הבסיס להקמת חיל התותחנים בצה”ל הוא ללא ספק המתנדבים שהתגייסו ליחידות התותחנים בצבא הבריטי ובבריגדה היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה. החיילים והקצינים שצברו ניסיון קרבי ומקצועי הקימו למעשה את החיל.
לאחר פירוק הבריגדה נשארו התותחנים המשוחררים בקשר אחד עם רעהו והיו נפגשים פעם בשנה, ב-5 באוקטובר. הפגישה השנתית השנייה, ב-1947, עמדה בסימן האירועים המכריעים הצפויים סביב החלטת חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות. הממסד הביטחוני של המדינה שבדרך הבין שיש להיערך באופן מיידי על מנת לארגן צבא משמעותי.
במפגש החברים דיבר שמואל אדמון, לימים אל”מ וקצין התותחנים הראשי הראשון. “שמוליק” פנה לחברים, כולם בוגרי תותחנות בריטית, והפציר בהם לא להסתפק במפגש חברתי אלא לרתום את עצמם למאמץ המלחמתי הקרב. הוא ביקש מכל אחד מהם לאסוף את כל החומר הארטילרי המצוי ברשותו, לעבד אותו, ולהכין אותו לשלב בו יוקמו בצה”ל יחידות תותחנים. הרעיון התקבל  בהתלהבות על-ידי החברים. שלושה מהם ריכזו את החומר – מאיר אילן (לימים קתמ”ר ואלוף בצה”ל), דני קמחי ודב ארנון.
ברור היה שלא ניתן לנהל מלחמה עם הערבים ללא תותחים. יהודה גינצבורג ודב ארנון שלחו בפברואר 1948 מזכר לישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה (הרמ”א) בזו הלשון: “אנחנו מוכנים לאמן את האנשים שלנו בתנאי שיהיו להם תותחים”.
הקמת “שירות התותחנים”
באמצע מרץ 1948 קיבל יהודה גינצבורג את הפקודה הראשונה להקמת ארטילריה עברית תחת פיקודו, שתיקרא “שירות התותחנים”. בישיבה עם יגאל ידין, קצין המבצעים של ארגון ההגנה, סוכמה הקמת מפקדת התותחנים הראשונה. למפקד השירות מונה יהודה גינצבורג, ששימש כמפקדו עד אפריל 1948. קצין המבצעים היה מאיר אילן ולקצין האפסנאות מונה דניאל קמחי, שנשלח מייד לחוץ לארץ, לשם קניית תותחים וציוד. כסגנו של קמחי שימש דן גולדברג. קצין הקשר היה יהושע אבני וקצין הדרכה דב ארנון.
אגף המבצעים  של השירות – החשוב מבין כל האגפים – נשאר בינתיים ללא תפקיד ביצועי. לא היו תותחים ולא ידעו אפילו אילו תותחים מיועדים לחיל החדש. לא היה כוח אדם ולא ידעו אפילו מה יהיה התקן. לאור תנאים אלה, החליט קצין המבצעים להתרכז בתחקירים שנכללו תחת תפקיד ההדרכה הכללית. הוחלט לדאוג קודם כל לריכוז חומרי תורה והדרכה, וכן להכנת ציוד טכני לתותחי 25 ליטראות – אותם הכירו מהצבא הבריטי – שסברו (בטעות) שהם התותחים המיועדים לשירות.
ב-29 במרץ 1948 עלה “שירות התותחים” בדרגה: בפקודת המטה הכללי לארגון השירותים והאגפים הקיימים בצבא, נקראו – יחד עם כוחות הים והאוויר – התותחנים בשמם החדש: “חיל התותחנים”.
