"הצבי ישראל על במותיך חלל..."

יאיר כהן, בן שלמה ז"ל וחנה, נולד ביום י"ז בטבת תשי"א (26.12.1950) בתל אביב. יאיר היה אחיו של אמנון כהן. ילדותו של יאיר עברה עליו בעיר הגדולה. כשעברה המשפחה לרמת גן הסמוכה החל יאיר בלימודים בבית-הספר היסודי "גאולים" והמשיך בבית הספר הממלכתי-דתי "אושא"; לאחר סיומו פנה לבית הספר התיכון "דביר", ובטרם גויס לצה"ל השתלם בהנהלת חשבונות. יאיר היה פעיל בתנועת הנוער העובד-והלומד וכאחדים מרעיו הקדים את מועד גיוסו לצה"ל והצטרף לגרעין "רביבים" שעלה להתיישבות במסגרת של"ת בקיבוץ רביבים שבנגב. ביוני 1968 גויסו חברי הגרעין, ויאיר ידע אז ימים ולילות של אימונים מפרכים. בחורף 1969 הוצב יאיר לגדוד-נח"ל, ועשה במוצבים שלאורך תעלת סואץ. לאחר תקופת-זמן בחר יאיר להשתלם בקורס אפסנאים. זמן-מה עשה בנח"ל-סיני, ולאחר שהשתחרר, בקיץ 1971, עבד בתפקיד אחראי בכריכיית-הספרים של אביו. בחודשים שקדמו למלחמה למד בבית הספר "משלב" כדי לעמוד בבחינות-הבגרות. בבוקר יום-הכיפורים תשל"ד נמצא יאיר בבית-הכנסת. כשנשמעו אותות-מלחמה ראשונים אץ הביתה, לבש את המדים, נשק להורים ויצא. הוא הבטיח לחזור. במכתב קצר, שהוא עדות אחרונה, כתב: "אני נמצא אי-שם בסיני. מקווה שאמנון בסדר." בחייהם ובמותם לא נפרדו אלא מרחק שבוע אחד. ביום הארבע-עשר באוקטובר נפל יאיר בגזרה המרכזית של התעלה. על סמ"ר יאיר מספר חברו-לנשק, אבי סנטו: "את יאיר לא הכרנו תקופה-ארוכה. בשבוע השני, בעיצומה של המלחמה, הצטרף ליחידת-תותחנים, גם מפקדיו הישירים לא הספיקו להכירו, אך כבר מהרגעים הראשונים התיידד והתחבב על אנשי-הצוות אשר אליהם סופח. הוא היה בחור חברותי ואחראי, לקח לעצמו את הדאגה לחבריו בצוות, ובדאגה זו קיפח את חייו". בעת התקפת-מטוסים והפגזה לא גילה כל סימני-פחד, ועודד את חבריו. כשהם חפרו שוחות להתחבר בהן מפני ההפגזות, המשיך הוא את עבודתו, ודאגתו העיקרית הייתה להכין ארוחות לחבריו בצוות. למרות המלחמה והתקפות-מטוסים, דאג יאיר שחבריו יקבלו את הארוחה בצורה נאה; מקופסאות קרטון הכין לכל אחד צלחת ובה הגיש להם את הארוחה-החמה שהוכנה על ידיו. בשעת-פנאי, כאשר חבריו לצוות נחו מעט, סיפר שאחיו הצעיר נמצא בקווים הראשונים בתעלה; ועוד סיפר על ביקור-הוריו אצל האח לפני-פרוץ המלחמה. ימים אחדים לפני ראש-השנה הוזמנו הורי החיילים לביקור שאורגן על-ידי משרד הביטחון. כלפי חוץ לא נראתה דאגה על פניו של יאיר, הוא לא הביע אותה, אך בסגור-לבו ודאי היה חרד לסכנה שבה נתון אחיו. ביום י"ח בתשרי, לעת-ערב, ברדת החשיכה - החרידה אותנו התפוצצות אדירה. חיילים רצו אנה-ואנה. זו לא הייתה הפגזת אויב, אלא מקרה, אסון טרגי, התפוצצות-בטנק, האש התלקחה במהירות הבזק, אחזה במיכלי הדלק, ובפגזים שהיו בטנק, והטנק כולו עלה בלהבות; הבחורים שהיו בטנק נלכדו, ביניהם מפקד-הטנק ויאיר. ולצערנו ולכאבנו, לא יכולנו ולא ניתן היה להושיעם מעוצמת-האש שעלתה השמימה בהתפוצצות-התחמושת. אמנון, אחיו, נפל ב-7.10.1973, על גדות התעלה. יש להם בקריית-שאול קבר אחים. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.