איך קרה שהמרגמה הכבדה 120 מ”מ, שהייתה הקנה הארטילרי בעל הטווח הקצר ביותר של חיל התותחנים (6.4 קילומטרים) הפכה להיות בעלת טווח של מאות קילומטרים? איך קרה שסיוע ארטילרי קרקעי, מסורתי ומוגבל, הפך להיות מוטס/מוצנח, לא שגרתי וחביר לכוחות צנחנים במבצעי איגוף אנכי? איך מחברים קציני חת”ם שהוכשרו לצניחה עם לוחמי צנחנים מוסבים לרגמים, ובונים במילואים כוח אש מקצועי וזריז שיימצא בכל מקום בו נלחמות יחידות צנחנים סדירות? האם ניתן לחלץ כוח צנחנים באמצעות ירי ארטילרי של מרגמות על כוחותינו? איך איבד צה”ל יכולת מבצעית ייחודית שהושגה לאורך ארבע מלחמות והשנים שביניהן?
זהו סיפורו של גדוד המרגמות הכבדות 120 מ”מ – הגמ”כ המוצנח 7038/332. תמציתו של הסיפור יוצא הדופן הזה, מתואר כאן באופן כרונולוגי מיום הכפפתו של הגדוד לחטיבת הצנחנים בשנת 1956 ועד לפירוקו בשנת 2000.
מסדיר למילואים ומהקרקע לשמיים
גמ”כ 332 הופך לגדוד הסיוע הסדיר של חטיבת גבעתי (חטיבה 5) בשלהי מלחמת העצמאות ומשרת במסגרתה עד לפירוקה כחטיבה סדירה בקיץ 1956.
1956-1957 // מג”ד: אלכס פרג
החל מקיץ 1956 הופך הגדוד לחלק מחטיבת הצנחנים הסדירה 202. בתחילת אוקטובר משתתף הגדוד בפעולת התגמול בקלקיליה ובסוף אוקטובר לוקח חלק עם חטיבת הצנחנים ב”מבצע קדש”. הגדוד מסייע לחטיבת הצנחנים בכיבוש נח’ל ופורס במבואות מיצר המיתלה. סוללה ב’ נשלחת אל תוך המיצר כדי לסייע לכוח הסיור שהסתבך בקרב, פורסת ופותחת באש אך נפגעת קשה מתקיפת מטוסים מצריים ויוצאת מכלל שימוש. הסוללה סופגת שלושה הרוגים ומספר פצועים.
ב-1957 מתקבלת במטכ”ל החלטה לפרק את הגמ”כ הסדיר 332 ולבנותו מחדש כגמ”כ מוצנח במילואים, במסגרת חטיבת הצנחנים הסדירה. שלושה קצינים מהגמ”כ הסדיר שפורק עוברים לגדוד 890 של החטיבה ומקימים במסגרת הפלוגה המסייעת, סוללת מרגמות 120 מ”מ. חייליה וקציניה של סוללה זו משמשים עם שחרורם, תגבורת לגדוד 332 ההולך ונבנה במילואים. רוב לוחמי הגדוד הם צנחנים שהוסבו להפעלת מרגמות 120 מ”מ תחת פיקודם של קציני חת”ם מקצועיים שהתנדבו לשרת במערך המוצנח.
הסיוע הארטילרי המוצנח מתחיל לקבל צורה
1958-1960 // מג”ד: יהודה נאות (גלובמן)
חטיבת הצנחנים היא עתה חטיבה 35 והגמ”כ מגויס לכל תרגיל חטיבתי בפיקודו של אריק שרון. מתחילה להתגבש תורת הפעלה שתאפשר הגעה למרחב הלחימה בצניחה והתארגנות מהירה על הקרקע לצורך מתן סיוע ארטילרי מדויק ובזמן לכוחות המסתערים.
הגדוד מחלק את זמנו בין אימונים לשמירת המקצוענות התותחנית לבין השתתפות בתרגילים גדודיים וחטיבתיים של הצנחנים, הכוללים מגוון תצורת של תנועה ופריסה לאחר צניחה או נחיתה מהים או הטסה במסוקים.
