רב"ט יוגב רם (רמי) ז"ל

מ.א 3707103
בן  18  בנופלו

בן  עדנה ודוד
נולד ב: חיפה
בתאריך: י"ט בחשוון תשכ"ד  6/11/1963
מקום מגוריו: תל אביב
התגייס ב: 31/1/1982
שרת ב: גדוד 334

נפל ב: י"ט בסיוון תשמ"ב 10/6/1982

בקרב במלחמת לבנון הראשונה בלבנון מקום קבורתו:  תל-אביב - קריית שאול איזור:  1
חלקה: 16  שורה: 2  קבר: 2 
הניח אחריו: הורים ושני אחים - אורי וגיא, סבא וסבתא - חנה ואליהו לויתן

אנדרטה לזכרו

רמי נולד בחיפה וגדל בה עד גיל חמש. בהיותו בן חמש, עוברת המשפחה מחיפה לתל-אביב. ילדותו ובחרותו של רמי עוברת ברמת אביב; בגן הילדים, בבי"ס יסודי "ארזים", בחטיבת הביניים "ארנים" ובתיכון "אלייאנס". רמי הצטיין בספורט ואהב מוסיקה. היה בנבחרת הכדור-יד של "אלייאנס" ובקבוצת הכדורגל, כדור עף וכדור סל. כשרמי היה בן שמונה, נוסעת המשפחה לשנה לתאילנד ורמי לומד שם בביה"ס האמריקאי. ילד ביישן, מופנם, חייכני ומתחבב בקלות על חברים ובוגרים. רמי התפתח לגבר נאה, גבוה, חביב בנים ובנות, אוהב חברה ובילוי. נוח לבריות, אך גם עקשן, ובן טוב. התכונות שאפיינו אותו: קסם אישי, טוב לב והומור חריף-ציני ועדין כאחד. חיוך ביישני שמשך להתקרב ולתת חסות - אך במהרה הפך לרצון להיות קרוב ולקבל חסות. עיקשות וחוסן מאחורי חזות של ביישנות וחיוך חם ושובה לב. רמי התגייס בין אחרוני חבריו וסרב להקדים את מועד הגיוס. לרוב חבריו במחזור - הוקדם מועד הגיוס, ולכן לא נסע לטיול בחו"ל - כפי שתוכנן. בינתיים עבד עבודה פיזית קשה: במקורות בנגב ובחברת חשמל בתל-אביב, - עשה רישיון נהיגה ומחסכונותיו קנה מיני מיינור ישנה ונהנה מאוד לנהוג ולבלות. הצבא זימן את רמי למבדקי טייס - אך הוא סרב בגלל השרות הצבאי הארוך המתבקש. רצה להתנדב ליחידה מובחרת או לצנחנים, אך משום ליקוי פיזי - רגל שטוחה ושבר ברגל שפגע בקרסולו לא התאים ולכן בחר בחיל התותחנים. בתקופת הטירונות בשבי שומרון, הורידו את היחידה לסייע בפינוי ימית. רמי חויל ב-31.1.82 וסיים את הטירונות ב-30.4.82. התחבב על חבריו החדשים ועל מפקדיו, דבר שניכר עם סיום הטירונות. מיד המשיך לקורס תותחן - אותו סיים בהצטיינות, עם חברו הטוב אלון פלד, שגם נהרג אתו כשישבו יחד על גבי התומ"ת 175. הם סיימו את קורס תותחן ב-4.6.82 ויצאו לחופשת סוף שבוע שהופסקה מיד. כמי שהצטיין בקורס, כ"צ'ופר" על הצטיינות, סיפחו את רמי ואת אלון לסוללה שיצאה ללבנון. בארבעת הימים הראשונים למלחמת לבנון היו בגזרה המזרחית, עם גדוד "הרעם" 334, וביום הרביעי ביצעו "דילוג" דרך הרי השוף לכיוון צידון/ביירות. בתחילת המעבר בהרי השוף - שם נהרג, ואתו עוד שניים.