במשך אותה תקופה, הייתה ירושלים מנותקת יחסית מן התפתחות העניינים הצבאיים בתל-אביב. ביוזמה עצמאית הוקמה שם בשבוע הראשון של אפריל יחידה לוחמת אשר קיבלה את השם: “יחידת שריון ותותחים”. ליחידה זו היה הכבוד לירות את הפגזים הראשונים העבריים במלחמת השחרור. למרות שיחידה זו ודברי קרבותיה שייכים, בעצם, להיסטוריה של חיל השריון ולא לזו של חיל התותחנים, כדאי להזכיר לכל הפחות את ראשיתה ופעולתה הראשונה, היות שהמפקדים הראשונים היו תותחנים מימי הבריגדה וקיבלו את תפקידם בגלל עברם זה. מפקד היחידה היה יוסף לוין (לימים אל”מ יוסף נבו, ששימש גם כראש עיריית הרצליה ויו”ר הוועד למען החייל, א.מ.). סגנו של יוסף והמפקד בפועל היה יהודה פרסקו, והמפקד השלישי היה אברהם באואר. שלושתם היו תותחנים מגדוד תותחי שדה של הבריגדה.
ארגון ההגנה הצליח לרכוש מהבריטים שלושה משוריינים וכלי נשק שכללו שני תותחי 2 ליטראות, שני מקלעי “בזה” ומקלע “ברן”.
ב-8 באפריל 1948, יומיים לאחר הקמתה, יצאה היחידה לקרב הראשון והשמיעה בפעם הראשונה קול תותחים עבריים על אדמת ישראל.
כוחותינו התקיפו ביום זה בפעם השנייה את הקסטל. (באותו יום הביאו הערבים לקבורה בעיר העתיקה את עבד אל קאדר חוסייני, בהשתתפות המפקדים האחראים על הקסטל). במגמה להקל על הלחץ שלנו לעבר הקסטל, התקיפו התושבים של הכפר הערבי קלומייה את ארזה. המשוריינים נשלחו לעזרה. יחידת השריון והתותחים השתתפה בקרבות הבאים בכל הפעולות של הפלמ”ח – בטיהור הכביש עד לשער הגיא ובקרבות על שיח’ ג’ראח. אך פעולות אלו שייכות לדברי חיל השריון.
חג החירות: תותחים ראשונים מגיעים
ב-23 באפריל 1948, ערב שבת, חגגו בני היישוב את סדר הפסח האחרון תחת שלטון המנדט. באותו ערב הגיעה לחוף תל-אביב אונייה עם מטען היקר מפנינים: 20 תותחים 20 מ”מ נגד מטוסים – התותחים הראשונים בהיסטוריה העברית. תותחי הנ”מ תוצרת “היספנו-סוויזה” הגיעו ישירות מבית החרושת בשווייץ לנמל תל-אביב. התותח קיבל את הכינוי ה”ס, וברבים – ה”סים.
בנמל היו עוד הבריטים, אשר – באופן רשמי – השגיחו על שמירת החוק המנדטורי שאסר על ייבוא נשק לארץ. כדי לא למשוך את תשומת ליבם, נעשו הכנות זהירות מיוחדות. מחצית הפקידים והסבלים בנמל ישבו מסביב לשולחן הערוך לסדר וחגגו את החג בשמחה מיוחדת, בזמן שכמה מחבריהם עסקו בעבודות שונות בנמל. הפעולה העיקרית הייתה כמובן הורדת הארגזים עם התותחים והתחמושת מהאונייה והוצאתם המיידית מחוץ לנמל.
התותחים נשלחו לגבעת רמב”ם, אל מחסן של “סולל בונה”, אשר נהפך באופן פתאומי לבסיס הראשון של חיל התותחנים החדש. התרגשות והתלהבות מילאה את ליבם של כל האנשים המעטים אשר ידעו על המאורע הגדול: “תודה לאל – יש לנו תותחים”.
למחרת היום, החלה חוליית אנשים – כמעט כולם תותחנים לשעבר בבריגדה – ללמוד את התפעול של התותחים החדשים. דניאל קמחי, שהיה אחראי על קניית הכלים ולמד אותם בחוץ לארץ, העביר את השיעורים הראשונים לחוליית ההכנה.