בספטמבר 1959, במסגרת אחד מהתרגילים הללו, מתרחשת תאונת אימונים קטלנית: עקב טעות בהצבה ושגיאה במקבילות הקנים, פוגעות מספר פצצות מרגמה בכוח המסתייע וגורמות למותם של שני לוחמים ולפציעתם של לוחמים נוספים. אירוע זה מכה קשות במורל אנשי הגמ”כ.
הגמ”כ ממשיך לבסס את יכולתו כגורם ארטילרי מקצועי המסוגל לפעול בתנאים ומצבים דומים לאלו של המסתייע. הגדוד משתתף במספר רב של תרגילים מוטסים ותרגילים מוצנחים ונותן מענה לצורות קרב מגוונות תוך שמירה על הזיקה המקצועית החת”מית באמצעות מג”דים סדירים מבכירי חת”ם: אריה לוי (1961-1962), אלי עשת (1963-1964), משה פלד (אייזנדלר) (1965), מאיר דורון (1966-1967).
מלחמת ששת הימים: כמעט כנפיים אדומות
הגדוד בפיקודו של מאיר דורון מגויס ב-“צו 8” כחודש לפני תחילת המלחמה, מצטייד ומתמקם בשטח כינוס באזור בן-שמן, ומכין את עצמו לצניחה קרבית, התכנית המבצעית הייתה להצניח את הגמ”כ עם חטיבה 35 בקדמת אל-עריש שבצפון סיני.
עקב שינויים בתכנית המטכ”ל, מתבטלת תכנית הצניחה. גדוד מוקטן פחות סוללה א’ מתמקם בבית הגדי (באזור בית קמה), ממשיך להתאמן ואחר כך עובר לשטח כינוס חטיבתי באזור נחל-עוז ומשם לשטח הערכות בכרם שלום.
סוללה א’ נשארת באזור המרכז ומיועדת להצנחה במסגרת חטיבת צנחנים מילואים 55. בסופו של דבר, גם צניחה זו מתבטלת והסוללה נשארת בצריפין כאשר ציודה ארוז להצנחה בתל נוף.
עם קבלת הסיסמא “סדין אדום” נכנסת החטיבה ואיתה הגמ”כ למערכה. בקרב הקשה המתפתח בצומת רפיח, אזור רווי בכוחות אויב מבוצרים, נקלע גדוד הנח”ל המוצנח למצב קשה המצריך סיוע ארטילרי מיידי. הגמ”כ נחלץ לסייע אך המטרות מרוחקות מעבר לטווח המירבי של הפצצות, הגדוד מקבל אישור ויורה לראשונה בצה”ל פצצות 120 מ”מ מסוג מטען הודף רקטי (מה”ר) לטווח של עשרה קילומטרים.
סרן יוחאי קורן, מסו”ל ב’, ששימש כקש”א של גדוד הנח”ל המוצנח – נהרג בקרב זה.
משם נע הגדוד במסגרת חטיבה 35 לחאן-יונס, משתתף בירי על מטרות שבקו החוף ומפעיל גם תותחי 25 ליטראות ומרגמות רוסיות שנפלו “שלל” בידי כוחותינו.
לאחר מכן ממשיך הגדוד לנוע עם כוחות החטיבה מערבה על ציר החוף, בואכה אל-עריש ומשם לקנטרה ועד לגשר פירדאן שעל תעלת סואץ. במהלך הלחימה והתנועה אל התעלה הותקף הגדוד פעמיים על-ידי מטוסי אויב אך נחלץ בשלום למעט פציעתם של שני לוחמים.
“טסים” על הקרקע עם זחל”מים
כלקח ממלחמת ששת הימים, משנה הגדוד בהדרגה את ייעודו והופך להיות דו-תכליתי. בשלב ראשון נקלטים זחל”מים לגרירת המרגמות על מנת להקנות לגדוד יותר ניידות. בשלב שני מבצע הגדוד הסבה למרגמות כבדות מתנייעות (מכמ”ת) ומשלים את בנייתו כדו-תכליתי.