כתב ישראל לבל, מפקד גדוד ה"רעם" 334 במהלך יום א' ירה הגדוד מהעמדה שתפס כבר לפני תחילת המלחמה. מעמדה זו ירה לעבר טווח רחב של מטרות בגזרות הלחימה השונות. תוך כדי תנועה, ממש לפני חציית הליטני בגשר עקייה, הודיעו לגדוד כי הועבר ת"פ "עמוד האש". אחר כך עקף הגדוד את נבטיה ממערב, המשיך לעבר הזהרני ולבסוף התפרס בשעת דמדומים של יום ב' (8.6) סמוך לכפר צרבא. כן התמקם לפי הנחייתו של סגן-מפקד "עמוד האש". בנקודה זו נותר הגדוד במשך כשתי יממות, כשבעייתו העיקרית היא תחמושת. מאחר שפעל למעשה באופן עצמאי, לא נהנה הגדוד מאספקת תחמושת מסודרת ונאלץ לאתר פתרונות שונים. ביום ד' (10.6) אחר הצהרים קיבל הגדוד הוראה לשוב ולנוע צפונה. הפעם ניתנה הפקודה לנוע בדחיפות רבה, שכן בבוקרו של אותו יום התפתח הקרב בעין זחלתא בצורה בלתי צפויה וחוד העוצבה שפעל בגיזרה המרכזית לא הצליח לפרוץ קדימה. נדרש איפוא סיוע אלטילרי מאסיבי ובהנחתתו היה אמור להשתלב אף "רעם". הגדוד עלה לג"בע ("שם 'גנב' לי מישהו את טנק החילוץ שלי", מעיר לבל), ומשם לצומת ג'זין. מרבית התנועה התנהלה בחשיכה, כאשר כלי הגדוד משתלבים בתנועת כוחות אחרים שיצרו פקק תנועה גדול. בשלב מסוים נאלץ הגדוד לכבות אורות, משום שבשעת התנועה נמשכו עדין קרבות טיהור. הגדוד חצה את נהר הבצרי ( המשכו של האוואלי). התנועה ללא אורות גבתה מחיר חיים טראגי. ביום רביעי, 9.6.82, שהיה היום הרביעי למלחמה, החלה לקנן בי דאגה; עדיין לא שמעתי מרמי מילה ויתכן שהוא נמצא בשטחי המערכה - לא ידעתי לבטח היכן הוא נמצא. ידעתי שאורי נמצא באיזה בונקר בקריה ולמרות שהוא קשור ללבנון באיסוף מידע - נראה לי אז פחות מדאיג. המתח גבר ובערב הייתי ממש במצב חרדה. לא מצאתי לעצמי מנוחה. בהתרגשות דיברתי עם חבר שהיה בעבר מפקד סיירת מטכ"ל וניסיתי להסביר את פחדי. מיד קטע אותי ואמר בביטול: תותחנים הם תמיד בקו אחורי, זה לא קרבי בקו ראשון ובסיכון אישי, אין סיבה קלה לדאגה. ובכלל, אם היה קורה משהו רע - כבר היו מודיעים לך. אז תרגעי! לא נרגעתי. אבל הוא הצליח להרגיז אותי: מה היהירות הזו?! מה הוא חושב לעצמו? - שרק אנשי סיירת וצנחנים הם לוחמים?! והיכן הרגישות האנושית לחרדה שלי וההתייחסות האישית? הרי הוא מכיר ויודע שאינני אדם הסטרי. וכך אני מתוחה ודואגת ומרוגזת, מרגיעה את עצמי: דבר אחד בטוח - על משהו רע מודיעים וכנראה שרמי לא יכול להתקשר. בכדי להעביר את השעות, הלכתי עם חברה לסרט בקולנוע רב-חן, "האדומים" עם וורן בביטי, - סרט שיכול להסיח את הדעת. אך אני לא שקטה ומספרת לחברתי על תחושותי ועל תגובתו של החבר וכך ממתנת במעט את המתח ומעבירה כמה שעות. הגעתי הביתה לקראת חצות, חרדה מאוד. צלצול טלפון ועל הקו אורי - הבן הבכור, קצין במודיעין - טילפן להודיע