"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

רמי נולד בחיפה וגדל בה עד גיל חמש. בהיותו בן חמש, עוברת המשפחה מחיפה לתל-אביב. ילדותו ובחרותו של רמי עוברת ברמת אביב; בגן הילדים, בבי"ס יסודי "ארזים", בחטיבת הביניים "ארנים" ובתיכון "אלייאנס". רמי הצטיין בספורט ואהב מוסיקה. היה בנבחרת הכדור-יד של "אלייאנס" ובקבוצת הכדורגל, כדור עף וכדור סל. כשרמי היה בן שמונה, נוסעת המשפחה לשנה לתאילנד ורמי לומד שם בביה"ס האמריקאי. ילד ביישן, מופנם, חייכני ומתחבב בקלות על חברים ובוגרים. רמי התפתח לגבר נאה, גבוה, חביב בנים ובנות, אוהב חברה ובילוי. נוח לבריות, אך גם עקשן, ובן טוב. התכונות שאפיינו אותו: קסם אישי, טוב לב והומור חריף-ציני ועדין כאחד. חיוך ביישני שמשך להתקרב ולתת חסות - אך במהרה הפך לרצון להיות קרוב ולקבל חסות. עיקשות וחוסן מאחורי חזות של ביישנות וחיוך חם ושובה לב. רמי התגייס בין אחרוני חבריו וסרב להקדים את מועד הגיוס. לרוב חבריו במחזור - הוקדם מועד הגיוס, ולכן לא נסע לטיול בחו"ל - כפי שתוכנן. בינתיים עבד עבודה פיזית קשה: במקורות בנגב ובחברת חשמל בתל-אביב, - עשה רישיון נהיגה ומחסכונותיו קנה מיני מיינור ישנה ונהנה מאוד לנהוג ולבלות. הצבא זימן את רמי למבדקי טייס - אך הוא סרב בגלל השרות הצבאי הארוך המתבקש. רצה להתנדב ליחידה מובחרת או לצנחנים, אך משום ליקוי פיזי - רגל שטוחה ושבר ברגל שפגע בקרסולו לא התאים ולכן בחר בחיל התותחנים. בתקופת הטירונות בשבי שומרון, הורידו את היחידה לסייע בפינוי ימית. רמי חויל ב-31.1.82 וסיים את הטירונות ב-30.4.82. התחבב על חבריו החדשים ועל מפקדיו, דבר שניכר עם סיום הטירונות. מיד המשיך לקורס תותחן - אותו סיים בהצטיינות, עם חברו הטוב אלון פלד, שגם נהרג אתו כשישבו יחד על גבי התומ"ת 175. הם סיימו את קורס תותחן ב-4.6.82 ויצאו לחופשת סוף שבוע שהופסקה מיד. כמי שהצטיין בקורס, כ"צ'ופר" על הצטיינות, סיפחו את רמי ואת אלון לסוללה שיצאה ללבנון. בארבעת הימים הראשונים למלחמת לבנון היו בגזרה המזרחית, עם גדוד "הרעם" 334, וביום הרביעי ביצעו "דילוג" דרך הרי השוף לכיוון צידון/ביירות. בתחילת המעבר בהרי השוף - שם נהרג, ואתו עוד שניים.

כתב ישראל לבל, מפקד גדוד ה"רעם" 334 במהלך יום א' ירה הגדוד מהעמדה שתפס כבר לפני תחילת המלחמה. מעמדה זו ירה לעבר טווח רחב של מטרות בגזרות הלחימה השונות. תוך כדי תנועה, ממש לפני חציית הליטני בגשר עקייה, הודיעו לגדוד כי הועבר ת"פ "עמוד האש". אחר כך עקף הגדוד את נבטיה ממערב, המשיך לעבר הזהרני ולבסוף התפרס בשעת דמדומים של יום ב' (8.6) סמוך לכפר צרבא. כן התמקם לפי הנחייתו של סגן-מפקד "עמוד האש". בנקודה זו נותר הגדוד במשך כשתי יממות, כשבעייתו העיקרית היא תחמושת. מאחר שפעל למעשה באופן עצמאי, לא נהנה הגדוד מאספקת תחמושת מסודרת ונאלץ לאתר פתרונות שונים. ביום ד' (10.6) אחר הצהרים קיבל הגדוד הוראה לשוב ולנוע צפונה. הפעם ניתנה הפקודה לנוע בדחיפות רבה, שכן בבוקרו של אותו יום התפתח הקרב בעין זחלתא בצורה בלתי צפויה וחוד העוצבה שפעל בגיזרה המרכזית לא הצליח לפרוץ קדימה. נדרש איפוא סיוע אלטילרי מאסיבי ובהנחתתו היה אמור להשתלב אף "רעם". הגדוד עלה לג"בע ("שם 'גנב' לי מישהו את טנק החילוץ שלי", מעיר לבל), ומשם לצומת ג'זין. מרבית התנועה התנהלה בחשיכה, כאשר כלי הגדוד משתלבים בתנועת כוחות אחרים שיצרו פקק תנועה גדול. בשלב מסוים נאלץ הגדוד לכבות אורות, משום שבשעת התנועה נמשכו עדין קרבות טיהור. הגדוד חצה את נהר הבצרי ( המשכו של האוואלי). התנועה ללא אורות גבתה מחיר חיים טראגי. ביום רביעי, 9.6.82, שהיה היום הרביעי למלחמה, החלה לקנן בי דאגה; עדיין לא שמעתי מרמי מילה ויתכן שהוא נמצא בשטחי המערכה - לא ידעתי לבטח היכן הוא נמצא. ידעתי שאורי נמצא באיזה בונקר בקריה ולמרות שהוא