1968 // מג”ד: אברהם בר דוד
שנה זו מתאפיינת בשיפור של ממש ברמת המקצוענות התותחנית והסתגלות הגדוד ללחימה קרקעית מתנייעת. חלום הצניחה הקרבית הולך ומתרחק.
1969-1974 // מג”ד: יעקב צור
לראשונה מתמנה לפקד על הגדוד מג”ד מילואים מקרב קציני הגדוד. הגדוד עובר אימון הסבה למכמ”תים תחת עינו המקצועית של ענף אימון יחידות בחת”ם. מעתה מוגדר הגדוד כדו-תכליתי ומשתתף באימונים ותרח”טים בתצורה זו.
במקביל מתגבר הצורך בביצוע תעסוקות מבצעיות בגזרות הבט”ש ובהיות רוב חיילי הגדוד בעלי רקע קרבי של לוחמי צנחנים, מבצע הגדוד תעסוקות מבצעיות במתכונת של “שינוי ייעוד”, כלומר פעילות חיר”ם (חיל רגלים מעולה) ובמקביל כוננות להפעלת מרגמות הפרוסות בסמוך למוצבים.

הסבה למרגמה מתנייעת, 1970 (מתוך אוסף הגדוד)
מלחמת יום הכיפורים: 332 נגד ארמיה 3 המצרית
הגדוד מתגייס ב-“צו 8” במוצאי יום הכיפורים, שבת ה-6 באוקטובר, ומתרכז בימ”ח במחנה ביל”ו.
המג”ד יעקב צור, והמסו”לים/קש”אים חקי פורת ואבי שדמי, מצטרפים ביום ראשון, ה-7 באוקטובר, אחר הצהריים למפקדת החטיבה בפיקודו של המח”ט עוזי יאירי ולגדוד 890 בפיקודו של איציק מרדכי וטסים איתם מתל נוף לראס סודר. משימת הכוח היא לבלום כל ניסיון של ארמיה 3 המצרית לנוע דרומה, לאזור בארות הנפט באבו-רודס ומשם לשארם א-שייח’. בשתי היממות הבאות זהו הכוח היחיד, עם תגבור של סיירת צנחנים במילואים וסוללת טילי הוק, הניצב בדרכה של הארמיה.
גדוד 332 בפיקודו של הסמג”ד רן כהן יוצא ביום שני, ה-8 לאוקטובר, ללא אישור פורמלי, עם המכמ”תים ופלוגת המפקדה על שרשראות וגלגלים, במגמה לחבור במהירות האפשרית לכוחות בראס סודר. לאחר השלמת ציוד, תחמושת ודלק ברפידים ופריצת מחסום של כוחותינו באזור מעבר המתלה, מגיע הגדוד ביום שלישי אחר הצהריים לראס סודר. עם סוללה ב’ מגיע גם המסו”ל/קש”א שמעון פרידמן.
זוהי תגבורת משמעותית של כוח לוחם בראס סודר ועם ירידת גדוד 890 דרומה לאבו זנימה, הופך הגמ”כ לכוח העיקרי הפועל במרחב. הגדוד פועל במסגרות סוללתיות הפורסות, יורות ומדלגות ללא הרף. האש מטווחת על-ידי שלושת הקש”אים והירי מכוון בעיקר לאזור עיון מוסא, שם מרכז האויב מדי פעם מאמץ עיקרי בניסיון לפרוץ דרומה.
בשלב מאוחר יותר, מתוגברת הגזרה על-ידי חטיבה מוקטנת של טנקי שלל מסוג “טיראן” מגזרת שארם א-שייח’, בפיקודו של המח”ט אריה וינברג, ואיתה גם סוללת תותחי 155 נגררים מגדוד 754 שמאפשרת להעסיק מטרות בטווחים רחוקים יותר.