על עצמו ולשאול לשלומי. שלא כמנהגי, סיפרתי לו כמה אני מתוחה ומוטרדת וביקשתי שינסה לברר היכן רמי נמצא. עברו שעתיים ארוכות כנצח. אורי מטלפן ואומר שרמי בלבנון ועכשיו הם עוברים להרי השוף והכל בסדר. השעה היתה בערך שתיים בלילה. אני במתח נורא, דפיקות לב, לחץ בבית החזה ומועקה כללית. אני מדברת אל עצמי ומנסה להשתכנע שכנראה סתם נתקפתי בפניקה, ואורי לא יספר לי סיפורים והוא יודע להגיע למידע ולמקומות הנכונים מתוקף תפקידו. לאט לאט אני נרגעת קמעה ונרדמת. למחרת, אני מספרת בעבודה על דאגת "השווא" שהיתה לי ושאורי ברר שהכל בסדר, וכך ממשיכה להרגיע את עצמי בסיפורים לסביבה. ביום ראשון, 13.6.82, קבעתי להיפגש עם חברה בכיכר המדינה, מיד לאחר סיום העבודה. בערך ב-15:30 לפני יציאתי אני מטלפנת הביתה לדבר עם גיא. אמי עונה לי! - תבואי הביתה, נדבר. ואני יודעת. ואני מתכחשת. נוסעת הביתה בקהות חושים ואומרת לעצמי: אולי רק פצוע. ובהגה אוחזת מישהי אחרת שמתעלמת מהעובדה שרק משהו חמור מאוד עלול להביא את אמי כך סתם ללא הודעה ותאום. רמי נהרג בערך ב-2:00 בבוקר של 10.6.82, כלומר בלילה של יום רביעי, בשעת השיא של החרדה בה נתקפתי. אורי דיבר איתי באותה שעה אך לא יכול היה לדעת עדיין את אשר קרה בשטח. ארבעה ימים הייתי באשלייה שהכל בסדר ורמי בין הלוחמים בלבנון. רק אחרי 4 ימים הודיעו לנו. מדוע??!! אולי רמי לא נהרג מיד. אולי ניתן היה להציל אותו. מחדל?! הנסיבות הללו לא נותנות מנוח ומעוררות שאלות וספקות בעניין העובדות. אך מייד מדחיקה את השאלות המרירות ואמרת לעצמי: תעזבי. מה יעזור?! לא אנחנו נתעסק עם האשמות וועדות חקירה - האם זה יחזיר לנו את רמי?! היתה מלחמה ובמלחמה כמו במלחמה, לא הכל מתנהג כשורה או לפי נוהל וסדר. אין טעם לחיות על האשמות ומרירות. אין בכך תועלת ואין בכך מזור לנפש הדואבת. מפקד התומ"ת, שנשאר בחיים ללא פגע - לא הגיע אלינו מעולם. יתכן שחי עד היום עם פגיעה נפשית ורגשי אשמה. צר לי על כך. לפי הדין, סביר שנהג בחוסר אחריות ושיש לו חלק נכבד באשמה. אך ברור שהיו כאן נסיבות מיוחדות וימים ללא שינה - ההתנהגות והשיפוט אינם נבחנים באמות מידה רגילות. לא היה כאן זדון ולא כוונה רעה ולכן, מידת החסד תחול עליו ולא עליו נפיל את הכאב והאשמה. ובכל זאת, צר לי על שלא היה בו האומץ להישיר מבט ולבוא ולספר לנו על רמי בימים האחרונים שעברו יחדיו. רמי איננו. זו עובדה. למה ומדוע? - לאלוהים פתרונים: אולי גורל ואולי כך רצה אדון עולם. רמי נמצא. גם זו עובדה. אתנו תמיד. ברקע החיים והעשייה והשינויים במשפחה, - הוא איתנו תמיד, צעיר וחזק וטוב ויפה ובחיוך שובה לב. ייתכן שממרום השמיים הוא המלאך שעלינו משגיח וצופה.

