בתחילת שנת 1965 שירתי בתפקיד עוזר קצין מחקר ופיתוח במפקדת קצין תותחנים ראשי בדרגת סרן. באחד הערבים התקשר אלי קתמ”ר דאז, אל”מ ישראל בן אמיתי (ז”ל), ואמר לי: “אבי, ראיתי שאתה אוהב לצלם”. חודשיים קודם לכן נשלחתי מטעם חיל התותחנים לסיור מקצועי במספר צבאות ותעשיות באירופה, וחזרתי עם הרבה מידע ועם צילומים מעניינים. “האם אתה רוצה לנסוע בעוד יומיים לשלושה חודשים למקום מעניין, בו תוכל לצלם דברים מעניינים?”, שאל. ביקשתי לדעת על איזה מקום מדובר, אך הוא ענה כי אינו יכול למסור את שמו בטלפון. לאחר התייעצות “ארוכה” של כחצי דקה עם רעייתי מרים, הודעתי לו שאני מסכים. הונחיתי לגשת למחרת ליחידה לסיוע חוץ של משרד הביטחון בקריה בתל אביב.
למחרת בבוקר, לפני צאתי לעבודה, שמעתי בחדשות ברדיו שמטוסים של צבא קונגו תקפו מטרות באוגנדה. אמרתי לאשתי שאני בטוח שהנסיעה שלי קשורה לנושא. בהגיעי ליחידה לסיוע חוץ של משהב”ט סיפר לי מפקד היחידה, רס”ן משה ברמן ז”ל (לשעבר מג”ד גדוד נ”מ 882), שסגן הרמטכ”ל של צבא אוגנדה, אידי אמין (שבימי כהונתו כנשיא אוגנדה, בשנת 1976, ביצע צה”ל את המבצע המפואר והמפורסם שזכה לשם “מבצע אנטבה” לשחרור החטופים הישראלים), שהיה בארץ בהשתלמות, ביקש וקיבל שישה תותחי נ”מ, כולל הדרכה בשימוש בהם והקמת יחידת נ”מ שתפעיל אותם. הוא אמר לי שאני, יחד עם קצין נוסף לבחירתי, מיועדים לנסוע עם התותחים, להקים סוללת נ”מ ולהכשיר את חיילי הסוללה בשימוש בכלים אלה. הופניתי לראש אג”ם דאז, אלוף רחבעם זאבי (גנדי) ז”ל, שחידד את הפרטים הטכניים: מדובר בשישה תותחי נ”מ 20 מ”מ אמריקאים כולל תחמושת. בנוסף, הנחה אותי להכין חומר הדרכה מתאים ואמר שהנסיעה תתבצע בתחילת חודש מרץ 1965.
התחלתי בפעילות אינטנסיבית לאיתור ובחירת עוזר. סמ”ר אורי שרף מגדוד הנ”מ הסדיר, קיבל בלי הרבה פרוצדורות דרגת ייצוג של סג”ם. בנוסף, פעלתי לאיתור התותחים וללימודם, מאחר ולא הכרתי אותם, ולהכשרת התותחים מבחינה טכנית. כמו כן, פיתחתי מערכי שיעור באנגלית, תוך כדי המצאת מונחים טכניים באנגלית, שלא היו קיימים בחומרים שהיו לרשותי.
לאחר כשלושה שבועות, הודעתי לגורמים המתאימים שאני מוכן לנסיעה. כעבור ימים ספורים קיבלנו הודעה – אורי, העוזר שלי, ואנוכי – שאנו ממריאים לאוגנדה עוד באותו הלילה וכי עלינו להתייצב בנתב”ג, כאשר מועד שובנו לארץ לא ידוע. צה”ל צייד את שנינו בנעלי צנחנים (בטענה שזה עושה רושם של “חיילים רציניים”) ומשרד הביטחון נתן לנו שתי מתנות אישיות להעניק לאידי אמין: נעליים שחורות עם רוכסנים, כעין נעלי שריונאים, ומעיל דובון. בהגיענו לשדה התעופה קיבל את פנינו הקב”ט המיתולוגי של חיל האוויר, סא”ל חיים ספירשטיין, שתדרך אותנו ומספר נוסעים נוספים שהצטרפו לטיסה, בנוסח הבא: “אתם עומדים לטוס בטיסה ‘כמעט ישירה’ לאוגנדה, במטוס סטרטוקרוזר”. הוא לא יכול היה להתייחס לנתיב הסודי שעבר מעל מרחב אווירי של מדינת אויב ובקרבתו (כל מי שהסתכל במפה יכול היה להבין שנטוס מעל מפרץ עקבה ומעל ים סוף).