ביום שלישי ה-16 באוקטובר עוזבת מפקדת חטיבה 35 יחד עם גדוד 890 את הגזרה לטובת הלחימה באזור “החווה הסינית”. מג”ד 332 דורש מהמח”ט לקחת אתו גם את הגמ”כ, או לפחות את הקישור הארטילרי, אך נענה בשלילה עקב תפקידו של הגדוד באחזקת מרחב הלחימה בראס סודר. לימים נכתב בלקחי קרב “החווה הסינית” כי העדר הסיוע ארטילרי האורגני של החטיבה גרם לנפגעים רבים ולתוצאות הקשות של קרב זה.
ביום רביעי ה-24 באוקטובר מוכרזת הפסקת אש והגדוד עוזב סוף-סוף את גזרת ראס סודר ומתמקם מצפון ל”חווה הסינית”. זהו אזור התפר בין ארמיה 2 וארמיה 3 של המצרים. הגדוד נכנס לעמדות מחופרות כאשר הקנים מוצבים ומוכנים לפתיחה באש. לאחר כארבעה חודשים מורטי עצבים אך ללא ירי ארטילרי, מגיעה המלחמה לסיומה והגדוד משתחרר במסדר צבאי בימ”ח ביל”ו, בהשתתפות בני המשפחות.
באוקטובר 1974 מוזנק הגדוד בשנית באמצעות “צו 8″ ומצטרף לחטיבה 35 ב”מצבת פרקר” מזרחית למעבר המיתלה. הכוננות הוכרזה עקב כוונת הצבא המצרי להפר את הסכם הפסקת האש ולהכניס כוחות לסיני. לאורך תקופת המתנה של כשלושה שבועות, מנצל הגדוד כהרגלו את ההזדמנות ומאמן את הסוללות בפריסות פתע ובתרגולות חת”ם מותאמות למתארי איגוף אנכי.
שוב מתהפך הגלגל, שוב פורשים כנפיים
1974-1976 // מג”ד: רן כהן
מספרו של הגדוד משתנה מ-332 ל-7038. כחלק מהפקת הלקחים לאחר מלחמת יום הכיפורים, מתחזק הצורך בכשירות מבצעית לאיגוף אנכי. הגדוד מעדכן את תורת הלחימה, יורד מהמכמ”תים וחוזר לפעול עם מרגמות נגררות המותאמות להטסה והצנחה.
האימונים בשבטה חוזרים ונושאים אופי מוטס ועבודה במסגרות סוללתיות. גולת הכותרת הוא תרגיל ייעודי גדול בשם “טליה” שנבנה במיוחד כדי לבחון את כושרו של הגדוד להגיע בדרך האוויר ובתנאי חשכה לזירת הלחימה ולספק סיוע ארטילרי מקצועי לכוחות מוטסים/מוצנחים בעורף האויב. בתרגיל משולבים מסוקי יסעור והוא זוכה לביקור הרמטכ”ל מוטה גור, הקתמ”ר אברהם בר-דוד ונציגי מפקדת החטיבה.
גם כושר הלחימה החי”רי אינו נזנח והגדוד מבצע תעסוקות חי”ר ושינוי ייעוד בהר דב ובאצבע הגליל.
1977-1980 // מג”ד: אבי שדמי
בצה”ל מתקבלת החלטה על הקמת אוגדה 96. זוהי אוגדת קצח”ר שייעודה תכנון ופיקוד על מבצעי איגוף אנכי. מהחלטה זו נגזרת גם הקמת אגד ארטילרי יביל אוויר 9693 בפיקודו של אל”מ יעקב צור. הגמ”כ הופך להיות אחת מיחידות האש שלו. הגדוד עוזב את חטיבה 35 לאחר 20 שנות שירות במסגרתה ומתארגן זמנית באגד ימ”חים בצריפין עם סט כפול של מרגמות 120 מ”מ: 12 קנים קרקעיים נגררים ועוד 12 מכמ”תים המאפשרים לו להמשיך ולשמור על אופיו הדו-תכליתי.
