אני הייתי הכוון של צוות 3 בסוללה ג’ שהייתה מורכבת בעיקרה מנח”לאים כמוני, שקיבלו הכשרה לתותחנות בזמן השרות הסדיר בגדוד 55. בימים הראשונים למלחמה, השתתפנו בקרבות הבלימה נגד המצרים בגזרה הדרומית, כאשר אנו מסייעים לשיריון וממטירים “אש על כוחותינו” על המוצבים, ובמיוחד על מוצב “המזח”, כדי לנסות למנע את כיבושם על ידי המצרים.
ב-14 באוקטובר התרחש יום קרב לאורך כל החזית, אשר בו ניסו שתי דיויזיות שיריון מצריות לפרוץ מזרחה אל מעברי המיטלה והגידי. מהלך המלחמה השתנה עקב תוצאות יום הקרב הזה, אשר בו איבדו המצרים כ-250 טנקים. הקרב התחיל בשעות הבוקר המוקדמות. ירינו המון פגזים כאשר החנ”ה הייתה מטען 2, שמיועדת לטווחים קצרים. רשת הקשר הייתה עמוסה מאוד בדיווחים של כוחות רבים, ולאחר זמן קצר התבקשנו על ידי יחידה אחרת, כפי הנראה יחידת השריון שסייענו לה, לרדת מהקשר. פרסנו קשר קווי והמשכנו לירות. מידי פעם קבלנו פקודות אש חדשות כאשר הקנה מוסט למטה, כלומר טווח הירי מתקצר והמצרים מתקרבים. לקראת הצהריים השתנו הפקודות, והטווחים נעשו ארוכים יותר, והמצרים נסוגו. בשעות הערב נדמה האש ויום הקרב הסתיים. 
המפי”ק הודיע לכל הצוותים לפתח את מכשירי הקשר כי המפקד של הכח המסתייע רוצה לדבר איתנו, והוא מבקש לוודא שכולם שומעים. הצטופפנו סביב מכשירי הקשר ואז אמר אותו מפקד: “אני רוצה להגיד לכם שלשה דברים: ראשית, תודה שירדתם מרשת הקשר זה עזר לנו מאד. שנית, אנחנו לבדנו השמדנו 70 טנקים מצריים. שלישית, תדעו שהכול בזכותכם”. היינו מאד גאים על דבריו. לימים קראתי בדו”ח על אותו יום קרב כי הארטילריה גרמה לבלבול ונפגעים בצד המצרי, וכאשר הם התקרבו לטווח ירי לטנקים שלנו הם הושמדו בקלות ע”י הטנקיסטים.
לאחר יום קרב זה הועברנו לגזרה המרכזית של הלחימה. נסענו צפונה על שרשראות יום שלם, כאשר משמאלנו האגם המר הגדול ולאורך הדרך פרושים כוחות רבים שלנו, והצטרפנו ללחימה באזור החווה הסינית. הפגזות התותחנים על הכוחות המצריים באזור זה היו הגורם המרכזי לנסיגת המצרים צפונה, מה שאפשר את פתיחת הציר למעבר כוחותינו לחציית תעלת סואץ.
אחד התפקידים המרכזיים של חיל האוויר בכל מלחמה, הוא לתת סיוע לכוחות הקרקע, אך במלחמה זו היוצרות התהפכו, וכוחות הקרקע סייעו לחיל האוויר, על ידי תקיפת סוללות טילי הנ”מ של האויב, בכדי שחיל האוויר יוכל לפעול ללא חשש מטילים. הגדוד שלנו הופעל למטרה זו בשל הטווח הארוך של תותחי ה-175 מ”מ, שהיה 32,700 מטר.
ב-18 באוקטובר חצינו את תעלת סואץ לצד המצרי. חציית התעלה של סוללה ג’ מוצגת בעמוד השער של “תמיד תותחן” שהתפרסם לכבוד 40 שנה למלחמה. בראש המפי”ק, אחריו צוות 2 של טפר, ואחרון הצוות שלי – צוות 3 של חייבי. על הגשר נראים חיילי ההנדסה האמיצים שתפעלו אותו, ומנועי הסירות עובדים במהירות מלאה כדי להחזיק את הגשר. בזמן חציית התעלה, נפלו פגזי מרגמה רבים סביבנו בתוך המים. לאחר ההגעה לצד השני של התעלה פנינו צפונה ועברנו ליד יחידת צנחנים במילואים שמצאו זמן, כמו כל מילואימנקים, להכין קפה.
התמקמנו בעמדה. פצצות מרגמה רבות שנורות ממוצב מצרי מתפוצצות מטרים ספורים מאיתנו. רק בלילה נכבש המוצב הזה ע”י בה”ד 1 וההפגזות פסקו. במשך כל שעות היום נערכים מעלינו קרבות אויר, טילי פרוג עפים מעלינו, ואנחנו נערכים לתקיפות של קומנדו מצרי. אנו יורים המון. יום למחרת היה דומה. יורים המון. מיראז ישראלי הפיל מטוס מצרי בגובה נמוך מאד מעלינו. המטוס התרסק לידנו והטייס המצרי נשבה. קיבלנו אזהרה נוספת על תקיפת קומנדו מצרי מוטס בהליקופטרים, ומיד אחריה פיצוצים כבדים. ההליקופטרים הושמדו כנראה לא רחוק מאתנו. גדוד הצנחנים בפיקודו של קאצ’ה עובר כולו ליד הצוות שלנו בהליכה בטור ארוך לקראת קרב, כאשר בראש צועד המג”ד. הצנחנים צועדים בשקט ופניהם מתוחות מאד. אנו מביטים בהם בדממה ומתפללים שישובו בשלום ממשימתם. לא תארנו לנו מה יקרה לנו לאחר כמה שעות.
בלילה הייתי בשמירה עם יחיאל שלום ושלמה מינה, אשר היה על המקלע בזחלילית. יתר הצוות נח בשורה לפני הקנה של התומ”ת. מרחוק ראינו יציאות של קטיושות ולא תארנו לנו שהן מיועדת אלינו. הקטיושות התפוצצו בתוך הסוללה. שלמה מינה קפץ בגבורה מהזחלילית והעיר את הצוות, אני משוכנע שבכך הציל חיים של רבים. יחיאל ואני מצאנו מחסה בחפירת המעדר של התומ”ת. לפתע הייתה אש נוראית. החנ”ה שלנו כנראה נדלקה, ורצנו לתוך שדה תירס כדי להתרחק מהאש. עופר נאמן הקע”ת, הגיע אלינו בריצה כדי לארגן אותנו, ואז היה פיצוץ גדול. הזחלילית שלנו ושתי הזחליליות האחרות התפוצצו על כל מטענן, וכן המטען שהיה על הקרקע. כ-150 פגזים שלנו,  במשקל 66 ק”ג כל אחד, התפוצצו עלינו. עשרות נפצעו וחמישה חיילים נהרגו: מפקדנו הנערץ דני ברנהיים, חברנו הנח”לאי בני מרציאנו, והלוחמים הסדירים: דניאל אסרף, ניסים אילוז ויאיר מנדלסון.
יהי זכרם ברוך.