"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

בן ג'ורג'יה ונאזם, נולד ביום י"ג בתשרי תשט"ז (29.9.1955) באור-יהודה, בן שלישי להוריו. איציק היה ילד שמנמן וחייכן. הליכתו לגן הייתה אירוע עצוב עבורו, כי הייתה כרוכה בפרידה מאמו האהובה עליו. אבל השתלבותו שם הייתה מהירה, כאשר גילה את ההנאה שבמילוי תפקידים ובקבלת אחריות. הוא למד בבית-ספר ממלכתי-דתי "עמרם גאון" באור-יהודה, וספג באותה קלות וסקרנות ידע במקצועות ההומניסטיים ובמדעים המדוייקים. איציק אהב לעשות, לארגן, לסדר - הייתה בו תשוקה לעשייה עוד מילדותו, והיה מחמיר עם עצמו בכל מטלה. הוא היה אידיאליסט, ובלטה בו במיוחד אהבת הזולת. הוא לא קינא באיש ולא שמר טינה. איציק נהג להתווכח עם בעלי דעות מנוגדות, אך לא ביטל את דעתם ולא פגע בכבודם. הוא נהג בדרך של שכנוע והסבר הגיוני. איציק המשיך ללמוד בישיבה התיכונית "חזון נחום" ביפו, ובייחוד אהב את לימודי התנ"ך והמתימטיקה. גם שם הוא בלט בטוב-ליבו, בנכונותו לעזור ולעודד חברים ברגעיהם הקשים. תחביביו של איציק היו איסוף בולים ומטבעות. ובנוסף לכך הוא אהב לטייל בארץ. בקיץ 1973 גויס יצחק לצה"ל. לאחר שלושה חודשים פרצה מלחמת יום-הכיפורים, והוא השתתף בה בסיני. הוא שובץ כאיש-שירותים, אך לא היה שלם עם תפקידו, ולאחר מאמצים עבר ליחידה לוחמת. הוא רצה להיות לוחם בקו הראשון, וכשהשיג זאת היה נרגש ומלא סיפוק. לאחר שחרורו מן הצבא, הוא החל בהפצת ספרים בקרב תושבי אור-יהודה. הוא היה אוהב-ספר ומצא בכך עיסוק הקרוב לליבו. למלחמת לבנון הוא לא נקרא. חודשיים לאחר שפרצה המלחמה, הוא החליט להתנדב ושירת בעיירה עליי במשך שבוע. הוא היה איש חימוש, וביצע עבודה קשה בכל מקום ובכל עת שנדרש לה. ביום י"א באב תשמ"ב (31.7.1982), בשובו מסיור, הוא נפל מפגיעת מחבלים שהמתינו במארב ונהרג במקום. חבריו ומפקדיו בצבא ציינו את תכונותיו המרכזיות: חייל למופת, ממושמע, מבצע את תפקידו בצורה מושלמת, אחראי ועז-רוח. חבר מסור, אהוב על כולם ויודע לרומם את רוחם בשעת משבר. בעל חוש-הומור וחן טבעי. בעבודתו שימש מופת אישי לכל אנשי מחלקתו ביחידה. לאחר מותו הועלה איציק לדרגת רב-סמל. בן 27 שנים הוא היה בנופלו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול. הוא הניח אחריו הורים וחמישה אחים ואחיות.