קשור ללבנון באיסוף מידע - נראה לי אז פחות מדאיג. המתח גבר ובערב הייתי ממש במצב חרדה. לא מצאתי לעצמי מנוחה. בהתרגשות דיברתי עם חבר שהיה בעבר מפקד סיירת מטכ"ל וניסיתי להסביר את פחדי. מיד קטע אותי ואמר בביטול: תותחנים הם תמיד בקו אחורי, זה לא קרבי בקו ראשון ובסיכון אישי, אין סיבה קלה לדאגה. ובכלל, אם היה קורה משהו רע - כבר היו מודיעים לך. אז תרגעי! לא נרגעתי. אבל הוא הצליח להרגיז אותי: מה היהירות הזו?! מה הוא חושב לעצמו? - שרק אנשי סיירת וצנחנים הם לוחמים?! והיכן הרגישות האנושית לחרדה שלי וההתייחסות האישית? הרי הוא מכיר ויודע שאינני אדם הסטרי. וכך אני מתוחה ודואגת ומרוגזת, מרגיעה את עצמי: דבר אחד בטוח - על משהו רע מודיעים וכנראה שרמי לא יכול להתקשר. בכדי להעביר את השעות, הלכתי עם חברה לסרט בקולנוע רב-חן, "האדומים" עם וורן בביטי, - סרט שיכול להסיח את הדעת. אך אני לא שקטה ומספרת לחברתי על תחושותי ועל תגובתו של החבר וכך ממתנת במעט את המתח ומעבירה כמה שעות. הגעתי הביתה לקראת חצות, חרדה מאוד. צלצול טלפון ועל הקו אורי - הבן הבכור, קצין במודיעין - טילפן להודיע על עצמו ולשאול לשלומי. שלא כמנהגי, סיפרתי לו כמה אני מתוחה ומוטרדת וביקשתי שינסה לברר היכן רמי נמצא. עברו שעתיים ארוכות כנצח. אורי מטלפן ואומר שרמי בלבנון ועכשיו הם עוברים להרי השוף והכל בסדר. השעה היתה בערך שתיים בלילה. אני במתח נורא, דפיקות לב, לחץ בבית החזה ומועקה כללית. אני מדברת אל עצמי ומנסה להשתכנע שכנראה סתם נתקפתי בפניקה, ואורי לא יספר לי סיפורים והוא יודע להגיע למידע ולמקומות הנכונים מתוקף תפקידו. לאט לאט אני נרגעת קמעה ונרדמת. למחרת, אני מספרת בעבודה על דאגת "השווא" שהיתה לי ושאורי ברר שהכל בסדר, וכך ממשיכה להרגיע את עצמי בסיפורים לסביבה. ביום ראשון, 13.6.82, קבעתי להיפגש עם חברה בכיכר המדינה, מיד לאחר סיום העבודה. בערך ב-15:30 לפני יציאתי אני מטלפנת הביתה לדבר עם גיא. אמי עונה לי! - תבואי הביתה, נדבר. ואני יודעת. ואני מתכחשת. נוסעת הביתה בקהות חושים ואומרת לעצמי: אולי רק פצוע. ובהגה אוחזת מישהי אחרת שמתעלמת מהעובדה שרק משהו חמור מאוד עלול להביא את אמי כך סתם ללא הודעה ותאום. רמי נהרג בערך ב-2:00 בבוקר של 10.6.82, כלומר בלילה של יום רביעי, בשעת השיא של החרדה בה נתקפתי. אורי דיבר איתי באותה שעה אך לא יכול היה לדעת עדיין את אשר קרה בשטח. ארבעה ימים הייתי באשלייה שהכל בסדר ורמי בין הלוחמים בלבנון. רק אחרי 4 ימים הודיעו לנו. מדוע??!! אולי רמי לא נהרג מיד. אולי ניתן היה להציל אותו. מחדל?! הנסיבות הללו לא נותנות מנוח ומעוררות שאלות וספקות בעניין העובדות. אך מייד מדחיקה את השאלות המרירות ואמרת לעצמי: תעזבי. מה יעזור?! לא אנחנו נתעסק עם האשמות וועדות חקירה - האם זה יחזיר לנו את רמי?! היתה מלחמה ובמלחמה כמו במלחמה, לא הכל מתנהג כשורה או לפי נוהל וסדר. אין טעם לחיות על האשמות ומרירות. אין בכך תועלת ואין בכך מזור לנפש הדואבת. מפקד התומ"ת, שנשאר בחיים ללא פגע - לא הגיע אלינו מעולם. יתכן שחי עד היום עם פגיעה נפשית ורגשי אשמה. צר לי על כך. לפי הדין, סביר שנהג בחוסר אחריות ושיש לו חלק נכבד באשמה. אך ברור שהיו כאן נסיבות מיוחדות וימים ללא שינה - ההתנהגות והשיפוט אינם נבחנים באמות מידה רגילות. לא היה כאן זדון ולא כוונה רעה ולכן, מידת החסד תחול עליו ולא עליו נפיל את הכאב והאשמה. ובכל זאת, צר לי על שלא היה בו האומץ להישיר מבט ולבוא ולספר לנו על רמי בימים האחרונים שעברו יחדיו. רמי איננו. זו עובדה. למה ומדוע? - לאלוהים פתרונים: אולי גורל ואולי כך רצה אדון עולם. רמי נמצא. גם זו עובדה. אתנו תמיד. ברקע החיים והעשייה והשינויים במשפחה, - הוא איתנו תמיד, צעיר וחזק וטוב ויפה ובחיוך שובה לב. ייתכן שממרום השמיים הוא המלאך שעלינו משגיח וצופה.