הוחלט להפעיל את התותחים החדשים בשדה, קודם כל בתפקיד נגד טנקים (נ”ט). לא נשאר זמן רב לתותחנים לשם אימון. היום שבו היו צריכים לצאת לקרב הראשון היה קרוב. קרוב מאוד.
ב-25 אפריל 1948 הוזמנו כל התותחנים לשעבר – מכל הצבאות – אשר נמצאו אז בארץ ישראל, לכנס התותחנים במחנה “קריית מאיר”. מחנה זה הוקם במבואות תל-אביב, בסביבת שרונה, והיה מיועד למחנה מעבר של המגויסים לצבא העברי.
קרוב ל-300 איש הגיעו לכנס. מאחר שגיל הגיוס המקסימלי היה 49, רבים זייפו את גילם כדי להתגייס. בשלב זה היה ידוע כי הבריטים עומדים לעזוב את הארץ בעוד שלושה שבועות, ב-15 במאי, ולמחרת תתחיל מלחמה על הארץ.
תותחי 20 מ”מ נכנסים למערכה
ביום ג’, 26 באפריל, יצאה פקודת התראה ממטה “קרייתי” לפעולה נגד ערביי יפו אשר קיבלה את השם “מבצע חמץ”.
בפקודת ההתראה מוזכר חיל התותחנים בפעם הראשונה. הפקודה (תיק 9; קת”ר) קבעה כי ארבעה תותחים ישתתפו ב”מבצע חמץ” ויתחלקו כדלקמן: שני תותחים יסייעו  לחטיבת אלכסנדרוני ושניים לחטיבת גבעתי.
שני תותחי 20 מ”מ ליוו את הכוח של גבעתי אשר התקיף את הדרום – מעבר חולון-מקווה ישראל. מגמת ההתקפה הייתה לנתק את יפו מהכביש הראשי בעזרת הכיבוש של תל-אריש.
מפקדי כוח התותחנים כללו את קצין הסיוע החטיבתי מאיר אילן, מפקד הפלגה אפרים שורר, מפקד התותח הראשון בני גרין (לימים סגן אלוף), ומפקד התותח השני יואל פרנק (לימים סגן אלוף). התותחים נכנסו לקרב – כביכול גם הם בפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם – בתפקיד יבשתי, נגד מטרות קרקע. הם פעלו בהצלחה. הכדורים פגעו ב’פילבוקס’, והמגנים הערבים פינו את העמדה תחת חיפוי החשכה.
במהלך מלחמת העצמאות נרכשו תותחי שדה רבים וכן נרכשו ויוצרו מרגמות כבדות. בסוף המלחמה עמד סד”כ חיל התותחנים על 314 כלים: 158 תותחי שדה, 47 תותחי נ”מ, 56 תותחי נ”ט, ו-53 מרגמות כבדות.
חיל התותחנים, שכלל לא היה קיים ערב מלחמת העצמאות, בנה את כוחו במהלך המלחמה והשפיע על הכרעת האויב בקרבות רבים. הניסיון שנצבר במלחמה קידם את החיל ליכולות שבאות לידי ביטוי עד ימינו אלה.
***
כתבה זו מבוססת על מחקרו של ד”ר בנימין זאב פון וייזל (1896-1974) – סופר, עיתונאי, רופא, ומייסד התנועה הרוויזיוניסטית. פון וייזל שירת כקצין תותחנים בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה ועל פועלו קיבל את אות צלב הברזל. הוא נחשב מומחה בעל שם עולמי בתחום האסלאם.
במלחמת העצמאות, כשהוא בן 51, התגייס פון וייזל ופיקד על סוללת תותחים בקרבות בחזית המצרית. הסוללה הצליחה לבלום בקרבות רבים את הצבא המצרי. בסיום המלחמה, התבקש על-ידי הקתמ”ר דאז, שמואל אדמון, לכתוב את ההיסטוריה של חיל התותחנים במלחמת העצמאות. הכתב המקורי של מחקרו מעובד בימים אלו לספר על-ידי עמותת “יד התותחנים”, שמתוכנן לצאת לאור עוד בשנה זו.