"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

יוחנן, בן ליזטה ואברהם, נולד ביום כ"ב בשבט תש"ט (21.2.1949) בחיפה. הוא למד בבית-הספר התיכון עירוני א' בחיפה, המשיך את לימודיו בבית-הספר הארצי להנדסאים שליד הטכניון בחיפה, שם נבחר מטעם חבריו ללימודים כנציגם לאגודת הסטודנטים. הוא התעתד ללמוד ארכיטקטורה בטכניון. יוחנן היה חבר בתנועת "הצופים" והיה פעיל בקן. חובב נלהב היה לטיולים, ועל-כן נמנה עם חברי החוג להגנת הטבע, עמם הרבה לצעוד ולסייר ברחבי הארץ. היה חובב שיט, חתירה וכדורסל. מוריו וחבריו זוכרים לטובה את ארשת טוב-הלב והחביבות שהייתה נסוכה על פניו. הוא התבלט ביושרו, בכנותו ובחתירתו התמידית לאמת. בכל אדם חיפש וגילה את הטוב והיפה, ותמיד שימש מליץ יושר לזולת. יוחנן היה אופטימי ועליז מטבעו, חייכן ובעל חוש הומור דק, צנוע בהליכותיו ושמח בחלקו. תמיד שפע עליזות, ביטחון ותקוות, והצליח להדביק את הסובבים אותו באופטימיות הטבעית שלו. היה אהוב מאוד על מכריו, אדיב ומנומס, ישר ובעל מצפון, מאיר פנים לכל אדם ונכון לעזור בכל עת. משפחתו הייתה בשבילו הכל - המעיין ממנו שאב ואליו חזר תמיד. היא הייתה בראש גאוותו ומקור אהבתו. יוחנן גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1967. לאחר הטירונות השתלם בקורס מ"כים והיה מן המצטיינים בקורס. לאחר שהשתלם בקורס, היה בו למדריך. זמן מה לפני ששוחרר מן השרות הסדיר, השתלם בקורס מש"קי מרגמות 120 מ"מ. הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו, ושימש דוגמה לחבריו בטוב-לבו ובנכונותו לכל מאמץ. אחד מפקודיו מעיד עליו, כי "תמיד היה דואג לכולם ומעודד את כולם, והחיוך לא מש מעל שפתיו". חברו ליחידה מספר עליו: "הוא עמד לצדם של ידידיו בעת צרה כבעת שמחה. חברותי היה מאוד ואהוב על פקודיו, ותמיד הטה אוזן קשבת לחבריו". בתעודת השחרור מן השירות הסדיר, כתבו עליו מפקדיו: "התנהגותו טובה מאוד. הוא חייל ממושמע, המבצע את כל המוטל עליו במסירות וביעילות רבה, לשביעות רצון הממונים עליו". כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. בימי המלחמה השתדל שלא להדאיג את הוריו, והקפיד להתקשר עמם בכל הזדמנות שבאה לידיו. ביום י"ח בתשרי תשל"ד (14.10.1973), בקרב הקשה, העקשני והאכזר על מעוז "יורם", שליד בלוזה, נפל יוחנן. בשעה שהמצרים רצו לכתר את מוצב החוף הצפוני והמעוז זעק לעזרה, נשלחה לשם סוללת המרגמות הטובה ביותר באזור, שיוחנן היה אחראי לה. יחידתו עמדה ונלחמה במרגמותיה בעשרות טנקים וכלי-רכב משוריינים שעלו על המוצב. גם לאחר שנותרו מאנשי צוותו שלושה לוחמים, החליט יוחנן להמשיך ולהילחם. כשאמר : "אנו ממשיכים"- נפגע ונהרג. ממש באותו רגע, חל מפנה מכריע במהלך הקרב, והמצרים החלו לסגת, יוחנן היה החלל האחרון באותה גזרה. השאיר אחריו אם, אב ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. משפחתו, ידידיו ומכריו נושאים בלבם את שמו ואישיותו תוך הוקרה והערצה. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יוחנן היה מפקד מסור וחבר נאמן, אהוד היה על חבריו, על מפקדיו ועל פקודיו, ועשה את כל שנדרש ממנו, ואף למעלה מזאת".