוכי למדנו באותו מחזור בבית ספר תיכון באשקלון וזיהינו זה את זה ברשת הקשר. 
לקנים היה שעמ”מ (שווה ערך מטען מלא – יחידת חישוב אורך חיי הקנה) גבוה והפגזים הראשונים נפלו קצר ב כ-2000 מטר הישר לפני הטנקים.
ב-24 בחודש נכנסה הפסקת האש לתוקף. גדוד 106 נדרש לכנוס לנקודת כינוס חטיבתית ואני התבקשתי על ידי יעקב ארז לרדת מן הטנק ולהישאר במקום כקש”א של גדוד הצנחנים שהגיע ללא קש”א. בהמשך חבר אלינו גדוד השריון 195 של עוזי לב צור (לנצנר) מחטיבה 401 עם הקש”א מוטי הוד, שסיפורו הופיע כבר בגיליון הקודם, גיליון היסטורי מספר 54. 
כעבור כשבועיים משוך הקרבות הגיע עמוס תור, הסמג”ד שלי, עבר דרך יעקב ארז ובא לקחת אותי חזרה לחטיבה 14. הפעם כבר הוצבתי כקש”א בגדוד 9 לצדו של המג”ד יום טוב תמיר שאיבד את מרבית גדודו ועסק בשיקום ובניית הגדוד מחדש. ביליתי איתם קרוב ל-5 חודשים כולל קרבות התשה עד לשחרורנו לאחר כ-6 חודשים מפרוץ המלחמה.