לצורך המשך פיתוח מערך הארטילריה המוטסת, מתגייס אבי שדמי לצבא הקבע בסוף 1978 ושנה לאחר מכן מתגייס לקבע גם הלל אהרמן. גדוד 7038 זוכה לתקופה מאתגרת של תרגילים ייחודיים בשת”פ עם מערך הטסת הסער של חיל האוויר. במסגרת תרגילים אלה נבדקות שיטות ותצורות שונות להטסה, לתנועה ולפריסה של מסגרות קטנות (סוללות/פלגות) באופן עצמאי לצד היכולת לטווח ולרכז אש גדודית על מטרות נבחרות.
בסוף תקופה זו הולך ומוקם האגד הארטילרי 9693 ובמקביל מועתק שוב ימ”ח הגדוד ממקומו וחוזר למחנה ביל”ו.
1981-1982 // מג”ד: חקי פורת
הגדוד ממשיך לשפר את יכולתו המבצעית, קולט ומכשיר כוח אדם צעיר ומבצע אימונים ייעודיים לקראת הבאות. המתיחות בגבול הצפון עולה והחשש שהגדוד לא יהיה מוכן ליום פקודה, דוחף את המג”ד לפגישה עם הרמטכ”ל רפאל איתן (רפול). חקי מתריע בפניו על הימ”ח והסכנה לפגיעה בכשירותו המבצעית של הגדוד ביחס למשימותיו. בהוראת הרמטכ”ל משודרג הימ”ח ומתמלא בציוד.
על-פי צרכי הצבא מבצע הגדוד תעסוקת חי”ר בעזה וכחודש לפני מבצע של”ג מבצע הגדוד, בהתנדבות, אימון ייעודי כולל הטסה במתקן “אדם”.

הנחתת צוותי מרגמות באמצעות מסוק יסעור (מתוך אוסף הגדוד)
מלחמת של”ג: פסגת היכולת המבצעית
מלחמת שלום הגליל יוצרת לגדוד 7038 הזדמנות פז לחבור שוב לחטיבת הצנחנים 35 ולמצות באופן יוצא דופן את היכולות החדשות שפותחו על-ידו בארבע השנים שקדמו למלחמה.
הגדוד מגויס ב-“צו 8” במוצאי שבת ה-5 ביוני, ברשת גיוס פנים גדודית עצמאית ולאחר 24 שעות מתייצב בשטח ביצוע ההטסות (שב”ה) ליד מושב שבי ציון, מצויד ומוכן להטסה וחבירה עם כוחות החטיבה שהונחתו מהים. מחצית הגדוד, בפיקודו של הסמג”ד הלל אהרמן, מונחתת בליל ה-7 ליוני תחת אש בשפך נהר האוואלי ומתחילה מיד בסיוע ארטילרי לכוחות.
המג”ד חקי פורת ואיתו המחצית השנייה של הגדוד, מונחתים באותו אופן בלילה הבא: על-פי תורת הלחימה החדשה, מתפצל הגדוד לשש פלגות בנות שני קנים כל אחת הפועלות כיחידת אש עצמאיות. הסיוע מתבצע תוך כדי דילוג ופריסה בשטחים בנויים ופתוחים, בחצרות בתים ובקפלי קרקע, כאשר תמיד חלק מהפלגות פרוסות ויורות והחלק האחר בתנועה בצמוד ליחידות הקדמיות של החטיבה. הנחיית המח”ט יורם יאיר (יה-יה) להסתייע בירי ארטילרי של הגמ”כ לפני כל התקדמות לתא שטח חדש, מיושמת ותורמת ישירות למספר הנפגעים הקטן יחסית במהלך הקרבות.
תחמושת הבטן על-גבי הנ”נים הולכת ומתמעטת במהירות ועל כן, עד לחבירה הקרקעית עם שיירת פלוגת המפקדה, מתבצעת אספקה בהיטס של תחמושת 120 מ”מ לאזור שפך האוואלי ומשם, באמצעות חלק מהנ”נים ובסיוע המג”ד הקודם אבי שדמי, המלווה את הגדוד ומסייע לו מראשית הלחימה, מושך הגדוד את התחמושת ומעביר אותה אל הפלגות דרך ציר “תגהוצת” שלאורכו מתקדמת ונלחמת החטיבה.