נכתב ע"י נירה מלין בתאריך 12/05/2024 בשעה 20:21:56

רמי ילד טבע חיוך של מלאכים שחקן כדור-סל חובב ספורט מהשכונה שלי רמת אביב הלכת לנו מוקדם בן 18 מוות אכזרי תמיד תהיה איתנו מקווה שמצאת לך מקום שם למעלה ושיש כדור וסל הרבה חברה וטוב לך שלך נירה


נכתב ע"י ישראל רזיאל בתאריך 31/08/2023 בשעה 21:43:59

ראיתי איך הרומח התהפך מחזה קשה אני נפצעתי עם סוללה א בבירות


נכתב ע"י מיקי , מיכי, ברקן בתאריך 01/08/2022 בשעה 10:57:31

קודם כל אני חושב שהכינוס הזה הוא לא טרוויאלי , ואני חושב שהאנשים שפה בין היתר נשארנו רבים בקשר בזכותך רמי. אני לאורך השנים מתעסק רבות עם לבנון והשכול. כחלק מהטיפול שלי בעצמי אני מרצה למכיניסטים וחיילים, ואני מספר את סיפורי האישי וכן גם את סיפורנו שלנו בתקופה ההיא. ומנסה ללמד משהו דור שלא יודע כלום על המלחמה הזו. אז מה אומרים על מישהו שמת לפני 40 שנה ,שהיה רק בן 19 במותו. מה חושבים על חבר שגדלת איתו שנעלם מהר מאוד. מה זוכרים מאחד שכזה ? אותו דבר קרה לעלי מוהר עם חברו שנפל ,חברו מהשכבה בתיכון חדש מהצנחנים, שמת 3 שבועות לפני שחרורו. לקח לו 17 שנה והוא כתב את יורם, שיר אייקוני שהולחן ע"י יהודה פוליקר ומוכר על ידי כולנו. הוא נשאר בן עשרים והזמן חלף, זמן שלא נגע בפניו, זמן בלעדיו הוא אבד בחולות עד היום לא שב רק עכשיו אפשר לדבר רגע אליו יורם, תגיד לי אתה מה עושים עם חבר שכמותך מה עושים עם מותך עם זכרון היותך ועם השכחה אז כתבת יומן ונשאר מכתב ואתה צוחק מן הדף על המדף יורם, תגיד לי אתה מה עושים עם חבר שכמותך שלא שם ולא פה שהיה ואינו ובכל זאת ישנו כי עם הזמן זה דעך הכאב שכך לפעמים גם פצע ישן שב ונפתח יורם, תגיד לי אתה מה עושים עם חבר שכמותך מה עושים עם מותך עם זכרון היותך עם חבר שכמותך שנשאר בן עשרים ואני חושב רבות איך רמי מלווה אותי במשעולי חיי. חשבתי עליו בעודי בצבא ללא הפסק, קראתי לבני באותו השם, אמנם כשם שני ,אבל זה רק בשל סירוב אשתי ,לראשון. הוא ,בני , יודע איזה נטל הוא נושא על הגב, והשבוע פתאום קפץ לי רמי מול הפנים שוב. אני מקבל תמונה בווטסאפ מאשתו של בני באמצע היום , מסתבר שזה טקס צבאי , בני, שהיום הוא רב סרן בתותחנים במי"ל, קיבל מצטיין אוגדתי והנה מזמינים אותו לבמה ,ומוצגת תמונה ענקית עם השם רס"ן במיל יובל רם ברקן. ואני חשבתי לעצמי וואלה מישהו מלמעלה נוגע בבחור הזה. ועליי איך רמי השפיע עם השנים,איך הוא השפיע על בחירותי? אני חושב שהוא הפך אותי לאדם טוב יותר לפטריוט גדול למדינה שלי , הפך אותי למפקד לאורך השנים ,דבר שלא בטוח שהייתי עושה הפך אותי לחבר טוב יותר ולאזרח טוב יותר. וכך גם את ילדיי. אני רוצה להקריא פזמון משיר של ישראל רוט חברי/חברנו לטירונות המשותפת עם רמי שעם הגיל החל לכתוב וגם הקליט והוא כתב על חווית לבנון שלו שיר נפלא "סוף הילדות" שהפזמון שלו "זה היה מזמן,היינו ילדים הלכנו לאיבוד חזרנו אחרים. זה היה מזמן היינו ילדים בחוץ אין שום סימן ,למה שקורה בפנים" וכך בקורונה נפתחה קבוצת הפייסבוק ,שתוך שבועיים הגיעה ל 27000 וקיבלנו שם המון חומרים, אלפי סיפורים ותמונות צהובות ובין היתר ,השבוע ,התמונה שהעליתי בקבוצה שלנו של Jo's. שראיתי אותה הקפיצה לי משהו בלב ,רמי יומיים לפני מותו בלבנון עם החברים מהסוללה. נראים בצילום סלפי, ושוב רמי קופץ לי ממסדרונות המפותלים של הזיכרון. רמי , תגיד לי אתה מה עושים עם חבר שכמותך מה עושים עם מותך עם זכרון היותך ועם השכחה? תודה לך ותמשיך להשגיח עלינו שם מלמעלה.


נכתב ע"י איתמר איטן בתאריך 13/06/2022 בשעה 19:05:59

בחור טוב לב , עדין שקט, חבר טוב, קסם אישי, אוהב לעזור לחבריו


נכתב ע"י עופר בתאריך 13/02/2021 בשעה 21:46:59

במקרה נתקלתי בשמך. אכן כאב עצום לקרוא שנפלת בקרב וכה צעיר. תנחומי למשפחה ותהה מנוחתך בגן העדן.


זכרון אישי

השאירו זכרון אישי ליוגב רם (רמי) ז”ל