לאחר התדריך “הדרמטי” המריא המטוס וכעבור מספר שעות נחתנו בג’יבוטי (DJIBOUTI), שם תודלק המטוס, ולכבודנו אפילו נפתחה חנות הדיוטי-פרי. המשכנו בטיסה וכעבור מספר שעות נחתנו באנטבה, מעריה המרכזיות של אוגנדה. בהגיענו לשם, זכינו לפגוש פמליה מכובדת שכללה בין היתר את רמטכ”ל צבא אוגנדה, נציגי משלחת צה”ל, ראש המשלחת של משרד הביטחון, אל”מ זאב שחם (זוֹניק) ז”ל ונציגים נוספים של הגופים השונים.
הוסבר לנו שמאחר ואוגנדה נמצאת במלחמה עם קונגו, עלינו לצאת מיד לחזית ושם נקים ונאמן את יחידת הנ”מ שתצויד בתותחים שהבאנו. הודעתי לנציגינו שלפי ההנחיות שקיבלתי, אין אנו אמורים להימצא במקום בו אנו עלולים להיתקל באויב (צבא קונגו) ולכן אנו נבצע את האימונים רק במחנה עורפי. לאחר התייעצויות פנימיות בין זוֹניק ורמטכ”ל צבא אוגנדה, דרישתי התקבלה ויצאנו לכיוון ג’ינג’ה (JINJA), עיר נחמדה על שפת אגם ויקטוריה (העיר השנייה בגודלה באוגנדה).
עוד בשדה התעופה, הגדרנו בפני הנציגים המקומיים את הפרופיל (הגבוה במיוחד) של החיילים אותם אנו רוצים בסוללה. כעבור שלושה ימים התייצבו 36 חיילים אינטליגנטיים, גבוהים וחסונים, דוברי אנגלית טובה, ההולמים את דרישותינו. החיילים החדשים הוכשרו במחנה צבאי (כעין בסיס טירונים), הסמוך לעיר ג’ינג’ה. תחילת האמון כללה שלושה ימים של צעידה טקסית ותרגילי סדר, ורק לאחר מכן קיבלו החיילים גם אימון ייעודי. במהלך הימים הראשונים, פגשנו את נציגי המשלחת “הירוקה” – אנשי חי”ר שבראשם עמד רס”ן פנחס נוי (אלוש), לימים אל”מ בצה”ל. קבוצת קצינים זו, המלווה במשפחותיהם, הגיעה על מנת לאמן את צבא היבשה של אוגנדה במסגרת סיוע של מדינת ישראל למדינות שונות. קבוצה דומה מטעם חיל האוויר שהתה בקמפלה ואימנה את חיל האוויר האוגנדי במטוסי “פוגה מגיסטר” שקיבלו מישראל.
לאחר אימון בסיסי קצר, התייצבה אצלנו קבוצת החיילים שקיבלנו, כשבראשם עמד קצין בדרגת סגן. האמונים כללו תרגולות של הצבת התותחים, הכנתם לירי, התגברות על מעצורים, פרוק והרכבה של מנגנון הירי המסובך, העמסת התותחים על משאיות לשם הובלתם, עקרונות העסקת מטרות, כינון מעשי על מטוס פייפר שהוטס על ידי קצין חיל האוויר הישראלי, פריסת סוללה, בחירת עמדות וכדומה. רמתם הטכנית הטובה ראויה לציון, וכך גם רמת המשמעת שלהם, שהתבטאה בין היתר במילוי מדויק של הנחיות התפעול שקבלו מאיתנו (בניגוד לקיצורי הדרך והתחכמויות הנהוגות במחוזותינו), וכתוצאה מכך לא היו כלל פציעות או חבלות.
לקראת סיום האימון, שארך כשלושה שבועות, החלטתי לקיים מפגן שיכלול הפגנת ידע בהכרת הנשק, פירוקו והרכבתו, הצבתו בעמדות ירי, כינון מעשי על מטוס, שכאמור הוטס על ידי קצין ישראלי, ובסיום מפגן של ירי חי למטרות קרקע במרחקים שונים. המפגן, שזכה להצלחה רבה, נערך בנוכחות רמטכ”ל צבא אוגנדה, סגנו אידי אמין, וכל צמרת הצבא שלא הייתה עסוקה באותה העת במלחמה. שיא המפגן היה ביצוע ירי חי על ידי אידי אמין, שהצליח בירייה אחת להצית רכב מוריס שהובא לשם במיוחד (מיותר לציין שהתותח כויל מראש בירי חי על המכונית, עליה שפכנו “קצת” דלק). במפגן זכינו לארח עוד אורח נכבד, אל”מ אברהם תמיר (אברשה) ז”ל, לימים אלוף וראש אג”ת בצה”ל, שחזר מאתיופיה, בה הקים מכללה צבאית.
את השבועיים הנוספים בהם לא הייתה לנו כל תעסוקה אחרת, ניצלנו לטיול באוגנדה, בסיוע הנספחות הישראלית. היה זה טיול תיירותי מעניין, אותו עשינו במדי צה”ל, עליו אפשר לספר רבות. הטיסה חזרה לארץ הייתה עם מטוס חיל האוויר, באותו מסלול בו הגענו.
עד היום, לא ידוע לי האם ועד כמה היחידה שהקמנו אכן הופעלה מבצעית.