"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בת יצחק ואטקה. נולדה ביום ט' בתשרי תש"י (20.9.1950) במשמר השרון. חנה למדה בבית-הספר היסודי במשמר השרון ובכל דרכיה רחוקה משגרה. תמיד נהגה בדרכה המיוחדת לה. הייתה בעלת זיקה עמוקה ורגישות גדולה לאמנות: מוזיקה, מחול, פיסול ותיאטרון. היא אהבה לקרוא ספרי שירה וידעה להעריך יצירות ציור; היא ניחנה בחוש אסתטי מובהק והקפידה על הצורה החיצונית הנאה בכל דבר; אפילו עטיפות מחברותיה ועבודותיה בכתב בבית הספר היו מעוררות התפעלות. המעבר לבית-הספר התיכון בגבעת-חיים היה קל עליה והיא השתלבה יפה בחברה. בכל ארבע שנות לימודיה הייתה מרוצה. כשנה לפני סיום הלימודים פרצה מלחמת ששת הימים, וזו העכירה את רוחה ומילאה את לבה עצב. לא פעם הייתה שואלת: "כמה בנים יצטרכו עוד להקריב את חייהם וכמה הורים את בניהם?" כל ידיעה על חייל שנפל השפיעה עליה והכאיבה לה. מספר חודשים לפני גיוסה לצה"ל נפל אחד מחבריה הטובים ומשבר קשה עבר עליה. תקופת הילדות השפיעה לא מעט על עיצוב אופייה לאחר מכן. וכך גם מאוחר יותר מיאנה חנה להתפשר עם הסובב אותה ולקבל עליה צווים וחוקים אשר החברה, אשר בה התחנכה, ניסתה לאכוף עליה. היא הייתה עומדת על דעתה ולא הייתה מסוגלת להתפשר עם מוסכמות. אך אפילו היו לעתים דעותיה חורגות מהמקובל, נהגו בה כל הסובבים אותה אהבה ויחס של כבוד. מפליא היה אומץ לבה, ללכת כך מול הזרם, ולבטוח בדרכה. היא ניחנה בקסם אישי רב ורכזה את החברה מסביב לה. בחברת מבוגרים לא הייתה משתעממת השתתפה ברצון בשיחתם ואף ידעה לנסוך בה שמחת נעורים. חנה טפחה תמיד את הפגישות של חוג המשפחה והייתה הרוח החיה בהן. היא גויסה לצה"ל בדצמבר 1968. לאחר סיום הטירונות החליטה ללכת לשל"ת ברמת הגולן. ההורים הביעו אי-שביעות רצון על כך והיא הבינה לרוחם, אבל לא הסכימה לחזור בה מהחלטתה. בזמן ששירתה ברמה הייתה מבקרת בבית אחת לחודש וממלאת אותו שמחה בבואה. את אהבתה לחיים בכלל בטאה פעם במילים אלו: "אמא, כיצד אפשר לחיות במקום שאין בו ילדים?" - כי ברמה חסר לה רק צחוקם של הילדים. עשירת-נפש הייתה, ידעה שמחת חיים והעניקה אותה למשפחתה, לעמיתיה ולכל מי שנקרה על דרכה. היא הייתה רגישה, ליפי הטבע, ובייחוד לחליפות הטבע בעונות השנה השונות. וכך דבקה לאהבה בנופי המולדת. כל אבן בדרך משכה את תשומת לבה; היא אהבה פרחי בר ופרחי תרבות. עבודתה בענף הסייפנים בקבוצה הייתה לה מקור שמחה והנאה. גם את החי שבטבע אהבה אהבת נפש: הכלבלב השחור והגדי הלבן היו ידידי ילדותה. חוויות עבודתה בדיר של משק-הילדים בבית, היו התשתית לאהבתה את העבודה בענף הצאן בגבעת יואב. חנה הייתה רועה קטנה, בילדותה בשרון, ובראשית בגרותה - בנוף הפרא של רמת הגולן. אור ליום ט"ז בסיון תש"ל (19.6.1970), נפטרה. הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות במשמר השרון. מפקדה בצה"ל כתב למשפחה במכתב תנחומים: "מעולם לא ראיתי שילוב כזה של הבנה, טוב-לב, עזרה והתחשבות בזולת, עם אומץ, יושר וחירות מחשבה, בדיבור ובמעשה". לאחר פטירתה הוצאה לאור חוברת לזכרה, בשם "חנה'לה".