דובריש נחמיה ז”ל – תמיד תותחן

סמ"ר דובריש נחמיה ז"ל

מ.א 966114
בן 26 בנופלו

בן שושנה ויצחק
נולד ב: פתח תקווה
בתאריך: י"ד בשבט תש"ז 4/2/1947
התגייס ב: אוגוסט 1965
שרת ב: גדוד 7095

נפל ב: כ"ב בתשרי תשל"ד 18/10/1973

בקרב במלחמת יום הכיפורים בג'בא באיזור רמת הגולן
מקום קבורתו: פתח תקווה -סגולה חלקה: 2 שורה: 2 קבר: 22
הניח אחריו: אשה ובן

אנדרטה לזכרו

נחמיה, בן שושנה ויצחק, נולד ביום י"ג באדר תש"ז 4.2.47 בפתח-תקווה. למד בבית הספר היסודי "נצח ישראל" ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית הספר התיכון דתי "ישורון" בפ"ת. בכיתות הגבוהות של התיכון, סיפר לבני משפחתו כי גיבש לעצמו את מטרתו בחיים: להמשיך בלימודים באוניברסיטה. התכונות יושר, הגינות וחיפוש תמידי אחר הצדק, הן שהביאוהו לבחור במקצוע המשפטים והן שאפיינו את התנהגותו ואת יחסו לבני-אדם. היה חובב ספורט, שיחק בכדורסל ועסק בשחייה. היה חבר בתנועת הנוער "בני-עקיבא" ונטל חלק פעיל בפעולות התנועה. נחמיה גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1965 והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס מפקדי כיתות ונשלח לשרת באחת מיחידות החיל באזור הדרום. היה חייל אחראי ומסור לתפקידו. מפקדיו מציינים כי היה ממושמע ומסודר. וגילה יוזמה אישית בביצוע משימות שהוטלו עליו. היה בן מסור להוריו וחבר למופת. לאחר תום שירות החובה, החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למשפטים. בתום שנת הלימודים הראשונה נשא לאשה את חברתו מילדות אורה וכעבור שנה נולד בנם ירון. נחמיה היה בעל אוהב ואב נפלא. את הלימודים באוניברסיטה סיים בהצלחה והתקבל לעבודה כמתמחה במשרד עורכי דין, בו סיים את ההתמחות בתום שנתיים. חבריו לעבודה מעידים כי היה הרוח החיה במשרד, בעל חוש הומור, ותמיד ידע לומר את המילה הנכונה במקום הנכון, ללא התנשאות וללא יוהרה. וכך נודע בין ידידיו כמנהיג טבעי של החברה. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים הצטרף אל אנשי יחידות ולחם באזור רמת הגולן. בשעה שאנשי יחידתו פרצו את כפר ג'בע שברמת הגולן, נפצע קשה בהפגזה והועבר לבית החולים בצפת. יומיים נאבק על חייו. ב- 18.10.1973 נפטר מפצעיו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בפתח-תקווה. השאיר אחריו אשה ובן ולאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: אחינו לנשק, נחמיה ז"ל, היה דוגמה לכולנו באדם, כחבר, מפקד וכחייל. וקנה לו חברים רבים בין חיילי היחידה. במיוחד הייתה לנו מופת התנהגותו השקטה והאמציה לאחר פציעתו. הוא הוכיח אומץ לב וקור רוח והדריך את הרופא איך לחבוש אותו, בטרם פונה במסוק.