נושא אספקת התחמושת הארטילרית הופך לקריטי ומגביר את מאמצי פלוגת המפקדה בפיקודו של המ”פ שמעון זילברשץ להבקיע דרך הצירים החסומים על-ידי כוחותינו ולחבור לפלגות המסייעות באש ללא הרף. החבירה הראשונה מתבצעת לאחר שלושה ימי לחימה ולאחר מכן מספקת המפקדה תחמושת ומזון מדי יום.
ביום שלישי ה-8 ביוני, במהלך ירי אש לתכלית בסיוע לכוחות המתקדמים לעבר העיירה דאמור, מתלהטים הקנים ומאחד מהם נפלטת פצצה שמטענה ההודף נדלק מהחום לפני הנקירה והיא נוחתת בקרבת הקנים ומציתה שרפת קוצים גדולה המתפשטת במהירות לעבר צוותי המרגמות וערומי התחמושת. מפקדת האוגדה, הצופה מרחוק במתרחש, פוקדת להפסיק את הסיוע ולנטוש מיד את העמדה אך הלוחמים, ביוזמתו ובפיקודו של אבי שדמי המג”ד הקודם שהיה במקום, מסתערים עם ג’ריקנים של מים על השריפה ומכבים אותה מבלי להפסיק את הסיוע הארטילרי. ראוי לציון מעשה הגבורה יוצא הדופן של קשר המג”ד חיים לוי אשר עולה על נ”נ עמוס פצצות ואפוף עשן ומרחיק אותו מהאש ומונע בכך נפגעים רבים ואסון כבד.
ביום שישי ה-11 ביוני, בשעות אחר הצהריים ולאחר ההכרזה על הפסקת האש הראשונה, נתקלת סיירת הצנחנים בכוח שריון וקומנדו סוריים בפאתי העיירה קבר שמון ומתפתח קרב קשה. הגמ”כ, הפרוס לראשונה מתחילת המלחמה בעמדה גדודית בפיקוד המג”ד חקי פורת והסמג”ד הלל אהרמן, נקרא לסייע לסיירת. קש”א הסיירת, איזי בר אילן, מטווח והגדוד פותח באש לתכלית מכל הקנים. ירי של קרוב ל-1000 פצצות בתוך כעשרים דקות לעבר הכוח הסורי התוקף ובסמוך מאוד לכוחותינו. משנה את תמונת הקרב.
באירוע זה מצליח גדוד 7038 לממש את פסגת יכולתו המבצעית מיום הקמתו. לאירוע מכונן זה בהיסטוריה של הסיוע הארטילרי בצה”ל מוקדש מאמר נפרד בגיליון 64 של “תמיד תותחן”.
הגדוד מגיע עם החטיבה עד לפאתי ביירות וממשיך לסייע לה באש עד לשחרורו בסוף חודש יוני.
הלכו התותחנים, נשארו הכנפיים
לחימת גמ”כ 7038 בשל”ג אינה נחקרת כראוי וההבנה שיכולתו לשלב בין מקצוע התותחנות לבין כושרו לפעול בחזית הלחימה לצד המסתייע היא שהביאה להצלחתו הגדולה בשל”ג, איננה הופכת ללקח הנלמד בצה”ל. מאידך, גוברת הדרישה לשיתוף יחידות הגדוד בתרגילים שונים של החיר”ם, בדגש על יכולות פעולה באיגוף אנכי.
1983-1987 // מג”ד: הלל אהרמן
כוח האש של הגמ”כ גדל ב-50% מ-12 ל-18 קנים. נמשך כל העת פיתוח תורת הלחימה והתאמתה למצבי קרב חדשים של המסתייע. הגדוד ממשיך להשתתף בתרגילים חטיבתיים ייחודיים ולוקח חלק פעיל באימון ההקמה של אגד 9693.
במקביל נמשכת השמירה על כשירותו בתחום החיר”ם על-ידי ביצוע תעסוקות מבצעיות בשינוי ייעוד בגזרות שונות של הבט”ש.
1987-1988 // מג”ד: עצמון ליפשיץ
הגדוד ממשיך ומבצע תעסוקות מבצעיות כגדוד חיר”ם וצובר ניסיון מבצעי בלחימה מול מיידי אבנים ובקבוקי תבערה ערב פרוץ האינתיפאדה הראשונה. במציאות כזו מתחילה להיפגע היכולת המקצועית בתחום התותחנות. מספר הקצינים שמקורם בחת”ם הולך ופוחת.
1989-1994 // מג”ד: דורון חרפק
פקודת ארגון חדשה בצה”ל מסיימת 35 שנים של שיוך חיילי ומקצועי לחיל התותחנים. גדוד 7038 יוצא מסד”כ חת”ם ועובר לסד”כ חיר”ם.
המעבר לחיר”ם יוצר שני תהליכים מנוגדים: מצד אחד הגברה משמעותית של האימונים ופיתוח עצמי של התו”ל לסיוע במסגרות קטנות לכוחות מיוחדים, ומצד שני איבוד האופי המקצועי החת”מי. קציני הגדוד (למעט המג”ד) כבר אינם קציני חת”ם שהתנדבו למערך המוצנח/מוטס אלא קציני חי”ר שהוכשרו להפעלת מרגמות בבה”ד 3.
הגדוד מצטייד במרגמות חדשות מסוג K-6 ובמקביל קולט ומכשיר בני ישיבות כרגמים ומפקדי צוותים. הסוללות הופכות לפלוגות והמסגרת הגדודית הולכת ונעלמת. הפריסות הן ברמת פלגות (שלושה קנים) והיכולת לפרוס ולייצר אש ארטילרית במסגרת גדודית ואפילו במסגרת סוללתית הולכת ופוחתת.
לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, במהלכה (ינואר 1991) ולאחריה, מבצע הגדוד אימונים אינטנסיביים במתארים מיוחדים הכוללים גם “נתרן” ופשיטות ארטילריות ארוכות טווח.
חיילי הגדוד ומפקדיו ממשיכים כל העת לשאת בנטל תע”מ חיר”ם בכל גזרות הבט”ש.
1995-1997 // מג”ד: ערן בן דוד
במסגרת הקמת חטיבת האיגוף האנכי, נמשכת מגמת המעבר למסגרות קטנות. כל סוללה/פלוגה מוצמדת ת”פ אחד מגדודי המסתייע ולמסגרת הגדודית אין יותר משמעות מעשית.
1997-2000 // מג”ד: רודי סעדיה
נמשך מעבר הדרגתי של הפלוגות/סוללות ת”פ גדודי אחת מחטיבות החיר”ם.
ב-1999 משתנה כפיפותו של הגדוד מאגד 9693 לחטיבה אליה הועברו הסוללות/פלוגות.
בשנת 2000 מתקבלת החלטה סופית של מפקד האוגדה על פירוק המסגרת הגדודית והכפפת הסוללות/פלוגות לגדודי החטיבה במסגרת הפלוגה המסייעת. פלוגת המפקדה מועברת למפקדת החטיבה ובכך נגרע גדוד 7038 מהסד”כ הצה”לי.

אחרית דבר
במשך 44 שנות קיומו של גמ”כ המילואים 332/7038 פיקדו עליו 17 מג”דים. הוא שינה את ייעודו ומבנהו חמש פעמים, לחם בארבע מלחמות והשתתף בעשרות מבצעים ותעסוקות מבצעיות. הפיכת הגמ”כ ליביל אוויר הגדילה את טווח המרגמה למאות קילומטרים.
השילוב הייחודי של מקצוענות תותחנית עם יכולת לפעול במתארי לחימה של איגוף אנכי, נבנה על-ידי הגדוד בעצמו, נבדק באימונים ייעודיים והחשוב מכל, עמד בהצלחה במבחן שדה הקרב.
עם פירוקו של הגדוד, כמסגרת המטפחת כוח אדם מקצועי, מפתחת שיטות לחימה ומגדירה צרכים באמל”ח, אבדה לצה”ל יכולת מבצעית ייחודית.